איבד את הצפון: כך איזי שרצקי הרס את מפעל חייו בקרית שמונה

עושה רושם כי הירידה של עירוני קרית שמונה לליגה הלאומית לא גורמת לעצב בקרב חובבי הכדורגל הרבים (למעט אוהדי הקבוצה ותושבי העיר). ולא בגלל העובדה שהם לא יאלצו לעשות את הנסיעה הארוכה עד לסוף העולם ולבזבז יום ולילה בפקקים. התחושה אצל רבים בעולם הכדורגל היא סוג של: 'שהחיינו והגיענו לזמן הזה'. לפני כ-15 עונות ירדה עירוני קרית שמונה לליגה הלאומית.

אז היה עצב גדול, התחושות היו קשות, ולא רק אצל חובבי הכדורגל. עירוני קרית שמונה ייצגה הרבה יותר מכדורגל עבור כולם. במובנים רבים היא היתה הקבוצה של המדינה. זה היה שילוב של קבוצה מעיירת פיתוח שעלתה לצמרת הכדורגל הישראלי בצורה מטאורית, ולא סתם עיירת פיתוח, קבוצה מעיר צפונית שספגה אין סוף טילים מלבנון, והשילוב של הקבוצה החדשה וההיסטוריה הקשה של העיר, גרמו לרבים מאוהדי הכדורגל בארץ להפוך אותה לקבוצה השנייה שלהם.

ההישגים המדהימים של הקבוצה הקטנה מקרית שמונה: אליפות, גביע המדינה, 4 פעמים זכייה בגביע הטוטו ופעם אחת זכייה באלוף האלופים, הפכו אותה לקבוצה הרבה יותר מלגיטימית בליגת העל- בזכות, ולא בגלל רחמנות עקב ההיסטוריה הקשה של העיר והעוני הרב של תושביה.

גם הסיפור הנדיר על אדם אלמוני, איזי שרצקי, תושב מרכז הארץ, שהחליט להפוך את קרית שמונה למפעל חיים, הוסיפה הרבה לחיבור ולאהבה שרחשנו כולנו לקבוצה מהצפון. איזי שרצקי חתום על ההישגים האדירים של עירוני קרית שמונה בכדורגל הישראלי. ולא רק. שרצקי השקיע מאות מיליוני שקלים בכל תחום בעיר. בכדורגל, בחינוך, בתרבות, ברווחה ובבריאות. בשנה שעברה הוא זכה ביום העצמאות ה-74 למדינת ישראל בפרס על מפעל חיים. ועדת הפרס בחרה בו בגלל תרומתו המיוחדת לחברה ולמדינה במשך שנים רבות.

שרצקי היה (ועדיין) פילנטרופ מדהים ונדיר בכל תחום בעיר קרית שמונה, עיר שסבלה מהזנחה פושעת מצד ממשלות ישראל, והוא מהווה זה שני עשורים ויותר, סוג של ממשלה חלופית בעיר. הוא הקים בעיר ספרייה עירונית, העניק לתושבים טיפולי שיניים, ומה לא. עם השנים הפך שרצקי לשר החינוך, שר הבריאות, שר הרווחה, שר לפיתוח הגליל ושר הספורט, ובעיקר שר אוצר. הוא ממשלה של איש אחד. והכל מכיס אחד. כיסו הפרטי. ותאמינו לו- הוא לא עשה את זה כדי לזכות בפרסום ובפרסים. הוא ראה בזה שליחות. השליחות ונדיבות הלב שלו הצילה משפחות רבות, ובעיקר מנעה מבני נוער רבים בעיר להידרדר לפשע. על כך ראוי היה איזי שרצקי לקבל לא רק פרס עבור מפעל חיים, אלא גם להדליק משואה.

אבל משהו קרה לאיזי שרצקי בדרך, משהו רע. מאדם שנהנה לקונצנזוס במדינה (אירוע נדיר ללא ספק) הפך שרצקי לאדם מאוס (מתנצל על ההגדרה, אבל זו המציאות) בקרב רבים מחובבי הכדורגל, גם של הקבוצה שלו. שרצקי החליט (במו פיו) לנפץ פעם אחר פעם את התדמית האבהית שלו, את התדמית של הסבא הטוב, את האישיות המקסימה שמכר לנו, ואת הרצון של רבים בקרב בעלי הקבוצות לחקות אותו בהצלחה המדהימה שלו בניהול, בגילוי וטיפוח כשרונות צעירים. במשך שנים שרצקי היה מודל לחיקוי עבור בעלי קבוצות ותיקים ועשירים ממנו, והוא נהנה מכל רגע. גם מהפיכתו לאליל התקשורת. ויש מי שאומר כי עם השנים, משהו מזה עלה לו לראש.

