"פוטר פוטר". זה היה המשפט עליו חלמו כל עורכי הספורט הישראלים מאז מינויו של גרהאם פוטר בצ'לסי, וכולם גם ידעו שזה לא ייקח זמן רב מדי. לא בגלל שהוא מאמן גרוע – בדיוק להיפך, מדובר באיש מקצוע מעולה שזכה לשבחים בכל מקום בו דרך עד שנחת בסטמפורד ברידג'. ההרפתקה הזו נידונה לכישלון כי הוא לא התאים לפרוייקט עליו הופקד, ובאופן אירוני במיוחד דווקא חוסר ההתאמה הזו הוא שגרם לבעלים טוד בולי לשלם לברייטון הון עתק על מנת להביאו בספטמבר במקומו של תומאס טוכל.
מדוע הודח הגרמני שהצעיד את הקבוצה לזכיה בליגת האלופות ב-2021? בעיקר כי הוא שתלטן, דעתן ולא סופר אף אחד בתוך המערכת. הוא עושה את מה שהוא מוצא לנכון לעשות, גם אם זה לא מסתדר עם גישתו של הבעלים הטירון. יש לזה המון חסרונות, וטוכל – מוכשר ומבריק ככל שיהיה – נוטה להרוס בשיטתיות את היחסים לא רק עם ההנהלה, אלא גם חלק נכבד מהשחקנים. הוא מתיש אותם, מתסכל אותם ובסופו של דבר עלול לאבד בשל כך את חדר ההלבשה. אולם, יש לזה גם יתרון אחד ברור – הוא הבוס. כולם יודעים שהוא הבוס, וכאשר לבעל הבית אין מושג קלוש בכדורגל בוס כזה עשוי להעניק סוג של יציבות.
בולי לא רצה בוס כזה. כאשר הסביר את פיטוריו של טוכל ומיניו של פוטר, הוא טען: "החזון שלנו הוא למצוא מנג'ר שמשתוקק לשתף פעולה. אנחנו רוצים צוות שילכד את הסגל הראשון עם האקדמיה, ועם מועדונים נוספים שאנחנו רוצים לרכוש ולפתח. זו צריכה להיות מכונה משומנת. והמציאות היא כי לא היינו בטוחים שתומאס רואה זאת כפי שאנחנו רואים זאת. לא חלקנו אותו חזון". אלה מילים יפות מאוד, והן אפילו מעבירות את המסר הנכון כלפי חוץ, אבל כאשר מסירים מהן את כל העטיפה נשארת אמת ברורה – בולי רצה בובה.
אפשר היה לנסות להחתים מאמן מנוסה וסמכותי שמסוגל להשתלט על הבלגן תוך זמן קצר – כאן אפשר להזכיר את מאוריסיו פוצ'טינו, אם כי נכונותו להכניס ראש בריא למיטה כה חולה לא היתה גבוהה, אבל ההעדפה ניתנה למאמן אלמוני יחסית, שלא ידע בדיוק כיצד עליו לפעול בסביבה לא מוכרת ולכן היה אמור לגלות גמישות מקסימלית ולהיכנע לכל התכתיבים מהבעלים שמינה את עצמו באופן אבסורדי גם למנהל הספורטיבי הזמני.
על הדרך, פוטר גם שימש כשעיר לעזאזל בצורה הקלאסית ביותר. האוהדים הטילו בו ספק מהרגע הראשון ומאז מיקדו את זעמם בעיקר בו לאור הכשלונות על הדשא. פוטר היה עדין מדי ומנומס מדי כדי לשרוד כאשר כולם דרכו עליו. חלק מהשחקנים לא הכירו את שמו לפני שהגיע, התקשורת שמחה להתנפל עליו, ביציעים לעגו לו ובולי אמנם נתן גיבוי פומבי, אבל התעלם לחלוטין מדעותיו המקצועיות ועשה מה שבא לו בתוך המועדון – כלומר את ההיפך המוחלט ממה שפוטר היה צריך.
הרי פוטר הצטיין בבנייה הדרגתית עם הכנה מדוקדקת. הקדנציה המטורפת שלו באוסטרסונד השבדית הקטנטנה, שם רקד עם שחקניו בלט וביצע את אגם הברבורים, נמשכה שבע שנים. לאחר מכן, הגיע לסוונסי (כי אגם הברבורים זה מתאים, לא?) בקיץ 2018, ביצע רכישות נקודתיות במסגרת מגבלות התקציב ובנה קבוצה ששיחקה כדורגל נאה, אך התוצאות לא היו מדהימות בשום אופן – הוא סיים במקום ה-10 בליגת המשנה והיה אמור להתקדם בהדרגה בהמשך. זה לא קרה כי ברייטון ראתה בו עילוי והחתימה אותו. גם שם היה לו קיץ שלם להכין את הקבוצה לקראת הבכורה האישית בפרמייר-ליג, והתוצאות היו כדלהלן – מקום 15 ב-2020, מקום 16 ב-2021, מקום 9 ב-2022, ואז פתיחת עונה פנטסטית בצמרת בעונה הנוכחית, כלומר הרביעית שלו בתפקיד.
