גם עם שתי נקודות הפרש בפסגה, בערבו של יום קרו למכבי חיפה מספר דברים טובים אתמול (רביעי) בליגת העל. הניצחון של הפועל באר שבע במשחק ההשלמה שלה בדוחא הוא תזכורת כואבת לכך ששום מאבק אליפות לא מוכרע באמצע הסיבוב השני, והשער של סתיו נחמני לצד החילוף המשולש שבא בעקבותיו (ולא בגללו), נותן לברק בכר את השוט שהיה חייב להניף זה מכבר כדי להזכיר למכבי חיפה שלא רק שהיא האלופה, היא תיכף לשעבר.
להחליף את עומר אצילי, דולב חזיזה ועלי מוחמד במכה אחת, לפני הדקה ה-60, זו אמירה. ברק בכר בא ואמר למוחלפים, לבוסים שלו, לקהל הענק של מכבי חיפה: זהו, נגמרה הקייטנה, אין חסינות. שחקנים יישבו על הספסל לא כדי להפחית בעומס, כדי לחלק כוחות, או כדי לתת להרכב השני לשחק. הם יישבו על הספסל כי הם לא מספיק טובים.
בכר נלחם בניקור בשמירה של חייליו. זה בינתיים עובד לו רק בערך. השער של בטובינסיקה אתמול היה חרפה מצד הגנת חדרה, אבל רוב ההגנות בליגה הן חרפה ברמה של חדרה. ועדיין, מכבי חיפה כבשה בסיבוב השני 12 שערים בלבד, בדיוק כמו מכבי נתניה, קצת יותר מהפועל חיפה, הרבה פחות אפילו מהפועל באר שבע שמנצחת 0:1 כבר כמה משחקים ברצף. מכבי חיפה לא מסוגלת לייצר מהלך כדורגל הגון מאז תחילת 2023, מאז ניצחה את הפועל ב"ש 0:2. שימו לב למאזן שלה מאז: חמישה משחקים, 8 נקודות, חמישה שערי זכות, חמישה שערי חובה. אם לא הניצחון על הפועל ב"ש במחזור ה-16, יש לנו אתמול מוליכה חדשה. למכבי חיפה יש פחות שערי זכות ויותר שערי חובה בהשוואה לשתי יריבותיה. אם לא המאזן הפנימי ביניהן, אם לא חוסר היכולת של אייטור קראנקה לנצח יריבות נחותות ממנו, אנחנו מדברים הבוקר על תסמונת הקבוצות שהופיעו בליגת האלופות ואיבדו אליפות. אולי עוד נדבר על זה.
בכר נקט אתמול באקט מקצועי וסמלי כאחד: הוא דחק החוצה באמצע משחק מכריע את שלושת כוכבי ליגת האלופות שלו. גם את צ'ארון שרי הוא היה מוציא אלמלא הבין שבלעדיו לא יהיה לחיפה גם יכולת להכניס כדורים לרחבה, כשכל המשחק הופך להיות הכנסת כדורים לרחבה. האקט לא היה מושלם אם בכר לא היה מכניס במהלך המופגן הזה את דיא סבע, שחזר לכדורגל הישראלי רעב מתמיד (אם כי זה הספיק לפחות מ-10 דקות של סחרחורת ליריב), את מחמוד ג'אבר הנהדר שהחלים מפציעה ואת פייר קורנו שאת ינואר השחור של חיפה בילה בעיקר בטיפולים ותחת השפעת כדורים.
היה לנו מה להגיד בליגת האלופות על הפער ביכולות בין הספסל של מכבי חיפה להרכב הראשון שלה, אבל מאז חזרה מכבי חיפה לשחק רק בליגה, ההרכב הראשון שלה נראה כמו הצל של שחקני הספסל שלה. הצורך של בכר ברענון, שהתבטא ברעב שלו לשינוי בחלון ההעברות, זעק לשמיים. הבעיה שלו היא שגם המחליפים מנותקים מהעיקר ואת זה אפשר לקבל רק תחת שחקן דומיננטי שיכול לאסוף את השחקנים. אולי נטע לביא לא נתן את המצופה ממנו מאז נכנס חלום הכסף הגדול של גמבה אוסקה, אבל לנטע לביא הייתה נוכחות, יש לו משקל. לפעמים זה לא בא לידי ביטוי בכדורגל, זה בא בחדר ההלבשה, בחידוד מסרים, בדמות בתוך המגרש.