אבל בשנים האחרונות, בדיוק כמו הנסיקה של הקבוצה שלו וזלילת התארים המדהימה, כך גם באה ההתרסקות שלו. מהירה, קשה וכואבת. שרצקי הפך את עצמו לאדם לא אהוד (בלשון המעטה) והפופולריות שלו ירדה למצולות. אם המותג הפרטי איזי שרצקי היה נסחר בשנים האחרונות בבורסה, המנייה שלו היתה מתרסקת, המשקיעים היו נוטשים אותו והוא היה מקבל מייד דירוג של אג"ח זבל (למעט מאמנים מזוכיסטים שרוצים להמשיך את השקיעה המקצועית שלהם).

האמת, הסיפור של איזי שרצקי הוא סיפור עצוב. עצוב מאוד. וכל יום שעובר הוא הופך להרבה יותר עצוב. האמירות שלו, ההתבטאויות המכוערות, הזלזול שלו בבני אדם (במאמנים), האיומים שלו נגד כל העולם (מאמנים, רשות המסים, עירייה, שר הספורט, שר האוצר), היכולת לפתוח חזית בכל הגזרות, הפכה אותו לחובב קרבות מושבע. היכולת שלו, ובעיקר הרצון לפתוח כל פעם מחדש כל כך הרבה חזיתות כדי להילחם בהן, הורסת לו (יש הטוענים שכבר הרסה) את כל מה שהוא בנה במהלך 20 שנה ויותר.

למעט אוהדי הקבוצה, אף אחד כבר לא מזיל דמעה מהירידה של קרית שמונה. שרצקי היה צריך לפרוש מעירוני קרית שמונה לפני מספר שנים. הוא היה חייב לפרוש מייד אחרי שזכה בפרס מפעל חיים לפני שנה. הוא יכול היה להישאר ספונסר, הוא יכול היה להמשיך לתרום לקבוצה ולעיר, אבל היה עליו להתנתק לחלוטין מהמועדון. מהרגע שהוא איבד את זה, מהרגע שכל ראיון איתו הפך לבדיחה עצובה, מישהו מאנשיו הקרובים היה צריך למהר ולנתק אותו מהקבוצה. ובמקביל למנוע ממנו לדבר עם התקשורת.

היכולת לפתח מנגנון להרס עצמי החלה עוד הרבה לפני הפיכתו של הנכד לשחקן כדורגל בעירוני קרית שמונה. זה התחיל עם פסטיבל הדיכאון בו פתח נגד ברק בכר ואלונה ברקת שהחל לפני כשבע שנים, וזה התפתח והתעצם עם מינויים הזויים של מאמנים והרצון לקבוע להם את ההרכבים ושיטת המשחק, והשיא (חשבנו שזה השיא) היה עם פיטוריו של המאמן בני בן זקן בשידור ברדיו בעיצומו של משחק קבוצתו.

והיו בדרך עוד אין ספור אמירות הזויות ומבזות נגד רן בן שמעון (הראשון), גילי לנדאו, מישל דיון, קובי רפואה, סלובודן דראפיץ', מוטי איוניר, חיים סילבס, ניר ברקוביץ', ועוד רבים אחרים. קשה להחליט מי מבין המאמנים "זכה" ממנו להתנהגות הכי מכוערת, אבל ללא ספק בן שמעון, בכר, בן זקן ודראפיץ' עולים לפיינל פור בוודאות.

את האובססיה שפיתח שרצקי לטובת דקות המשחק שהנכד שלו יקבל הוא לא המציא. ההיסטוריה לימדה אותנו כי כל מי שניסה להפוך את הבן שלו לכוכב כדורגל בקבוצה אותה רכש, ספג מבול של ביקורת ועלבונות, והוא נאלץ לנדוד למקומות אחרים (למעט אחד- תכף נגיע אליו). מאיר שמיר, הבעלים של הפועל פתח תקוה, ספג הרבה אש מהאוהדים והתקשורת כאשר בנו גיא, היה בקבוצה. המחאות, ההפגנות, והביקורת הקשה גם מצד התקשורת, גרמו לשמיר הבן והאב לעזוב את הקבוצה. הבן פרש והפך לדמות בכירה בחברת האחזקות הגדולה של אביו.

