על שלושים שנים ושלוש דקות: מאחורי הגדולה של אלכס פרגוסון

למרבה המזל, סר אלכס פרגוסון הוכיח שלא רק בזמן-הפציעות על כר הדשא הוא יודע לחולל נסים, אלא גם בזמן הפציעות של החיים עצמם. הקאמבק שלו, אחרי שקרובי משפחתו כבר הוזמנו לבית החולים בכדי להיפרד ממנו, לפני כחמש שנים, הצליח להתעלות אפילו על שלוש הדקות ההן, בקאמפ-נואו לפני 24 שנים, שלוש הדקות ששינו לנצח את הדרך שבה אנחנו מתייחסים לתוספת הזמן – ולפחות באנגליה זכו לכינוי "פרגי טיים".

אשתדל לחסוך מכם את מה שעבור חובבי כדורגל – ואם להתעלות באילן גבוה כמשה סיני, גם חובבי כדורגל אנגלי, ואתמצת לפסקה את שלוש וחצי השנים הראשונות של סר אלכס, אז עדיין רק בחזקת מר פרגוסון, באולד-טראפורד: הסקוטי נכנס לנעליו הגדולות של רואן אטקינסון ועורר תקוות להחזיר עטרה ליושנה (יונייטד זכתה בתואר האליפות האחרון שלה ב-1967 ובגביע אירופה לאלופות, לימים צ'מפיונס-ליג, שנה מאוחר יותר – ומאז לא זכתה לתואר חשוב יותר מהגביע האנגלי), אבל מהר מאוד נמוגו התקוות, הקבוצה דשדשה והקריאות לפיטורי המנג'ר הסקוטי, שברקורד שלו היה רק גביע אירופי עם אברדין הצנועה, נשמעו מיציעי אולד טראפורד – ובעיקר מיציע העיתונאים.

למעשה, הסיבה היחידה שבזכותה לא נשלח הסקוטי בחזרה למולדתו, הייתה שהקבוצה עמדה לפני משחק חשוב מול נוטינגהאם פורסט, בחצי גמר הגביע האנגלי. מה שקרה מאז הוא כבר היסטוריה: מארק רובינס, חלוץ בינוני של קבוצה בינונית, כבש את שער הניצחון, יונייטד העפילה לגמר מול קריסטל פאלאס, "נחלצה מהקבר" כדי לסיים את המשחק בתיקו 3:3 והשיגה ניצחון במשחק החוזר, תואר שהקנה ל"פרגי" עוד שנה בתפקיד.

בשנה הבאה השיגה הקבוצה את התואר שכבר לא קיים בימינו: גביע אירופה למחזיקות גביע, אחרי ניצחון 1:2 על ברצלונה הגדולה בגמר (צמד של מארק יוז) ובעונה הבאה, חזרה למאבק האליפות. את התואר היא הפסידה אמנם ללידס השנואה, אבל בשנה לאחר מכן, שום דבר כבר לא יכול היה לעצור את הקבוצה הצעירה והמורעבת של אלכס פרגוסון, שזכתה באליפות ראשונה מתוך מספר בלתי נתפס כמעט של 13 אליפויות ב-20 השנים הבאות.

זבוב ביציעי אולד טראפורד

למה פתחתי את חגיגות 30 השנים לתואר האליפות הראשון של סר אלכס בצמד המילים "למרבה המזל"? כי כך נמנע מהקטע הבא המסגור של "המנוח ואני", לתיאור הפגישה היחידה בחיי עם האיש והאגדה, שיזכה לבריאות טובה וחיים ארוכים. זו לא הייתה שיחה בארבע עיניים, אלא מפגש עיתונאים ערב משחק ליגה מול בלקבורן בנובמבר 2010. באחד מאולמות הכנסים שבאצטדיון הוצבה במה ולחדר נכנסו אדווין ון דר סאר, וויין רוני, ריאן גיגס ואחרים. כוכבי כדורגל, כדרכם של אנשים צעירים שמרוויחים המון כסף, עלולים להיות חבורה רעשנית למדי – ואכן ההתרגשות בקרב העיתונאים הייתה רבה, הפלאשים הבהבו, עת כל צלם מנסה לגרום לאחד הכוכבים להסיט את המבט דווקא אליו, לקבלת הפריים המנצח.

