1. אלה היו 85 שניות של פעם ב-50 שנה
למשך 85 שניות היו צריכים צופי המשחק בין מכבי תל אביב לאלבה ברלין לשפשף את עיניהם ולעכל את המתרחש ביד אליהו: יום חמישי, יורוליג, ועל הפרקט לא פחות משישה כדורסלנים ישראלים. יפתח זיו, ג'ון דיברתולומיאו, רפי מנקו, ג'ייק כהן ורומן סורקין בצד השחור מול יובל זוסמן בצד הצהוב. חסר תקדים? חייב להיות. ואולי בעצם לא.
בשנים האחרונות, ככל ששוק השחקנים נפתח יותר ויותר, החלה מכבי להיתקל באי אלו דוברי עברית ועבRית ברחבי אירופה; מלבד זוסמן (ותמיר בלאט), היא שיחקה גם מול ים מדר, ולפני כן נגד אלכס טיוס, גל מקל וליאור אליהו, ורביב לימונד ודייויד בלו, ועודד קטש בגמר ההוא ב-2000. אבל כל עוד הוצף הסגל בזרים, היה בלתי אפשרי למצוא חמישייה ישראלית בצד הישראלי.
אבל מתברר ששישיית ישראלים על מגרש אחד דווקא קרתה והתרחשה כנראה בעבר הרחוק מאוד. היסטוריון הכדורסל אורן דניאלי מזכיר כי בשלהי 1973 – כן, כן, לפני כמעט 50 שנה – פגשה מכבי תל אביב את הארלם ליוויס. זה היה המשחק הראשון שהתקיים בארץ לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשמצד אחד התייצבו המקומיים עם שני זרים (מרווין סטיבנס וביל פלאס) ובצד ההולנדי הגיע הסמל של הפועל תל אביב בארי לייבוביץ', שהתקבל בתשואות על ידי יריביו העירוניים.
לא מן הנמנע, מעיר דניאלי, שבשלב כזה או אחר נחו הזרים, ועל הפרקט טיילו להם חמישה ישראלים ממכבי פלוס לייבוביץ'. אירוע שבשגרה, אתם יודעים; בטח יקרה שוב ב-2072. מקסימום 2073.
2. כדורסל בסגנון סקוטי
עבור שני שחקנים, אלבה הפכה לטיול שנתי של ממש. זיו ומנקו קיבלו זמן מסך נדיר, ולא היו זקוקים להרבה בשביל למלא את השורה הסטטיסטית שלהם במספרים שכבר התקשו להכיר. זיו, עשר דקות לאורך העונה כולה, קיבל 13 וקלע את הסלים הראשונים שלו; מנקו, שקלע שבע נקודות לאורך כל העונה ושלשה אחת מאז המחזור הראשון, הוסיף עוד שמונה נקודות ושתי שלשות.
הנתונים הללו נחמדים ברמת הפיקנטריה, אבל שחקן אחד ממש היה זקוק להתפוצצות. בשלושת המשחקים שחלפו מאז חזר מהפציעה, חיבר ווייד בולדווין 32 נקודות. אתמול (חמישי), בערב אחד, הוא השווה והעלה – וקלע 33. בחמשת משחקיו האחרונים בזירה האירופית פגע הגארד ב-1 מ-21 לשלוש. אמש הוא ירה 4 מ-8. ואם כבר אירועים יוצאי דופן, אז האיש לשבור רצפים, אז בולדווין גם הואיל להחטיא זריקת עונשין, אחרי 35 קליעות רצופות על פני שלושה חודשים.
הקרסול הדואב של לורנזו בראון סידר לשותפו/מחליפו את ההצגה שהוא כל כך חיכה לה. ולא רק בראון, אלא גם הגנת אלבה שאיפשרה לו להגיע לטבעת בכל פעם שרק רצה. כל עוד מנהיג הצהובים בחוץ, בין שמדובר בשבוע ובין שמדובר ביותר, הקבוצה הזאת תהיה שייכת לבולדווין.
וקבוצה ששייכת לבולדווין תבליט את הסגולות האדירות שלו, גם מול יריבות קשוחות ומאתגרות מהברלינאים, אבל תזכיר לצופים מכבי תל אביב אחרת – זו של סקוטי ווילבקין.
תשאלו את ג'וש ניבו, שנע ונד הלוך ושוב מהתקפה להגנה ומהגנה להתקפה, ולא ראה כדור. דיוויד בלאט נהג להסביר לשחקניו שסנטר טוב צריך להגיע לעשר נקודות בממוצע גם בלי שישחקו עבורו בכלל: שני לייאפים בהתקפות מעבר או מתפרצות, ריבאונד התקפה או שניים, סל אחד ממהלך עומק וסחיטת עבירה, ופיק אנד רול אחד בשטף המשחק.
