החץ שירה יוני סטויאנוב לרשת של עירוני קרית שמונה היה גם חץ בלב של מפעל חיים שירד אתמול לטמיון. אמנם צריכים רק חותמת רשמית, אבל מה שהיה נראה אתמול, אחרי ההפסד של הפועל תל אביב בבלומפילד לבני ריינה, כמו פתיחת מאבק בתחתית, ועוד על חשבון מועדון גדול, נסגר מהר מאוד. ובמידה רבה מאוד של צדק. קריית שמונה החמיצה במשחק הזה ניצחון רב שערים, סופו שלא ניצחה, וסופו של העידן, שהחל עם גביע הטוטו ב-2011 ואליפות ב-2012 ושלב בתים אירופי ב-2013 וגביע ב-2014, הגיע.
תוחלת התהילה של קבוצה פריפריאלית במדינת ישראל שווה לתוחלת המוטיבציה של הפילנטרופ שמפעיל אותה. אין היתכנות אחרת בישראל, כמו הרבה דברים אחרים. מועדון כדורגל במקום מרוחק לא יכול לשאוב אליו יותר שחקנים – כי אין מספיק תושבים – וכמובן שלא די משאבים. אין בישראל מקום כמו הירנביין, עיירה קטנה בפריסלנד שבצפון מזרח הולנד, שהקימה אצטדיון מפואר וסביבו בנתה קבוצה קהילתית שמגדלת שחקנים למועדונים הגדולים. פריסלנד זה חבל ארץ של הביוקר, עם אנשים של הביוקר, כי זאת הולנד. ישראל עוצבה לפני שנים רבות גיאוגרפית ודמוגרפית ולכן תוחלת התהילה של עירוני קרית שמונה – והתהילה עצמה – היא חסרת תקדים. וספק אם תשוחזר אי פעם, שם או במקום אחר.
ועדיין, זו התפעלות של עיניים תל אביביות עם ראיה אנתרופולגית-מתנשאת. עבור חלק מהתל אביבים, מעבר להישג של איזי שרצקי בקרית שמונה, העיר היא המקום שבו עוצרים לדפוק שווארמה או לקנות חמצוואר בדרך לחרמון או לשמורת הבניאס, והאזור כולו הוא המקום לחופשה משפחתית פסטורלית וצילום של עגורים באגמון החולה. קרית שמונה לא הפכה גם אצל איזי שרצקי לעיר כדורגל, והעובדה כי גייסה אתמול 1,324 אוהדים בלבד, רובם צעירים, למשחק סופר קריטי, רק מראה כמה היה אכפת לתושבים של העיר מקבוצת הכדורגל שלה.
אבל סטויאנוב הוריד לדרגה משנית את הסיפור האמיתי של אתמול, והוא הסתבכותה של הפועל תל אביב ברגעי האימה של מאבקי הירידה. בפעמיים שהפועל תל אביב ירדה, ב-1989 וב-2017, היא הייתה מפורקת כלכלית. בשני המקרים ההם היא התמודדה מול הפחתת נקודות. העונה היא נושאת עימה את כל 30 הנקודות שהשיגה מתוך 90 אפשריות, היא לא קרסה כלכלית ויש לה אפילו אופק מבטיח. היא פשוט סתם קבוצה גרועה שנראתה אתמול בביתה, לעיני 9,000 מאוהדיה שחוגגים איתה 100 שנות קיום, נחותה מול מועדון שהוקם לפני 6 שנים, בלי בית, בלי מחלקת נוער וכמו שראינו אתמול, כמעט בלי קהל. הפועל תל אביב הייתה יכולה לסיים אתמול את העונה בנחת, ומצאה את עצמה במשך ארבע שעות, כוססת לעצמה את איבריה הפנימיים מרוב לחץ.
בלי אלן אוז'בולט – שגם הוא, בלשון עדינה, לא איזה חלוץ אימתני – הפועל תל אביב משחקת בלי התקפה. מאז שקייס גאנם התגלה ברמת השרון וכבש 10 שערים בעונה אחת, הוא הצליח לעבור בארבע קבוצות, שתיים בכירות, ולא לחצות מאז רעננה ב-2018/19 את מחסום שני השערים בעונה. הישאם לאיוס הוא שחקן שכיף לראות, סוג של דיא סבע מודרני, רק בלי השערים שכבש סבע. גם לאיוס לא עשה דאבל פיגר בקריירה. ניב זריהן בתהליך נסיגה מתמשך, ואילו עומר סניור וליעד רמות שיצרו אתמול את השער היחיד של הפועל תל אביב, עוד לא קרעו זוג נעליים. עם חלק התקפי כזה צריכה הפועל תל אביב לעשות נקודות. צריך להבין, אם מלכתחילה לא היה ברור שנס ציונה תרד ליגה, הרי שרק הקריסה של קרית שמונה, מנעה מהפועל תל אביב ירידה. לא קהל, לא מסורת, לא 100 שנה, בטח לא הסגל הזה – רק העייפות של איזי.
יכול להיות שיוולד לנו הערב מאבק אליפות ויכול להיות שלא. בכל מקרה, הפועל באר שבע לא מוותרת, וגם אליניב ברדה לא מוותר. ההרכב שלו אתמול, בשינויים קלים, היה על פי אותו קונספט שהוא רץ איתו: שחקנים שעובדים על המגרש, שלוחצים במרכז המגרש ומשיגים את הכדור לעוד התקפת מעבר מהירה. רק בלי חלוצים אמיתיים. אתמול היא כבשה שני שערים, שניהם בדרגות ליטוש גבוהות של שחקנים, שאין להם הרבה שערים בקריירה. יוג'ין אנסה שחרר מסובבת לחיבורים, וקלימלה נתן טאץ' אדיר בסיומה של התקפה שבה נע לעומק.
