בשעה 11:55 בדיון בכנסת, פרופסור גרוטו, המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, אמר שמבחינתו העונה נגמרה, ולא ניתן יהיה לשחק ספורט תחרותי במשך חצי שנה.
בשעה 17:00 אמר גרוטו לספורט1: "הדברים נגדי יצאו מפרופורציה. אמרתי שעונת הכדורגל הזו הסתיימה, אבל זו תחזית ונצטרך לחכות. אפשר לפתוח את העונה הבאה ללא קהל".
בשעה 18:00 בכלי תקשורת אחר אמר גרוטו: "יש אפשרות שנוכל לחזור לשחק, ולכן סיכמתי עם משרד הספורט שנקבל החלטה בעוד שבועיים".
ימים לא קלים עוברים על מקבלי ההחלטות במדינת ישראל. איתמר גרוטו (אבשלום ששוני)
ימים לא קלים עוברים על מקבלי ההחלטות במדינת ישראל. נכון, ההחלטות שלהם הובילו לבלימת הווירוס והורדה מדהימה בקצב התפשטות המחלה, אך על הדרך, השביתו מדינה שלמה, מספר המובטלים עבר את המיליון, ואנחנו בדרך הבטוחה למשבר כלכלי קשה, אולי הקשה בתולדות המדינה.
בתקופה כזאת, אדם אחד או משרד אחד לא יכול לקבל את כל ההחלטות. לכן העברת תחומי אחריות ממשרד למשרד בכנסת הם דברים נפוצים, וההיגיון הבריא אומר, שלשרת התרבות והספורט, הגברת מירי רגב יהיו תחומי אחריות משלה. אבל ההיגיון הבריא והאמת חסרי משמעות בישראל בשנת 2020, אחרי שלוש מערכות בחירות ומגיפה עולמית.
כיצד שרת ספורט שלא מבינה או מתעניינת בספורט, שלא פתחה אף אצטדיון כדורגל או מתקן ספורט משמעותי לאורך כל כהונתה, שמהרגע הראשון שבו קיבלה את התיק, רק חשבה על התיק הבא, כיצד משרד הספורט בהובלתה יכול להוביל תוכנית, שנראית כל כך מסובכת ומורכבת מבחינה לוגיסטית בתקופת הקורונה, כמו לסיים את ליגות הספורט הבכירות?
איך שרת ספורט שלא מבינה בספורט יכול להוביל תוכנית לסיום הליגות? מירי רגב (אודי ציטיאט)
הוא לא יכול, וכל מי שחושב אחרת, בעיקר מדמיין. זה אולי נשמע 'בכייני' להגיד שאנחנו מתגעגעים, ורוצים שיחזירו לנו את הספורט. וברור לכולנו שחיי אדם לפני הכל. אין ספק בכך. אבל, מעבר לנזק הכלכלי האדיר שנגרם לענף הספורט בדיוק כמו לכל ענף אחר במשק, ואם נשכח מאלפי הספורטאים המקצועיים וכל האנשים העוסקים בתחום שיושבים בבית בתקופה הזו, ללא הכנסה, בדיוק כמו כל מובטל אחר במדינה, צריך להחזיר את הספורט כי הוא חיוני לבריאות שלנו.
ומעבר לפעילות הספורטיבית האישית הקריטית לבריאותנו, שנמנעת מאיתנו בימים אלה, הבריאות הנפשית חשובה לא פחות. כי את הערך של ספורט אי אפשר לכמת או להעריך בתג מחיר. בתקופה לא פשוטה כמו זו, ספורט (גם ללא קהל) הוא התקווה שכולנו מחכים לה, האור בקצה המנהרה, הדבר היחידי שנשאר שפוי ונורמלי בעולם שהשתגע, הסחת הדעת הרגשית שאנחנו באמת זקוקים לה.
אני יודע שמדובר בהחלטה לא פשוטה עבור הגורמים שצריכים לקבל אותה, אבל על זה משלמים להם. ואם יש דרך להחזיר את הספורט ולשמור על חיי אדם, הממשלה ומנהיגי ענפי הספורט השונים צריכים למצוא אותה ולהחזיר את הספורט. כמה שיותר מהר.
ספורט גם ללא קהל הוא התקווה שכולנו מחכים לה (מאור אלקסלסי)
מה דעתך על הכתבה?