יום שישי בלילה במלאגה. זמן קצר קודם לכן הקבוצה שלו עלתה לגמר, ודודו עטר מתרגש. בנקודה אסטרטגית המזוהה עם העיר הוא שולף טבעת ומציע נישואין לענבל. "התכנון היה להציע לה בחופשה הבאה, רק שהחופשה הבאה היא כאן", הוא מסביר, "וברגע שהכל היה מסודר מבחינת כרטיסים, טיסות והכל, קניתי את הטבעת ולא הייתה דרך טובה יותר לסיים את ערב חצי הגמר – האהבה תמיד מנצחת והאהבה ניצחה. עכשיו רק נשאר לסיים את מה שהתחלנו".
אהבה, מילה קצת גדולה, אבל אין מילה מדויקת יותר לתאר אנשים שמוציאים אלפי ועשרות אלפי שקלים, בהתרעה מינימלית, כדי לטוס שעות למדינה זרה רק על מנת לתמוך בחבורת שחקנים שרק לפני חודשים אחדים הם פגשו לראשונה, והדבר שמחבר ביניהם הוא הצבע והסמל על החולצה.
שעות אחדות לפני האירוע הגדול ביותר שבו השתתפה הקבוצה מזה 19 שנה, העיר מלאגה לובשת חג וקרוב לארבעת אלפים אדומים מציפים את מרכז העיר, מחממים את הגרונות ומשמשים כאטרקציה עבור המקומיים והתיירים שנקלעו לאירוע במקרה.
את סוף השבוע שלפני, בילו השחקנים בהכנות אחרונות והיכרות עם היריבה, בעוד האוהדים ניצלו כל רגע על מנת ליהנות מהאטרקציות הנפלאות בסביבה: גיברלטר הסמוכה, עם הצוק התמיר, הקופים החביבים – שמועות מספרות שמישהי חטפה נשיכה, לקופים שלום, והתצפית למרוקו; גרנדה עם אלהאמברה – אומרים שאלה המבנים מהיפים בעולם; ויהונתן שולדבראנד – האיש והלחשים באוזן מגיא פניני, שעבר לגור כאן. עד כדי כך הכל רנדומלי. 19 שנים לאחר התואר האירופי הראשון והיחיד של הפועל ירושלים, אף אחד מהאוהדים לא מעז לחלום בקול, והכל עוסקים בהקטנת ציפיות מול היריבה האימתנית מבון: "הם ממש טובים", "שורטס ענק", "המאמן שלהם גאון" ועוד. מאידך, הניצחון ביום שישי בערב הוריד הרבה לחץ.
"לפחות קיבלנו סוף שבוע של תקווה במקום דיכאון", מסכימים האוהדים של ירושלים וגם אלה של בון, שהגיעו לכאן במספרים נמוכים משמעותית והתחברו במהירות לאדומים, תוך שהם מציגים לראווה שירים של מקהלה, קריאות עידוד משנות השמונים וחביבות יוצאת דופן לישראלים, עד כדי הפגנת ציונות. בעוד כמה שעות יתחלפו מפגני האהבה בארבעים דקות של זיעה, אגרסיביות ומלמולי לחשים מצד אוהדים שידעו יותר מדי אכזבות, ובעונה הזו מבקשים בכל פעם להמשיך את החלום רק עוד משחק אחד.