אין פה טענה אחת, אלה באמת שערים מרהיבים, אבל קבוצות שמשחקות עם לחץ כזה על היריבה במרכז המגרש, נגיד מנצ'סטר סיטי וארסנל, לא זקוקות לטאץ' נדיר ולבעיטות מלאות ממרחק – באמת ביצוע נדיר – כדי להבקיע. ולא בגלל שיש להן סגל טוב יותר, אלא בגלל שרמת הביצוע של תרגילי ההתקפה שלהן, לא פחות טובה מאשר משחק הלחץ. והפער הזה, עדיין קיים בבאר שבע.
בשולי המשחק הזה, ראוי להזכיר את חגיגת השער של פטריק קלימלה – דפיקה בחזה והנפת היד באלכסון. מול מסך הטלוויזיה חשבתי תחילה שאני לא רואה טוב. ואז באו הטוקבקים וההבהרה של קלימלה, והוכיחו שכנראה אין לי בעיות ראיה, גם אם זו לא הייתה הכוונה. הרגישות בישראל לנושא השואה בשילוב גילויי השנאה ברשתות החברתיות בין מחנות האוהדים, היו גם אלה שהולידו את ההבהרה, וטוב שצויצה. די ברור שאם שחקן ישראלי – או אפריקאי או מי שאינו פולני/גרמני/איטלקי – היה דופק על הסמל ומרים את ידו, שום דבר לא היה נאמר. כוחה של סיטואציה.
מיטש גולדהאר ישב אתמול בבלומפילד וראה איך גם הסיכוי הקלוש שעוד נותר למכבי תל אביב לזכות באליפות, לאחר שלוש שנים ללא זכייה, הלך לאיבוד. זה היה עוד משחק משמים בין מכבי תל אביב של אייטור קראנקה לבין קבוצה שהיא לא אחת משתי הגדולות האחרות. הוכחה ניצחת לכך שקראנקה מחזיק סגל יקר שלא מסוגל לפצח קבוצות נחותות משלו, כאלה שממש צריך לשחק נגדן בסבלנות ולעבוד כדי לנצח אותן. קראנקה שב ומוכיח לנו כמעט בכל פעם שהוא לא בנוי למועדונים גדולים. יכול להיות שהוא היה אחלה לנבחרת ישראל, אבל זאת מכבי תל אביב, קבוצה שה-DNA הוא ליזום ולא להגיב.
אייטור קראנקה ניצח שבעה משחקים מתוך 16 משחקי הליגה שניהל במכבי תל אביב, קודמו ולאדימיר איביץ' ניצח 11 מ-16, והוא אפילו לא היה איביץ' המוכר וקטלני. למעשה, אם גולדהאר צריך לקבל החלטה, שיבדוק את אחוזי ההצלחה. מאז דוניס לא היה מאמן שעשה 58 אחוזי הצלחה בליגה. ואן לוון עשה יותר – ואן לוון! – ובטח קרסטאיץ'. וגם לפני כן עשו זאת קרויף, וליטו וידיגאל, פיטר בוס ויוקאנוביץ'. קראנקה מצליח כמו דוניס ושוטה, כלומר לא מצליח. נכון, יש חצי גמר, שהושג אחרי מעבר של שתי קבוצות ליגה לאומית (שאת אחת מהן עבר בכלל איביץ') ועוד 0:5 מול קבוצת פלייאוף תחתון כמו סכנין. בשביל לקחת אליפות אחרי עידן ברק בכר במכבי חיפה, מכבי תל אביב צריכה להביא מאמן שלא תהיה לו אופציה לעזוב באמצע החוזה בלי פיצוי משמעותי, ואם אין מאמן זר שמוכן אשכרה לעבוד בישראל כמה שנים, אז אולי הגיע הזמן להביא ישראלי. ואל תגידו שאין ישראלי. אם לא מנסים – לא יודעים.
ביום שישי ניצחה הפועל פתח תקוה את עירוני טבריה 0:3 ותהיה ככל הנראה אחת משתי העולות שתשחקנה בעונה הבאה בליגת העל. אז אם ממכבי פתח תקוה, יצרנית שחקני הנבחרות, מצפים שתהיה בליגת העל, כבר חשבנו שאיבדנו בדרך את הפועל פתח תקוה, קבוצה שהביאה ביום שישי 8,000 אוהדים פלוס למשחק בליגה לאומית, שהוא אפילו לא משחק העלייה שלה. כשמעמידים אותה כנגד קרית שמונה, מבינים שבעונה הבאה יהיו 7 קבוצות עם קהל גדול בליגת העל ורק חסר שאום אל פאחם תצטרף אליהן בסוף העונה הבאה, וקיבלנו ליגה עם פוטנציאל של 100 אלף צופים במחזור.
דבר אחד צריך לזכור: על כל מכבי חיפה, מכבי תל אביב, הפועל באר שבע שיש להן קהל וגם מנוהלות להפליא, יש את אלה – דיברנו על הפועל תל אביב קודם – שהקהל הוא הדבר היחיד שיש להן. הפועל פתח תקוה קבוצת אוהדים, שמתנהלת מצוין, ומגלה אורך רוח כלפי מאמנים כמו מעט קבוצות האוהדים הבכירות האחרות, ואם היא תשמור על כך, היא גם תשרוד את המדרגה הגבוהה הזאת. אנחנו רק נרוויח.
מה דעתך על הכתבה?