לברייטון זה הספיק. הם האמינו בתהליך ולא חששו כאשר הקבוצה אפילו התקרבה לקו האדום בשתי העונות הראשונות. מדובר באתגר אחר לגמרי, אסטרטגיה אחרת לגמרי, וחשוב מכל – סביבת עבודה אחרת לגמרי. פוטר אכן עבד בהרמוניה מושלמת עם ההנהלה, אבל המנהלים בברייטון ידעו היטב מה הם עושים – הן מבחינת תרבות ארגונית, והן בכל הקשור לבניית הסגל ופעולות בשוק ההעברות. לקפוץ משם לבלגן האדיר בצ'לסי, עם חדר הלבשה רווי אגו ולא מאוזן זה שינוי של 180 מעלות גם אם היה לפוטר קיץ שלם להתכונן כפי שהוא רגיל, אלא שלא היה לו קיץ שלם – הוא הונחת דווקא כאשר חלון ההעברות הסתיים והרכש היחיד בחוד היה פייר-אמריק אובמיאנג שהגיע במיוחד כדי לעבוד עם המאמן הקודם, והיה מדוכא ונסער מעזיבתו.
ואז, במקום לסייע לו לעשות סדר כלשהו ולהתייעץ איתו לגבי חיזוק נקודתי בינואר, יצא בולי למסע רכש נטול אסטרטגיה והחתים בין היתר את הקיצוני האוקראיני מיכאילו מודריק תמורת 70 מיליון יורו לפני בונוסים. גם נוני מדואקה נרכש כדי לשחק באגף, ז'ואאו פליקס הגיע בהשאלה יקרה במיוחד מאתלטיקו מדריד וכל זה גרם לפוטר לגרוס בדרכי נועם, כפי שהוא נוהג תמיד, שמשהו כאן לא בסדר. "יש לנו פצועים, ואי אפשר לרכוש שחקנים חדשים כדי להחתים אותם, כי אז נגמור עם סגל של 30 שחקנים. צריך לעשות את הדבר הנכון", הוא אמר, אבל הבעלים לא שאל אותו מה הדבר הנכון לדעתו. מבחינת בולי, פוטר היה בובה.
כל זה הציב אותו בפני משימה בלתי ניתנת לביצוע – היא לא התאימה לו, ולא ניתן היה לצפות ממנו שיצליח. אפשר לדון עכשיו בנקודות הספציפיות, בטעויות טקטיות, בחילוף בעייתי במשחק זה או אחר, בחוסר היכולת לתרגם החזקת כדור ליצירת מצבי הבקעה (זה קשור למאמן) ובאחוז ניצול ההזדמנויות המחפיר (זה הרבה פחות קשור למאמן), אבל אלה היבטים שוליים בהשוואה לבעיה המרכזית ביותר. צ'לסי מתנהלת בכאוס מוחלט, זרקה לתוכו מאמן שיודע לתפקד רק בתנאי סדר מופתי תוך שהיא משלמת 25 מיליון ליש"ט רק כדי לשחררו מהקבוצה הקודמת, ואז "הופתעה לגלות" שזה לא עובד.
פוטר לא היה צריך לעזוב את ברייטון לטובת צ'לסי, וזה היה ברור כשמש מלכתחילה. מצד שני, היה ברור כשמש שהוא פשוט לא יכול לסרב להצעה הזו. היא היתה טובה מדי מבחינה כלכלית והפיתוי מקצועי היה עצום, גם אם בתוך תוכו ידע האנגלי הצנוע שזה לא בשבילו. בסופו של דבר, לא קרה לו אסון. כעת יש ברזומה שלו שמונה משחקים בליגת האלופות, הוא עלה עם צ'לסי לרבע הגמר, התנסה בחוויה מכוננת וחדשנית מאוד, ועל הדרך העשיר את חשבון הבנק שלו. בקרב אנשים שמבינים באמת בכדורגל, תדמיתו לא נפגעה כי הם יודעים את הנסיבות – ואלה בדיוק האנשים איתם ירצה פוטר לעבוד בעתיד.
הוא ימצא לעצמו פרוייקט מסודר חדש שיתאים לו וימשיך את הקריירה שצפויה להיות מוצלחת מאוד גם בהמשך, במקום בו מקום 15 בעונה הראשונה אינו נחשב לפיאסקו. פרשנים יגדירו את זה כ"שיקום", למרות שבפועל אין צורך לשקם דבר. שבעת החודשים בצ'לסי ייזכרו כקוריוז, כאפיזודה חולפת אצל בעל בית הזוי. וצ'לסי? היא תקועה עם בעל הבית הזה בעתיד הנראה לעין, ומבחינתה העתיד נראה הרבה פחות מעודד.
מה דעתך על הכתבה?