לא קיים עוד אצטדיון עם יכולת הרתעה ודציבלים רועמים כמו אנפילד של ליברפול בכל הכדורגל האנגלי. סנט ג'יימס פארק, אולד טראפורד, גודיסון פארק ועוד רבים טובים ואחרים מעניקים תחושת ביתיות ועוצמה מקומית בדרכם הייחודית שלהם, אבל הר הגעש האדום של ליברפול מייצר תמיכה אבסולוטית משולהבת ובלתי נשלטת, שמשפיעה באופן מיידי על יכולתם של המייטי רדס ולא פחות חשוב מכך – על התפקוד של הקבוצה האורחת.
לאורך תולדות ההסטוריה המפוארת של ליברפול קיימים רגעים נדירים, חלקם עוד בימי הטלוויזיה בשחור-לבן נוסטלגי. תחת הדרכתו של יורגן קלופ המבצר האדום הפך לחסין במיוחד: מהרביעייה לרשתה של ברצלונה חסרת הפתרונות בליגת האלופות לפני ארבע שנים, השלישייה נגד מנצ'סטר סיטי בקמפיין האירופי ב-2018 או לחילופין ה-0:7 שליברפול המטירה ללא רחמים על היריבה המרה מנצ'סטר יונייטד לפני כמה שבועות. יציע ה-'קופ' המפורסם ושירת ה-YNWA שסוחפת את עשרות אלפי האוהדים שמעניקים לשחקני ליברפול רוח גבית אדירה שמתורגמת בפועל ליכולת מקצועית מרשימה.
היה זה מנג'ר ארסנל הנוכחי, מיקל ארטטה, שגם חווה על בשרו את הקשיים הכרוכים בלשחק על כר הדשא הנוצץ פעמים רבות לאורך קריירת המשחק שלו – הן כקפטן התותחנים והן כשחקנה של היריבה העירונית אברטון. ארטטה לא היסס לשתף באתגר העצום שעוטף כל שחקן אורח, מן הרגע שאוטובוס קבוצתו מתקרב למדרכות הסמוכות לאצטדיון, היציאה לחימום הראשוני ובעיקר החווייה המורכבת לתפקד כראוי בסיר הלחץ שהולך ומתעצם.
"זה לא משנה כמה פעמים שיחקת כבר באנפילד, זה פשוט מסוג האצטדיונים שאם אתה לא ערוך מנטלית כראוי, אין לך צ'אנס לשרוד. זכורה לי פעם אחת במדי אברטון שהיה רגע מסוים שפשוט איבדתי את עצמי על כר הדשא, הווליום שמגיע מהקהל והאפקט שלו עליך. פתאום, כל שחקן של ליברפול נראה לי כמהיר וחזק יותר, בקושי שמעתי את ההוראות של המנג'ר שלי. הרגשתי אבוד", שיתף בכנות מנג'ר התותחנים על חוויותיו המאתגרות בביתם של המייטי רדס.
על הנייר כנראה לא יכול היה להיות תזמון טוב יותר עבור ארסנל להתארח בביתה של ליברפול, בהסתמך על חוסר העקביות שחניכיו של יורגן קלופ מפגינים מתחילת העונה הנוכחית. קשה להסביר כיצד ליברפול הפכה תוך פרק זמן של כמה חודשים ליחידה שלעתים קרובות נראית כחסרת אחידות וסנכרון, הרי התשתית ושלד הקבוצה נותרו זהים מאוד לקבוצה שהתמודדה על לא פחות מארבעה תארים שונים (ואף זכתה בשניים מהם) עד לשלהי העונה שעברה.
"אתה לא הופך בין רגע או תוך פרק זמן קצר לשחקן או לקבוצה גרועה", שיתף לאחרונה אגדת המועדון המכונה בהערצה 'אלוהים' על ידי אוהדי הקבוצה, רובי פאולר, "עייפות, פציעות, אולי גם שובע – אלו הסיבות שכנראה הובילו לנסיגה בליברפול השנה וזה מדאיג, כמובן. לטווח הזמן הקצר, כי הסיכוי לטופ 4 הולך ומצטמק משמעותית וגם לטווח הארוך, בגלל השיפור שאנחנו רואים במקומות אחרים כמו ארסנל, ניוקאסל ומנצ'סטר יונייטד", קבע.
ליברפול חוותה עד כה העונה רגעי שפל מקומיים רבים, החל מתבוסות מוחצות שכללו ספיגת שלישייה בחוץ הן מול ברייטון והן מול וולבס וההפסד לאחרונה נגד בורנמות', אבל על אף הקשיים והתחושה הכללית שבמועדון רוצים לסיים בהקדם האפשרי את העונה הנוכחית, ברגעי האמת כשליברפול באמת הייתה זקוקה לו, אנפילד היה שם ובגדול עם תגובה עוצמתית וחיבוק חם ועוטף שסייע לקבוצה לתפקד באופן אופטימלי על כר הדשא. כך היה בניצחון המינימלי אך המשמעותי נגד מנצ'סטר סיטי בחודש אוקטובר האחרון וכך היה בערב הבלתי נשכח לאחרונה בו השפילה את מנצ'סטר יונייטד 0:7.
