במונדיאל 2022 אין רגע דל. אין רגע לנשום. הכל מהיר, עוצמתי וטוטאלי, וכמות האירועים שקורים פה ביום יכולים למלא שבועיים בטורניר רגיל. ארבעה משחקים ביום וביטול יום המנוחה בין של הבתים לשמינית הגמר גורמים לזה שאין ממש טעם בסיכומי ביניים. אין ברירה. את הטורניר הזה צריך לחיות כמו שהוא קורה, בקצב שהוא קורה.
אז כן, הולנד וארגנטינה כבר עלו לרבע הגמר אחרי ניצחונות על ארצות הברית ואוסטרליה, אבל צריך להתעכב על שלב הבתים המוטרף של הטורניר הזה, כנראה אחד משלבי הבתים הכי מפתיעים ובלתי צפויים מאז שהמונדיאל הורחב ל-32 נבחרות ב-1998. מה שהבליט את זה היה מחזור המשחקים השלישי והאחרון בו.
בשבוע האחרון דוחא הפכה באמת לעיר של כדורגל. עוד ועוד אוהדים החלו להגיע, ובכל יום הורגש כיצד העיר הופכת עמוסה והומה יותר ויותר. ולמה המון אוהדים התחילו להגיע? כי כמעט לכל נבחרת היה על מה לשחק במחזור האחרון. "הגענו היום בבוקר ברכב, ארבע שעות נסיעה מריאד, לראות את הרגע ההיסטורי של הנבחרת שלנו", סיפר לוואלה! ספורט אוהד סעודי בדרכו לאצטדיון לוסייל למשחק המכריע מול מקסיקו בשבוע שעבר. כמוהו היו עוד כ-50 אלף לפחות. "אנחנו הגענו כי אוסטרליה פתאום הבטיחה מקום בנוקאאוט!", העידה משפחה אוסטרלית שנחתה יממה אחרי שהסוקרוז ניצחו את דנמרק והעפילו לראשונה בתולדותיה לנוקאאוט.
לוח שידורי מונדיאל 2022 – היכן ישודרו כל משחקי הגביע העולמי?
המחזור האחרון ייצר רגעים ומשחקים נהדרים, והביא חוויות חדשות וחישובים מתמטיים מטרידים, ששינו כמעט כל מה שחשבנו שידענו על היום האחרון של שלב הבתים. היו משחקים שבהם, למרות שקבוצה אחת ניצחה (כמו מקסיקו נגד ערב הסעודית או קוסטה ריקה נגד גרמניה), אוהדי שתי הנבחרות עזבו את האצטדיון בדמעות. ממש ככה. והיו הרבה משחקים טובים שהסתיימו עם מנצחים מפתיעים. איראן מול ארצות הברית משך את עיני העולם ושלח את האמריקאים לשמינית; היפנים היממו את ספרד והדהימו את אירופה ואסיה; גרמניה נגד קוסטה ריקה במקביל היה לא פחות מטורף, וגם פורטוגל נגד דרום קוריאה- כולם משחקים שסיפקו שערים, דרמה ואווירה, ושלחו מיליארדים לספור הפרשי שערים, מפגשים ישירים וכרטיסים צהובים, בזמן שהמשחקים עדיין רצים. אפילו תוניסיה נגד צרפת, על הנייר משחק לפרוטוקול, הפך למותחן אינטנסיבי ומרגש.
אבל מעל לכל אלו, סרביה נגד שוויץ, היה ה-משחק של שלב הבתים הזה. המשחק שנערך ב-974 (ראס אבו עבוד), קופסה קומפקטית של תשוקה ואווירה, שיכולה במידה מסוימת להזכיר את אצטדיון טרנר (לו היה מורחב ל-40 אלף מקומות). יחד עם יריבות בין הסרבים והשוויצרים ממוצא אלבני וקוסובארי, סכסוך שחוזר למלחמות הבלקן ועד ימי האימפריה הרומית המזרחית, קיבלנו רגשות לפי משקל והרבה הרבה טראש טוק. כשזה בא עם כדורגל משוחרר, עם הגנות לא חזקות במיוחד (בייחוד זו של סרביה), שערים, קאמבקים, מסירות מהירות, רגעי קאלט בחגיגות השערים ובריבים בין הספסלים, ואוהדים סרבים מטורפים, מה עוד אפשר לבקש? זה היה פשוט המשחק המהנה והמעניין ביותר בטורניר עד כה.