לביא הוא מסוג השחקנים שהיו פה בשנות ה-80 וה-90, שחקנים כמו טל בנין, ניר קלינגר, יוסי אבוקסיס. התפקיד על המגרש הפך אותם לציר. כמות התארים שהביאו חיפתה על העדר ברק, כי הכריזמה השלימה הכל. הבשורה הטובה של מכבי חיפה שהיא עדיין במקום הראשון, שההפסד שלה למכבי ת"א, הוא זה שמפריד בינה לבין הובלה גם בסיבוב השני, שהיריבות שלה טובות, אבל לא יותר טובות ממנה. הבשורה הרעה היא שגמבה אוסקה סגרה את העסקה. אין דרך חזרה. חיפה, בכר, ההנהגה במגרש – כולם בכוחות עצמם.
יש פה מאבק אליפות. תודה לאל
למראית עין, אין להפועל באר שבע יכולת של אלופה. זו לא קבוצה ברמה שזכתה באליפויות עם ברק בכר, אבל כדאי שבאר שבע תזכור איך נראתה העונה השלישית של בכר בקבוצה, בערך כמו זו של מכבי חיפה העונה. ב"ש זכתה אז באליפות כי לא היו לה יריבות ראויות (מכבי ת"א קרסה עם ג'ורדי קרויף על הקווים ובית"ר ירושלים של אלי טביב מעולם לא הייתה יכולה להיאבק על אליפות, בוודאי שלא לזכות בה). זה בדיוק המבחן של אליניב ברדה: לעשות לבכר את מה שלא הצליחו לעשות לו כשברדה עוד היה רשום כשחקן.
בשלב הזה של העונה, ב"ש מגרדת ניצחונות. הליגה מתיישרת לאט לאט. בפלייאוף העליון יהיו פחות סכניניות ויותר יריבות כבדות משקל, תחשבו בית"ר ירושלים. אם ב"ש תמשיך לצלוח את ההתיישרות, יהיה לה כוח להתמודד ישירות על האליפות. כל עוד היא מזנבת בהפרש מהפסגה, היא עומדת במבחן אחר לחלוטין, מבחן של אופי. ואת זה יש לה. למכבי חיפה יש קהל, עוצמות, ומאמן מנוסה, למכבי ת"א יש שחקן שובר שוויון, לבאר שבע יש אופי.
אולי זה לא אסתטי, אבל יש פה מאבק אליפות. תודה לאל.
בורות במגרש
למנהלת הליגה בכדורגל יש המון כוונות טובות כדי להנגיש את המשחק לקהילה, לא רק לקהילה הגאה, אבל בדיוק בנקודה הזו היא נפלה השבוע, בשני בורות, לא באחד.
דחיית המשחקים, עקב חשש מבריחת קהל בגלל מזג אוויר חריג, הייתה מטופשת. מעבר לעובדה שמשחקי כדורגל קוימו בישראל בתנאי מזג אוויר קשים יותר בעבר, ואפילו בעבר הקרוב, לא בטוח שהיו תנאי מזג אוויר בלתי אפשריים לקיום משחקים ביום שני, בוודאי כאלה שהביאו לדחיית המשחק הדחוי שנועד ליום שלישי. הסיבה – בריחת קהל – לא עמדה במבחן המציאות. בפועל, בשני המשחקים הדחויים אתמול בהם שיחקו שתי מוליכות הליגה, נכחו פחות מ-11 אלף איש גם יחד. בכל המחזור האחרון, שנערך בחלקו בתנאי מזג אוויר סבירים, נכחו פחות מ-40 אלף צופים, כמות שלא נרשמה במשחק ליגה סדירה מאז המחזור ה-26 של העונה שעברה. נוכחות קהל דלילה בחודשי החורף לא נדירה בישראל בשנים האחרונות, עם סופה ובלי סופה. וצריך גם לזכור, כשהייתה פה קורונה והמגרשים היו ריקים, מנהלת הליגה לא חשבה על דחיית העונה, על ביטולה, היא התעקשה לקיים אותה. קהל? מי חשב אז על קהל.
הבור השני היה ההחלטה להזדהות עם קהילת הלהט"ב בישראל. הכוונה טובה – ואני מזדהה איתה – אבל הנושא אינו קונצנזוס. יש לכך סיבות הלכתיות, הן בדת היהודית, הן בדת המוסלמית והן אצל הקתולים. לכו תשנו את זה בלבישת חולצות טריקו – לא תצליחו. טוב עשו קבוצות שנתנו לשחקניהם את חופש הבחירה כנהוג במדינה דמוקרטית, ורע עשתה המנהלת שלקחה נושא שנוי במחלוקת, שאין עליו קונצנזוס, ובנתה עליו קמפיין. אילו הייתה מנתבת השבוע את ההזדהות שלה לקורבנות רעש האדמה בארם נהריים, היא כנראה הייתה מייצרת דעת קהל אחידה בנושא.
ראוי תמיד לזכור שבכל נושא חברתי יש סכנת גלישה לויכוח פוליטי, אבל בנושאים הומניטרים יש מעצור מצפוני מללכת נגד הזרם. המנהלת צריכה להיזהר מהגלישה ולחבק את הקונצנזוס.