עבור ארסנל, מבחן אנפילד יהווה צומת דרכים מרכזי בכדי לקבל אינדיקציה ממשית האם לשחקניו של מיקל ארטטה אכן יש את הבגרות והחוסן הנדרשים כדי להשלים עונה קסומה עם זכיה באליפות ראשונה מזה 19 שנים. התותחנים כבר ניצחו את המייטי רדס לפני חצי שנה והשיגו ניצחונות ביתיים מרשימים על מנצ'סטר יונייטד ועל היריבה הגדולה טוטנהאם, בתחילת העונה, אבל בחוץ חוו הפסדים לשתי הקבוצות ממנצ'סטר. חלף לא פחות מעשור (ספטמבר 2012, במשחק בו מיקל ארטטה השלים 90 דקות מוצלחות במדי קבוצתו דאז) מאז הפעם האחרונה בה ארסנל גברה על ליברפול בחוץ במסגרת הפרמייר ליג והתחושה בקרב התותחנים כעת היא כי הדומיננטיות וההמשכיות המרשימה שהם מציגים לאוך שלבי העונה יסייעו להם בעימות הישיר עם שחקניו של קלופ הערב (ספורט1, 18:30).
אנפילד הוא מבצר קשוח ולרוב בלתי ניתן לעיכול עבור יריבותיה של ליברפול, אבל בדפי ההסטוריה המפוארת של ארסנל, דווקא לביתה של היריבה מצפון-מערב הממלכה קיים מקום של כבוד שמעלה ניחוחות נוסטלגיה משמחים. לאורך מרבית שלבי עונת 1988/89 התותחנים הוליכו את טבלת הליגה באופן נינוח אבל לקראת סיום העונה החלו לאבד נקודות ולהפגין חוסר שלווה מופגן וכתוצאה מכך הגיעו לקרב באנפילד כשליברפול, האלופה דאז, מוליכה את הטבלה בפער שלוש נקודות עם פתיחת מחזור הסיום. המשימה שהוצבה בפני שחקני ארסנל הוגדרה כבעלת סיכויים קלושים: לנצח באנפילד ולעשות זאת בהפרש של שני שערים.
זאת הייתה ליברפול האלופה הגאה, עתירת כוכבים ועמוסת רגש בעקבות אסון הילסבורו שהתרחש רק חודש לפני כן, כשהמועדון והעיר כולה עדיין ניסו לעכל את האסון העצום שפקד אותם ולימים שינה באופן מוחלט את המציאות במולדת הכדורגל. ארסנל הייתה זקוקה לנס מקצועי ורוחני על מנת לזכות באליפות, וכך אכן היה בפועל. אלן סמית' נגח את הראשון לאחר בעיטה חופשית לא ישירה לזכות קבוצתו והשער אושר, על אף מחאותיהם של שחקני ליברפול על כך שראשו של סמית' כלל לא נגע בכדור.
ליברפול יצרה מצבי הבקעה קורצים, אך כשלה להבקיע וככל שהמשחק התקרב לסיומו, שחקני הקבוצה ביצעו אינספור מהלכים על מנת לבזבז זמן כולל מסירה אחורה בין אגדת המועדון, סטיב מקמהון, לשוער הקבוצה, ברוס גרובלאר (בימים בהם חוקת המשחק איפשרה זאת) כשהשחקן מסמן בפומבי לחבריו לקבוצה כי נותרה דקת משחק בלבד. במה שאמור היה להיות המהלך האחרון של המשחק, ארסנל היממה את אנפילד: ג'ון לוקיץ', שוער הקבוצה, מסר ללי דיקסון, שהוסיף מסירה ארוכה ומדוייקת לאלן סמית', שבטאץ' אמנותי הוריד את הכדור למייקל תומאס. תומאס לא התבלבל, חדר לתוך רחבת ה-16 ומול גרובלאר שמר על קור רוח, הכפיל את התוצאה והימם את אנפילד. ארסנל זכתה באליפות באופן הדרמטי ביותר שאי פעם נכתב בספרי ההסטוריה של ליגת הכדורגל הבכירה באנגליה.
מיקל ארטטה שונה לחלוטין מהדמות שעמדה על הקווים של ארסנל באותו אחר הצוהוריים יוצא דופן באנפילד, ג'ורג' גרהאם. זוהי משרת האימון הראשונה שלו כמנג'ר ראשי בפרק זמן שראה רגעי שפל וקשיים מורכבים, שהטילו ספק ביכולתו ובניסיונו להשיב את התותחנים לארץ המובטחת. הניצחון הדרמטי באנפילד במאי 1989 העניק לארסנל אליפות ליגה ראשונה מזה 18 שנים, מספר קרוב וסמלי לתקופת היובש שחווים כעת בצד האדום של צפון לונדון מאז ארסנל הבלתי מנוצחת תחת ארסן ונגר, שמוגדרת בעיני רבים כקבוצה הטובה בתולדות הפרמייר ליג.
ניצחון הערב בביתה של ליברפול לא יבטיח לארסנל את האליפות, אבל שלוש נקודות במגרש כה עוין ומאתגר ושבירת רצף הכשלונות שחוותה שם לאורך למעלה מעשור יעניק עדות ממשית ורוח גבית נוספת לכך שארסנל הנוכחית, בגרסתה הצעירה והמבטיחה, יכולה להשיג השנה את תואר האליפות שעליו פינטזו באמירויות ללא הרף מאז המעבר מאצטדיון הייבורי המיתולוגי לפני 17 שנים.
