ושב אדון ניר ברקוביץ', אחרי עוד הפסד של הקבוצה התורנית שהוא מאמן, באולם מסיבות העיתונאים של האצטדיון החדש בחיפה. אפילו המושבים המפונפנים, שרק לפני שלושה חודשים שאפו את ניחוחות הישבנים האירופיים המעודנים של בכירי העיתונאים ביבשת, המסקרים את קבוצות ליגת האלופות, לא האמינו למשמע אוזניהם.
בשיאו של קמפיין הדה־לגיטימציה שעושות ההתאחדות לכדורגל, המנהלת והמשטרה לאוהדים – מכלאות, גדרות, חקיקה אגרסיבית – יושב מאמן כדורגל בליגת־העל ומדבר כמו אחרון החורנים מהיציע, מקלל את אחד השדרנים שם (וההוא עוד עונה לו, לתפארת הכדורגל הישראלי: "התחננת שאסדר לך את הפועל חיפה"). מצד אחד, קשה להזדעזע, כי כולנו היינו ביציע פעם ויש לנו אוזניים, ובתוך עמנו אנחנו חיים, וממילא במציאות שבה השיח הפוליטי אלים כל כך וראשי עיריות או ראשי ממשלה לשעבר רומזים על הצורך בשפיכות דמים כדי לחזור לשלטון – נראה שעדיף השיח המגעיל והישיר על פני השיח הדוחה ועמוס הפאסיב אגרסיב של כל החשובים בעיני עצמם.
אבל אי אפשר לקחת את שועי הארץ מטעמם כטיעון מקל בעניינו של יאנג ברקו. הבחורצ'יק, איש בן 40, הוא אחת הקטסטרופות הכי גדולות שקרו למעמד המאמן בישראל. לא שכל הסילבסיאדה והמימריאדה והדראפיצ'יאדה מספקות כבוד ויקר לענף, אבל מה שברקוביץ' הצעיר עושה למקצוע זה באמת מעבר למביך. בעונת 20/21, למשל, ברקוביץ' הצעיר אימן חמישה מחזורים באחי נצרת, ארבעה מחזורים בבני יהודה ועוד 24 שעות באום אל־פחם. בני יהודה, אז נתונה לקפריזות של ברק אברמוב (לימים האיש הכי קדוש בכדורגל, שהציל את בית"ר ירושלים מכיליון), הייתה התחנה הראשונה של מר ברקוביץ' בליגת־העל. באופן מדהים, ברקוביץ' החליף את אלישע לוי, שהתפוטר כי לא הסכים לציית לדרישותיו של אברמוב. כלומר, העיפו מאמן נבחרת לשעבר לטובת אדם שהשורה היחידה בקורות החיים שלו היא "אח של". וכמובן, מבני יהודה ברקוביץ' פוטר לאחר שהתפלפ בקול רם ובמילים דוחות במיוחד על לירן שטראובר. זה כבר לא עמד בדרישות הקלאס הנשגבות של אברמוב.
אחר כך ברקוביץ' הלך לאמן שנה בנס ציונה, סיים איתה את עונת 21/22 בהצלחה מפתיעה, שכללה עליית ליגה (בין השאר בגלל קריסה של בני יהודה באדיבות הניהול המופתי של אברמוב), וחתם בהפועל חדרה. זה החזיק שישה ימים, ואז הוא התפטר וחזר לנס ציונה. הוא פתח עם הקבוצה את עונת 22/23, ואחרי קרב תחתית סוער שנגמר בתיקו 3:3 במחזור ה־14 עם הפועל קריית שמונה, ברקוביץ' עזב את נס ציונה וחתם, מכל המקומות בעולם, בקריית שמונה.
נעזוב רגע את הטרלול האתי, את השאלה – איך ייתכן שהוא עוזב יריבה לתחתית לטובת יריבה אחרת לתחתית, איך ייתכן שהוא עובר לאמן בקבוצה האחרונה שנגדה שיחק וכו' – ונשאל את השאלה המתבקשת מכולן: מה עבר לאיזי שירצקי בראש כשהוא החתים את ניר ברקוביץ', אחרי שנס ציונה של האחרון הוציאה 3:3 מהקבוצה של איזי במשחק התחתית המרגש?
והתשובה, כך נראה, היא עצובה במיוחד: איזי רצה פקיד שנוח לתפעל אותו, ומי יותר מתאים מהאחרון בתחתית שרשרת המזון של המאמנים בארץ, הלא הוא ברקו ג'וניור. וייתכן שכמו אברמוב לפני שנתיים וחצי, איזי גם ראה את המספר הנוסף שנובע מהמינוי – גיבוי ממשפחת ברקוביץ', על שלל ערוצי התקשורת שבהם היא מושלת.
אבל הדברים האלה לא יכולים להצליח. ניר ברקוביץ' הוא הרבה דברים, אבל מאמן ראוי לליגה מקצוענית הוא כנראה לא. איזי שירצקי הוא הרבה דברים וגם יש לו הרבה זכויות – עסקיות, חברתיות, ספורטיביות – אבל קבלת ההחלטות שלו בעת האחרונה היא לא משהו (ופליז שמישהו ייתן לי שקל על כל פעם שהוא הודיע שהוא "עוזב את הכדורגל"). ובמוצ"ש האחרון, בחדר התקשורת באצטדיון בחיפה, הכל התפוצץ.
מה יקרה עכשיו? אתם יודעים לבד: איזי ימשיך לאיים וימשיך למנות מאמנים מהזן החלש (היוש סלובו), ברקוביץ' יקבל את משרת המאמן לכמה שבועות בקבוצה מסכנה כלשהי, וכמה מאמנים עם קצת יותר כבוד עצמי ימצאו את עצמם מייבבים שוב על פגיעה במעמד המאמן. בסך הכל כל האירוע הוא לא יותר מעוד יום עבודה שגרתי במשרדי הכדורגל הישראלי.
תמשיכו לשתף עם זה פעולה, למה לא.
מה דעתך על הכתבה?