גם בגזרת השחקנים יש הרבה שמות לדון בהם, כאלה שעשו משהו יוצא דופן טורניר. אבל בטורניר כזה, מונדיאל ראשון בעולם הערבי, חכים זייש ממרוקו הוא סיפור מעניין. למה? כי בניגוד לכוכבים הגדולים והברורים של הטורניר הזה (ובכלל), ליאונל מסי וקיליאן אמבאפה, זייש עובר תהליך במונדיאל הזה. אחרי שנכשל בנבחרות הנוער של הולנד, זייש התקשה (באופן דומה) להפוך לדמות דומיננטית ולהשפיע על אריות האטלס, תחת הרווה רנארד ו-והיד חלילודז'יץ' במונדיאל 2018 ובשתי אליפויות אפריקה (2017, 2019).
בטורניר הזה אנחנו עדים לזייש אחר. אחראי יותר, מנהיג יותר, ושחקן שעובד הרבה יותר טוב בקבוצה, ממה שהיה עושה בעבר כשהיה לובש את המדים המרוקאים הלאומיים. זייש היה טוב בשני המשחקים הראשונים, ומול קנדה היה פשוט כיף לראות אותו, כשהוא כובש, מכתיב את קצב המשחק, מוביל ומפעיל את החברים עבדלחמיד סאבירי ויוסף אלנסירי ושאר החברים לאורך רוק חלקי המשחק. כעת זייש הוא ה-כוכב של הנבחרת הערבית היחידה שנותרה במונדיאל הראשון בעולם הערבי. אוהדי מרוקו מאוהבים בו שוב, אוהדי שאר הנבחרות רואים בו כוכב, וסופסוף, הקוסם הזה, שעד כה כיכב בהולנד ובליגת האלופות, זורח על במת הכדורגל הגדולה מכולן.
כששלב הבתים ושני המשחקים הראשונים של שמינית הגמר מאחורינו, אי אפשר להתעלם מכך שהמונדיאל הזה בוחן אותנו כל הזמן. אם זה בדיונים סביבו עוד לפני שהחל, בביקורת עליו, בעד ונגד קיומו, ועד התופעות שמתרחשות בו – גם אלה שפורצות את תחומי מגרש הכדורגל. מדגלי פלסטין והאחדות הערבית והמזרח תיכונית בקרב הקהל ממדינות האזור. מאוהדים דרום אסיאתים שזוכים לכינוי "פייק" למרות שרבים מהם אוהדים לכל דבר ועניין, או היעדר אוהדים אירופאים באופן כמעט מוחלט. כל אלו יוצרים אווירה שונה מכל מונדיאל. ובאמת, זה מונדיאל אחר. של אנשים אחרים. שונים ממה שאנחנו רגילים לראות במונדיאלים. גם מבחינת כדורגל.
תחילה הייתה זו סעודיה שהביאה את 'מסר הכדורגל הערבי' לקו החזית. אחר כך, עם ההצלחות של יפן, דרום קוריאה ואוסטרליה (שמתחרה מטעם אסיה) הטורניר הפך למונדיאל הטוב ביותר של נבחרות אסיאתיות. במונדיאל הזה העפילו לנוקאאוט יותר קבוצות AFC מאשר קבוצות CONMEBOL בפעם הראשונה אי פעם. לפני שהודחה על ידי ארגנטינה, אוסטרליה זעזעה את העולם עם ניצחון מול דנמרק, יפן עלתה אחרי נצחונות על ספרד וגרמניה, ודרום קוריאה הצליחה להיות הראשונה אי פעם שדורגה במקום הרביעי בקבוצה שלה לפני יום המשחקים האחרון ולהעפיל לנוקאאוט אחרי שער בתוספת הזמן. עם שתי נבחרות אפריקאיות, שלוש מה-AFC, שתיים מדרום אמריקה ואחת צפון אמריקאית בנוקאאוט, ועם כל מה שקורה מסביב – אפשר להגיד בבטחה שהמונדיאל הזה הוא מונדיאל מגוון. הוא "אחר". המונדיאל של ה"אחרים". כי בעצם, רק כאן בדוחא, העולם "פגש" לראשונה את אוהדי כדורגל מדרום אסיה, האוכלוסייה הגדולה ביותר שחיה בקטאר. אוהדים הודים ובנגלדשים של ארגנטינה, ברזיל, ספרד ואפילו אנגליה, שנותנים לטורניר הזה אווירה דרום אסייתית, שונה מאוד מזה שהקהל האירופי מספק בטורנירים הנערכים ביבשת הישנה.
שלב הבתים במונדיאל 2022 היה בלתי צפוי, מרגש ושונה מכל שלב מוקדם במונדיאלים קודמים. הוא הביא איתו מפגשים תרבותיים ייחודיים שנפלו לסיפור מורכב על לאומיות, פוליטיקה וזהות דרך הכדורגל. מהמגרש ליציע, לסמטאות של שוק וואקיף, או לפאן זון המלאים. ואם זה מה שקרה בשלב הבתים עד שמינית הגמר, אי אפשר לחכות – ולא צריך לנסות לחזות מה יביאו איתם מפגשי הנוקאאוט.
מה דעתך על הכתבה?