נס ודגל: הסיום הסימלי של מסע הקסם של מרוקו בקטאר

"אנחנו גאים מאוד במה שעשינו פה", סיפר במיקס זון של אצטדיון אל-בית אשרף דארי, בלם נבחרת מרוקו לעיתונאים, בינהם גם נציג וואלה! ספורט, אחרי ההפסד של נבחרתו מרוקו 2:0 לצרפת החזקה. "רצינו לנצח וזה כואב, אבל אנחנו גאים. גאים בקהל שלנו, גאים במשפחות שלנו, גאים בעצמנו. אם יש משהו שלמדנו בחודש הזה, זה שאין דבר כזה בלתי אפשרי. אין. ואם כן יש, אז 'בלתי אפשרי' הוא לא מרוקאי", הוא חתם כשחלק מהעיתונאים מסביבו בוכים, חלקם נראים אבודים חלקם ניסו לחבקו.

דארי נראה היה עצוב, אבל לא שבור. וכך היה המצב של רובם מרבבות אוהדי מרוקו שנכחו בחצי גמר המונדיאל בין צרפת ומרוקו. משחק שהכיל כל מה שצריך להכיל משחק כדורגל מרתק על המגרש, ומחוצה לו. מאווירה וקהל, דרך היסטוריה וגאופוליטיקה ועד תחרות מקצועית בלתי אפשרית בין אסכולות כדורגל ויותר מזה.

היסטוריה, כיבוש וייצוג

למרות צפי לכחמישים אלף מרוקאים באצטדיון, כבר מתחילת היום לא הכל עבד חלק. בבוקר יום רביעי חברת רויאל אייר מארוק שהיתה אמורה להטיס כ-30 מטוסים עם 200 נוסעים כל אחד מקזבלנקה לדוחא, הודיעה שבגלל הגבלות של המארחת קטאר, רק 14 מטוסים כאלו נחתו בסופו של דבר בשדה התעופה חאמד הבינלאומי. זה לא שדוחא לא התמלאה במרוקאים בבוקר המשחק – היא כן – אבל העניין שהיו עוד רבים שרצו להגיע ולא הצליחו, היה רק רמז לעתיד לבוא.

לא בכל יום משחקת נבחרת של מדינה נגד נבחרת המדינה שכבשה אותה במשך 44 שנה, שינתה לה את השפה, התרבות, והשפיעה על כל מרכיב חיים בה. זה בדיוק הסיפור של מרוקו וצרפת. סנגל נגד צרפת ב-2002 היה מפגש דומה, אבל המשחק אתמול בערב באצטדיון אל-בית היווה את הפעם הראשונה שהדבר הזה קורה בשלב כה מכריע במונדיאל. הצרפתים שכבשו את מרוקו ב-1912 ועזבו ב-1956, עד היום מקיימים קשרים הדוקים הממלכה וכמה משחקני הסגל המרוקאי הינם אזרחים צרפתים לכל דבר ועניין.

צריך לומר, כל המסע של מרוקו בטורניר הזה התאפיין בסמליות נדירה. ההדחות של ספרד ופורטוגל הזכירו לקהל את קרבות אל-אנדלוס בין המאה השמינית, אז כבשה האימפריה האומיית את חצי האי האיברי והפכה אותו למוסלמי עד המאה החמש והכיבוש הנוצרי מחדש במסגרת הרקונקיסטה. המרוקאים באמת הרגישו שהם מחזירים חלק מהכבוד האבוד שלהם.

יחד עם החזית המאוחדת של העולם הערבי שעמדה מאחוריהם לאורך כל הטורניר, כאשר אפילו האלג'יראים, אשר בין מרוקו לאלג'יריה המדינה קיים סכסוך חי בעיקר סביב סהרה המערבית והיחסים עם ישראל, תמכו אתמול בנבחרת אריות האטלס. אחת התופעות שהפכו את מרוקו ללהיט כל כך גדול במזרח התיכון היא העובדה שאמהות השחקנים והצוות המקצועי היו חלק אינטגרלי מהמסע שלהם בקטאר. אחרי כל ניצחון הן ירדו אל הדשא, וחדי העין יכלו לזהות שורה של אמהות בכל משחק מאחורי הספסל של ווליד רגראגי. ומי לא מתחבר לאמא? כולם.