ובכן, לניבו (8.2 נקודות לאורך העונה, מתחת לסטנדרט שהציב בלאט) זה לא ממש קרה. דווקא בערב שבו השווה את שיא הריבאונדים שלו, וקטף 13 כאלה, הוא פשוט לא היה קיים מבחינה התקפית. הוא בוודאי התגעגע לבראון, ולאורך כל המשחק קיבל רק שלושה כדורים במוד התקפי; ששת האסיסטים של בולדווין התחלקו בין ארבעה שחקנים אחרים, ומחציתם הסתיימו בשלשות.
3. החוג של ישראל
קבוצה מוזרה, אלבה. בפיד נטול הרחמים בטוויטר נוהגים לכנות אותה "חוג", ולא טועים. כשהיא משחקת, נדמה שהמשחק עצמו לא מעניין אותה; הכל חלק מאיזשהו תהליך ארוך טווח, שנועד לבנות שחקנים או משהו, אבל התחרותיות ממנו והלאה. גם אם גורל של עונה שלמה יעמוד על הפרק, והלוח יורה על תוצאה צמודה מאין כמוה, נדמה שהגרמנים ימשיכו בשלהם ולא יתרגשו. זה כנראה מה שחסר שם. ההתרגשות (והלחץ) שמשחק כדורסל אמור להביא איתו.
איש לא השלה את עצמו שאלבה תאיים על הכרטיס לפלייאוף. לא כשפתחה את העונה ב-0:3, ולא כשסיימה מול מכבי תל אביב את רצף 13 ההפסדים שלה (במפגש הקודם, בברלין) ורצה לעוד סטריק של שלושה ניצחונות. באיירן מינכן היא הנציגה הבכירה של גרמניה ביורוליג, והיא היחידה שמסוגלת מדי פעם להתברג בין שמונה הראשונות, בעוד יריבתה מברלין אינה רלוונטית בשום שלב.
ובכל זאת, אווירת השאנטי שבה לכאורה מתנהלת קבוצת הקולג' הזאת – הולידה כבר שלוש אליפויות רצופות על חשבון באיירן. זה היה כך תחת משטרו של אאיטו גרסיה רנסס, ונמשך באופן טבעי (אך לא מובן מאליו) אצל ישראל גונסאלס, שפשוט לא מתרגש מהצ'אנס הנדיר שניתן לו וממשיך להנחית מכות על ראשו של אנדראה טרינקיירי היצירתי, האמוציונלי, הלחוץ והמלחיץ. לא ברור, לא ברור.
4. עוד שחקן שיכול לעלות למגרש. וזהו
כשהיכל מנורה מבטחים התרוקן, כמעט בהיחבא, הכריזה מכבי תל אביב על צירופו של סולימאן בריימו. נדמה שאין אנטי קליימקס מושלם מזה לתהליך הרגשי שעברו אוהדיה בחודש וחצי האחרונים; אירופה התמלאה בדיווחים, בשמות ובהחתמות, ובזמן שקבוצות מיהרו לתקן ולהחליף, קבוצתם נותרה לא רלוונטית ואולי גם חסרת חשק להשתתף במשחק. בסוף, היא לא החתימה מחליף לאלכס פויתרס, אלא לג'ייק כהן.
ברגע שהצהובים לא היו רלוונטיים במאבקים על שחקנים בסדר הגודל המתאים ליורוליג, הם לפחות החליטו לבצע שני מהלכים בצעד אחד: לצמצם את התלות בכהן, שעומד על 13 דקות למשחק באירופה מאז כיווץ הקו הקדמי – ולהותיר לעצמם מרחב תמרון, שלא היה קיים במקרה שעוד אחד מהגבוהים ייפצע.
האם כל זה הופך את בריימו לשחקן שיכול לנפק תרומה משמעותית ביורוליג? אפשר, מותר וצריך להטיל ספק. האם למכבי היה סיכוי להנחית שחקן מרכזי בסיטואציה שנוצרה (או שיצרה לעצמה)? נראה שלא. זה יותר מזעור נזקים מאשר תיקון בעיות, וזה בעיקר הופך את מרטין לחשוב וקריטי להמשך הדרך.
בריימו יידרש לתת דקות מנוחה בעמדת הפאוור פורוורד, להכניס איתו בוסט של אנרגיה והאסל בימים מנומנמים, להיות דמות גיא פנינית בחדר ההלבשה ולנסות להשחיל איזו שלשה ולהדביק גג פה ושם. ייתכן שיהיו לו גם משחק או שניים שבהם ינפק תרומה סטטיסטית משמעותית, אבל עיקר תפקידו יהיה בעצם העובדה שלקטש יחכה על הספסל עוד שחקן שמסוגל לעלות למגרש. וזהו.