מי שמע על מורי ארקין? אחד מעשירי המדינה. הטייקון הכי אנונימי. כולנו נחשפנו למורי ארקין כאשר הוא החליט להיות הספונסר הנדיב של הפועל רמת גן. בנו איתי היה שוער בסגל הקבוצה והפך לשוער ראשון. הרבה כסף שפך ארקין האב על הקבוצה, איתי ארקין נהנה ממעמד מיוחד אצל המאמנים, מונה לקפטן, ובמקביל ספג ביקורות רבות מהאוהדים והתקשורת. משפחת ארקין התעקשה, ואיתי ארקין הניף את גביע המדינה אחרי ניצחון בגמר על עירוני קרית שמונה. רגע אחרי, משפחת ארקין עזבה את המועדון. כמו גיא שמיר, גם איתי ארקין הפך לדמות בולטת בעסקיו המשגשגים של אביו.

ומי היה מאמין, שהטייקון עמוס לוזון ינטוש את מכבי פתח תקוה לטובת הפועל ראשון לציון. כן, זה קרה בגלל שהבן שלו עומרי לא קיבל דקות משחק. אז האבא קנה לו קבוצה שלמה כדי שהוא ישחק. יש האומרים כי נעשה עוול לאותם ילדים של הטייקונים. עוול מצד האוהדים, וגם מצד התקשורת, וכי העובדה שהם היו בנים של (או נכד), הם שילמו את המחיר. אולי.

והיה גם אחד שעשה (כרגיל) בית ספר לכולם. לאוהדים ולתקשורת. ג'קי בן זקן. הבעלים (הלא רשמי) של מ.ס אשדוד, ספג ביקורת קשה על מעורבותו בעניינים המקצועיים בקבוצה, אבל עיקר הזעם היה כאשר בנו טום הפך לשחקן בקבוצה הבוגרת. החלה ביקורת מתמשכת בתקשורת, ובעיקר אובססיה נגד הבן והאב בתקשורת המקומית, ונטישה המונית של האוהדים מהיציעים. אבל ג'קי בן זקן ידע להתנהל.

הוא לא פתח חזית נגד המאמנים שהוא עצמו החתים, הוא לא עלה לשידור ופתח ג'ורה על המאמן שלו, הוא גם לא דאג להשאיר את הפרשה על סדר היום. הוא ידע לנהל את האירוע מצוין. זה היה בגלל בחירת מאמן מתאים? זה היה בגלל שהמאמן החדש מצא בבן משהו שאחרים לא מצאו? או שהבן שלו התפתח והפך לשחקן? ואולי גם וגם וגם. איזי שרצקי, בניגוד לג'קי בן זקן, לא ידע לנהל את כראוי את האירוע בפרשת הנכד שלו אריאל. אולי זה הגיל, אולי זה בחירת מאמנים לא נכונה, ואולי הנכד לא מתאים לליגת העל. ואולי גם וגם וגם.

אלה שמכירים את הנכד אומרים כי נעשה לו עוול. יתכן. יתכן והמאמנים שהוא עצמו הביא רצו לחפות על הכשלונות שלהם במקומות אחרים ולהציל את הקריירה שלהם על חשבונו. אולי. אולי נעשה עוול לשרצקי הסבא. אבל מה שבטוח, שהבעלים והסבא שרצקי עשה נזק בלתי הפיך לעצמו, לקבוצה שלו, ובעיקר לנכד שלו. וחבל.

במדינה מתוקנת (כאילו שאנחנו מדינה מתוקנת) היו לוקחים לאיזי שרצקי את הפרס הנכסף בו זכה לפני שנה ביום העצמאות: חתן פרס ישראל למפעל חיים. אמר יהונתן גפן ז"ל כי אדם זוכה לפרס על מעשיו ולא על דיעותיו ואמירותיו, אז לאיזי שרצקי בהחלט יש מקום של כבוד בהיכל התהילה של הכדורגל הישראלי והעיר קרית שמונה והוא ראוי לכל פרס, אבל מוטב לו לממש את ההצהרה האחרונה שנתן בסיום משחק הירידה מול נס ציונה- לעזוב את הקבוצה ולתמוך כספית רק בקבוצת הנוער. לטובתו, ולטובת המורשת שלו- הפעם הוא חייב לכבד את ההצהרה שלו.