מעבר לעולם הערבי ולאזור הקרוב אלינו, מרוקו ייצגה את אפריקה במונדיאל הזה ובמיוחד בחצי הגמר, כנבחרת האפריקאית הראשונה שמעפילה למעמד הזה אי פעם, והאחריות היתה גדולה. "הבלתי אפשרי איננו מרוקאי", זעקו כותרות העיתון אל-אנבאא במרוקו. אבל, אז הגיע זמן המשחק.

אל-בית איננו הבית

אצטדיון אל בית, האוהל הבדווי הגדול בעולם כנראה, התמלא משעות מוקדמות ברוב מרוקאי כמעט מוחלט. חצי גמר מונדיאל, ובדומה למונדיאל הקודם, כמה מאות בודדות של צרפתים נכחו במקום, במה שהפך למשחק בית לכל דבר ועניין של מרוקו. בית למרוקו, בית לעולם הערבי, ובמובן מסוים בית לכל מי שרוצה להזדהות עם האנדרדוג ומאבקו בחזקים ממנו.

זה הורגש עם בוז אדיר בהמנון המרסייז הצרפתי, שהבהיר לצרפתים, שגם היום דוחא היא קזבלנקה, ויש אפס סבלנות לסממנים לאומיים של מדינות שכבשו עם אחר. המתח בין מרוקו לצרפת, או לאירופה בכלל, לא נשען רק על העבר הקולוניאלי שקיים בין המדינות. יש גם את העניין הפעוט הזה של ה… כדורגל. אחת ההאשמות שהוטחו בנבחרת המרוקאית לאורך הטורניר היא שהיא איננה נבחרת ערבית או אפריקאית באמת, כי רוב שחקניה הם אירופאים. כ-14 שחקנים מתוך סגל של 26 שחקני סגל הן אירופאים האחרים ילידי המדינה. בנוסף, נאמר שמרוקו לא גידלה אף שחקן. אז זהו, שזה גם לא נכון.

עבור הצופה הניטראלי ההעפלה של מרוקו לחצי גמר המונדיאל היא הפתעה מטורפת וחסרת הקשר אפילו, אבל למעורים בכדורגל האפריקאי ההעפלה של המרוקאים למעמד זה הוא עניין של זמן. ב-2010 מרוקו הקימה את אקדמיית מוחמד השישי, מוסד הכדורגל המתקדם באפריקה ואחד המתקדמים בעולם. אקדמיה זו הוציאה חלק מהשלד של ההרכב במונדיאל הזה. הבלם נאיף אגרד, עזאדין אונאחי ויוסף א-נסירי – שלושתם שחקני מפתח במסע המוטרף הנוכחי.

וזה לא רק זה. בעל כורחה, מרוקו נכנסה לוואקום שנוצר בכדורגל הערבי והאפריקאי באסון פורט סעיד (שגבה את חייהם של 72 אוהדי כדורגל ועוד שני שוטרים במשחק כדורגל במצרים בין אל אהלי ולאל מסרי). האסון גזר על מצרים עשור של משחקים ללא קהל, דבר שהוביל לירידה בהכנסות, בעניין ובכוח המשיכה האזורי והיבשתי. כאן הכדורגל המרוקאי החל להכנס פנימה.