ואז השתררה דממה בחדר. אותם כוכבים נמתחו כטירונים ל"הקשב", העיתונאים נדמו והקלישאה לפיה ניתן היה לשמוע זבוב במעופו, לא הייתה מעולם מדויקת יותר. המנג'ר דיבר בלחש, עת אפילו הציניקנים שבין העיתונאים משתדלים להימנע מלהשתעל. מעולם לא ראיתי אדם שמעורר כל כך הרבה כבוד בחבורה של אנשים שלכאורה כבר ראו הכל.

שנים מאוחר יותר פגשתי את דווייט יורק, שביקר בישראל. החלוץ מטרינידד סיפר לי שאחרי עונת הטראבל ב-1999, לקח אותו המנג'ר לשיחה ושאל אותו מה עושים כדי לשפר את המספרים שלו לקראת העונה הבאה… שאלתי אותו אם אי פעם קרא למנג'ר בשמו הפרטי – ונדמה היה כי עצם השאלה זעזעה אותו: "תמיד רק בוס" השיב.

הכיתה של 92

זו אולי נקודה להבין את ההצלחה הפנומנלית של המנג'ר הסקוטי, שקבע שיא זכיות בתארים למאמן בריטי, שספק אם יישבר אי פעם בימי חיינו: מנצ'סטר יונייטד שלו הייתה קבוצת הכדורגל האחרונה של העידן הקודם. בהנחה שמקובל עלינו שאיש מקצוע, טוב ויסודי ככל שיהיה, לא יכול להצליח ללא שחקנים מתאימים, הרי שסר אלכס זכה בסגל הטוב ביותר שניתן היה לבקש מקבוצת נוער של מועדון כדורגל (שזכתה לכינוי "הכיתה של 92"): האחים נוויל, פולס סקולס, ניקי באט, דיוויד בקהאם וריאן גיגס. על כל אלה צריך היה להוסיף חיזוקים בדמות שוער אימתני (שמייכל, ואן דר סאר) וקצת גלאם – בין אם מדובר באריק קאנטונה האניגמטי, ברוי קין שאחרי לסיום הקריירה של מי שלימים היה "אבא של האלנד" או בחלוצים הולנדים נוסח רוד ון ניסטלרוי או רובין ואן פרסי.

אלא שעם כל הכבוד לשמות האלה, עיקר כוחו של סר אלכס לא היה בחיזוק בכוכבים (היו לו גם נפילות קשות, כמו עם השוער פביאן בארתז למשל) – היום אולי התכונה הכי מבוקשת אצל מנג'ר מצליח, אלא דווקא בעובדה שלשחקן שהכי מסמל את העידן שלו במנצ'סטר קוראים פול סקולס, ההפך הגמור מכוכב. על התארים של פרגי אולי חתומים השמות הגדולים, אבל מי שבנה אותם היו שחקנים כדניס אירווין, אנדריי קאנצ'סקיס, סטיב ברוס, יאפ סתאם, דארן פלטשר ואפילו מחליף קבוע כמו אולה גונאר סולשיאר.

מנצ'סטר יונייטד של האיש והאגדה, הייתה קבוצת הכדורגל האחרונה בטופ העולמי, שנשענה על לא מעט שחקני בית. היום בעידן שבו למועדונים הגדולים יש סגל של יותר מ-30 שחקנים שמגיעים מ-10 מדינות לפחות, קשה אפילו לתפוס את זה. לפיכך מי שרוצה להבין את הגדולה של סר אלכס ושל מנצ'סטר יונייטד בעידן שלו, לא צריך להביט על ריאל מדריד, יובנטוס או באיירן מינכן, אלא על שמשון תל אביב ובני יהודה, אפרופו זיכרונות מעידן אחר.

זאת ועוד, לישראלים אולי קצת קשה להבין זאת, אבל למנצ'סטר העיר, יש כריזמה של קריית אתא (סליחה מילידי קריית אתא שחלק מחבריי הטובים ביותר נמנים עליהם). כלומר – קשה מאוד לפתות כוכב ענק בן עשרים וקצת שיכול לבחור גם במדריד, ברצלונה או מילאנו, עם מזג האוויר המשופר והאוכל הטעים, לעיר אפורה שבמשך רוב ימות השנה נראית כאילו היא סובלת מדליפה בגג. רוצה לומר – ספק אם אפילו פרגי הענק היה מצליח בכדורגל של היום. תראו כמה זמן אורכת לפפ גווארדיולה, עם חשבון הוצאות מופרך כמעט (שעלול להביא לסנקציות קשות נגד מנצ'סטר סיטי) לבנות קבוצה שאולי תזכה השנה בצ'מפיונס ליג.