ב-2017 ווידאד זכתה בליגת האלופות האפריקאית לראושנה מאז 1992. עכשיו ב-2022 היא עשתה זאת שוב (עם מי שהפך למאמן הנבחרת ווליד רגראגי). גם היריבה העירונית ראג'ה קזבלנקה וברקאן, זכו בגביע הקונפדרציה האפריקאית חמש פעמים מאז 2018. למעשה, מרוקו נמצאת בשיאו של תהליך השתלטות על הכדורגל האפריקאי מידי המצרים. נבחרת לוחמנית כזו ומקום בחצי גמר המונדיאל זה רק נקודת ציון בדרך, אך ממש לא המוצר המוגמר.

כשהמשחק התחיל, כל הלאומיות, ההיסטוריה, התרבות ותנופת הכדורגל של מרוקו נעמדו למבחן. "סיר, סיר, סיר, סיר!" קרא אצטדיון שלם בכל פעם שהכדור הגיע למי מבין חכים זייש, סופיאן בופאל ואשרף חכימי. הדחיפה שהמרוקאים קיבלו היתה עצומה והרגיש שהנה, הנה הם יפתיעו את צרפת כמו שהפתיעו את בלגיה, ספרד ופורטוגל. אבל המשחק נפתח בדרך הפוכה לגמרי.

בדקה החמישית מתפרצת של צרפת תפסה את ג'וואד אל יאמיק הבלם לא מוכן, ואחרי כדור אחד של ז'ירו שנהדף, תאו הרננדס הבקיע מצד שמאל כשבונו מחוץ לשער. 0:1 לאלופת העולם, ופתאום, הפערים נפערו ובענק. אבל למרות שמרבית האוהדים שלהם ציפו מהם, מרוקו לא התפרקה. אונאחי במבצע אישי איים מרחוק וגרם ללוריס להמתח ויצר עניין.

צרפת בעננים אחרי החזרה לגמר: "אפשר לעשות היסטוריה"
הנפה שלישית מובטחת: ארגנטינה וצרפת ישברו שוויון בגמר
"עוד בובו": ארגנטינה מסתערת על "האויב הספרדי" של מסי

המרוקאים המשיכו לתת הטון מבחינת קצב, אבל סיפקו מעט מאוד תכלית. המחצית השניה המשיכה בדיוק באותו קו. המרוקאים ניסו, אבל ההזדמנויות שבדרך כלל נכנסו לא הלכו לשום מקום. ככל שהמשחק התקדם מרוקו המשיכה להחמיץ ולשחק טוב יותר מצרפת, אך ללא הועיל. כאשר הגיע הגול השני של צרפת מרגליו של מואני שנכנס כמחליף וכבש בנגיעה הראשונה שלו בכדור, כבר היה ברור שהסיפור היה גמור.

צרפת ניצחה 0:2, ומרוקו של רגראגי, יאסין בונו השוער, אשרף חכימי, אונאחי, סופיאן אמראבט וזייש נעצרה לראשונה בנשק שלה – הגנה, יציאה למתפרצות. צרפת בקושי החזיקה בכדור אך עקצה ברגעים הנכונים, וסתם את הגולל על החלום והסיפור של מרוקו – להעפיל לגמר המונדיאל נגד ארגנטינה וליאונל מסי, בגביע העולם הראשון במזרח התיכון.

מרוקו הזו היתה סיפור טוב ומתוק. אפילו מתוק מאוד. היא היתה התגלמות חלום המונדיאל הזה. המונדיאל של "האחרים". אלה שבדרך כלל לא במרכז הפריים, שהם לא הסיפור, ועכשיו כן. היא היתה עוצמתית, מפתיעה, מרגשת, מעוררת השראה בהקרבה שלה – היא היתה אחרת. וזה היה טוב. המרוקאים יכולים להיות גאים מאוד במה שהם עשו פה החודש. בשביל העם שלהם, ובשביל העולם הערבי, המזרח התיכון ואפריקה. למרות ההפסד לצרפת, הם הוכיחו שבלתי אפשרי הוא לא דבר קבוע ומוחלט, ואפשר לאתגר אותו עם גישה נכונה, התלהבות, השקעה וניצול הזדמנויות.