הברבור השחור

גווארדיולה הוא נקודה טובה לסיים בה את מטס ההצדעה הזה לכבוד המנג'ר הגדול מכולם. סר אלכס סימן אותו כיורש אידיאלי, שייכנס לנעליו וימשיך את האגדה של יונייטד. הגורל רצה אחרת: פפ החליט לקחת חופשה ארוכה מכדורגל, עם תום החוזה שלו בבאיירן מינכן. פרגי טס לניו יורק כדי לפגוש אותו, בין היתר במטרה לשכנע אותו להמתין להצעה מאולד טראפורד (אם כי בדיעבד קשה לדמיין את הקטאלוני מסתדר עם הניהול השערורייתי של הגלייזרים), גווארדיולה חכך בדעתו, אלא שאז, בשלהי עונת 2012, שמטה מנצ'סטר יונייטד את התואר באופן המכאיב ביותר: בשניות הסיום של העונה – ועוד ליריבה העירונית! פרגי לא יכול היה לפרוש מקריירה כה מפוארת עם אקורד סיום שכזה – ובעונה הבאה סחט עוד מעט את הלימון של יונייטד, שזכתה באליפות עם כדורגל בינוני אבל ממוקד מטרה.

האליפות ה-20 של המועדון, שתיים יותר מליברפול, היריבה המיתולוגית (שמאז צמצמה את הפער עד כדי תואר אליפות אחד), היא זו שאפשרה לסקוטי לפרוש כמנצח (לא לפני שייבש את וויין רוני ביציע לאורך כל משחקי האליפות, "נקמה" על שהעז לחתום בסיטי, כמה שנים קודם לכן, חתימה שביטל לבסוף. כן, גם את הצד הזה היה לסקוטי העיקש -ברגע שסימן אותך, יכולת לדעת שהנקמה בוא תבוא).

למרות קריירה שהמילה "מדהימה" תקצר מלתאר, מורשתו של סר אלכס מביישת מעט את הישגיו. מילא שהוא לא הפנים את השינויים שעבר עולם הכדורגל ומינה תחתיו את דייויד מויס, שהיה אמור להיות פרגי החדש, כלומר – להפיק מסגל שחקנים בינוני את התפוקה המרבית. הבעיה הייתה שסר אלכס הכשיר את השרץ בדמות משפחת גלייזר, חבורה חמדנית שהשתלטה על מועדון רווחי, רוששה אותו ומנהלת אותו באופן שהיה מבייש אפילו מועדוני תחתית בישראל (רק ראו איך המאמן הנוכחי, טן האח, משווע לדעת מה יהיה תקציב החיזוק שלו לקראת הפגרה, אבל הגלייזרים עסוקים בשינוי תדיר של תנאי המכרז לרכישת הקבוצה כדי למקסם את רווחי המיליארדים שלהם. יונייטד שעברה התקדמות אדירה תחת ההולנדי, עלולה לחזור לנקודת האפס, אלא אם כן יקרה הנס והגלייזרים אכן ימכרו).

איך אירע הדבר? בתחילת העשור השני של המילניום, עת סר אלכס עדיין בתפקידו ונהנה ממעמד מיתי בקרב האוהדים, גאתה מאוד המחאה נגד הבעלים היהודים מארה"ב. הקהל האדום נצבע בצבעי יורק-צהוב (צבעי ניוטון-הית', המועדון ממנו צמחה מנצ'סטר יונייטד לפני 145 שנים). למרות אדישות הבעלים שכלל אינם מתגוררים באנגליה, נדמה היה שאפילו הם עומדים לקרוס, אבל אז התייצב המנג'ר מול המצלמות ודיבר בשבחם, טען שמעולם לא היה שחקן שרצה ולא הצליח להשיג – והמחאה דעכה עד שהפכה ללא אפקטיבית. את המחיר שילמו אוהדי הקבוצה, שסוגרים עשור שחון, ללא אליפות (וחמור מכך – אפילו ללא מראית עין של קרב על התואר!) מאז פרש סר אלכס.

ועדיין, אין לטעות: די באזכור שמו כדי להרטיט כל נים בנפשם של אוהדי יונייטד הרבים, בגלל הזיכרונות, אבל בעיקר בגלל ההבנה שמנצ'סטר יונייטד של עידן פרגי הייתה קבוצת הכדורגל האחרונה במשחק שכולנו גדלנו לאהוב. לעולם לא תהיה בטופ העולמי עוד קבוצה שמרבית שחקניה גדלו כולם באותם שנתונים של מחלקת הנוער. הכוח בכדורגל העולמי עבר מידי המנג'רים אל סוכני השחקנים.