מכבי חיפה ניצחה אתמול (שני) 1:5 את מי שעשויה בעוד שבוע להיות מחזיקת גביע המדינה ולהיפגש איתה בעוד חודשיים וחצי במשחק אלוף האלופים. הפער הזה, הבלתי נתפש, הוא הפער שהביא את מכבי חיפה לליגת האלופות העונה תוך טאטוא של קבוצות עוצמתיות בסדר הגודל של אולימפיאקוס והכוכב האדום. היכולת אתמול, במחצית השנייה, הזכירה את חיפה של ליגת האלופות, כאילו הבשורות מבלומפילד והחיכוך הממשי עם האליפות, שחררו לחיפה את בלוטות הרעב. מכבי חיפה זכתה באליפות שלישית ברציפות כשבחלק מהמקרים היא שיחקה בהילוך שני, אבל כשהיא רצתה לשחק – וזה לא קרה הרבה – היא נראתה כמו אתמול: קבוצתית, קטלנית, אימתנית.
ברגעים האחרונים של המשחק נזכרנו שבקבוצה הזו משחקים ניקיטה רוקאביצה ובן שהר, 168 שערים יחד בליגת העל; ברק בכר עבר שחקן שחקן וחיבק אותו ואז גילינו שאפילו אביאל זרגרי נמצא בקבוצה, למרות שכלל לא שותף מאז שעבר. כלומר, גם בלי אצילי, וסק, וסונדגרן, וסאן מנחם ועלי מוחמד ונטע לביא שבכלל עזב, גם אז היה אתמול למכבי חיפה עומק בל יתואר שלא הצריך אפילו הזעקת שחקני נוער מאלופת המדינה לנוער. העומק הזה הוא אחד הסודות הגדולים של המועדון.
לא תמיד שחקנים ברמה של אליפות, אבל שחקנים ברמה, וזה לפעמים מספיק. לא היה רגע אחד העונה – וזה נדיר בכדורגל הישראלי – שהיה ספק כלשהו שמכבי חיפה תמעד ותשמוט את האליפות הזאת, גם כי היריבות לא היו מספיק נחושות וגם כי יש בחיפה כל כך הרבה איכותיות, שביחד זה בלתי מנוצח: המועדון שזכה אתמול בכוכב השלישי שלו, 15 אליפויות ב-40 עונות. לשם השוואה, ב-40 האליפויות הראשונות של הכדורגל הישראלי, זכתה מכבי תל אביב – המועדון שנחשב לגדול בהיסטוריה – ב-13 אליפויות. כלומר, מקבץ כזה של אליפויות, 15 מ-40, לא היה פה מעולם.
הבעלים: יעקב שחר כבר בן 82, מכהן פה כבעלים של קבוצה 30 שנה. היציבות הזו משדרת עוצמה. לא גירעונות, לא קריסה כלכלית, כמעט בלי תקלות גם אם היו הפוגות ארוכות בין האליפויות. בסוף, זאת עוצמה שאין לה תחרות.
המנהל המקצועי: גל אלברמן נמצא רק שנתיים בתפקיד הזה, אבל בהשוואה למנהלים מקצועיים אחרים שהיו פה – וזה טרנד מתפשט – הוא יודע מה לעשות עם היכולות של המועדון והוא הצליח לחבר את העוצמות לשחקנים המתאימים. 6 זרים, 4 מתאזרחים, לא תמיד הם השפיץ, אבל אף אחד מהם לא נופל משמעותית מהאחרים או נופל משמעותית מזרים מקבילים בקבוצות אחרות.
עומר אצילי: שנתיים רצופות בדאבל-דאבל, מלכות השערים על חשבון ערן זהבי – שזה אוקסימורון – והרבה שערי וואו. האם הבחירה המכובדת של מיטש גולדהאר בערכים ובדרך ארץ קבעה את הסטנדרטים של שלוש האליפויות האלה? לא בהכרח. עומר אצילי אמנם זכה אתמול באליפות החמישית שלו ברציפות, אבל לא בטוח בכלל שבלעדיו חיפה לא הייתה זוכה באליפות ומכבי תל אביב כן. יש בחיפה מגוון של תכונות ששחקן כזה או אחר לא משנה אותן דרמטית. זה היה גדול מאצילי וגדול מהסיפור המלווה אותו.
הקהל: לא יודע אם 17.5 אלף האוהדים שליוו את מכבי חיפה למשחק חוץ בטדי או אלה שהגיעו אתמול והתנחלו ביציע של נתניה, או ה-29 אלף הקבועים שמילאו את סמי עופר והיו ממלאים גם שני סמי עופרים. כבר שנים מסתובבת השמועה שמכבי חיפה – קבוצה שלפני פחות מ-50 שנה אפילו לא הייתה הבכירה בחיפה – לקחה את מקומן של בית"ר ירושלים ומכבי תל אביב כקבוצה הכי אהודה במדינה. זה מעבר להכי-הכי, זה הכמויות שנשרכות אחריה, ברמה העממית, במספרים שלא זכורים כאן. ואנחנו מדברים על קבוצה שבין 2011 ל-2021 לא זכתה באליפויות וגם לא התמודדה על האליפות. איך? מאיפה? מה זה?
כשכורכים את כל האלמנטים האלה – ותיכף נדבר על המאמן – מבינים שזה הרבה יותר מגורם אחד דומיננטי, זה מצבור, זה ימ"ח.
ברק בכר זכה אתמול באליפות השישית שלו ב-8 עונות, כמות אליפויות ששווה לדוביד שוייצר ודרור קשטן. כאילו מתבקש להכריז עליו כגדול מאמני ישראל בכל הזמנים. זה יקרה, הוא במסלול המבטיח לכך, אבל חכו. עזבו את המספרים רגע. בכר זכה בגיל 43 בשש אליפויות בשתי קבוצות, פעמיים שלוש ברצף. הוא הראשון שהביא קבוצה לליגת האלופות וגם זכה באותה עונה באליפות. מרשים. שווייצר למשל זכה בארבע אליפויות בין 1964 ל-1971, כל אחת בקבוצה אחרת (הפועל רמת גן, הפועל תל אביב, מכבי תל אביב, מכבי נתניה), אחת מהן הייתה קבוצה שעלתה מהליגה השנייה. קשטן זכה בשלוש אליפויות עם אותה קבוצה בשלוש קדנציות שונות, גם הוא פעם אחת עם קבוצה שעלתה מהליגה השנייה.
שווייצר וקשטן אימנו בנבחרת, אימנו קבוצות קשות יום, הצילו קבוצות מירידה, ירדו ליגה, גם פוטרו (דוביד לראשונה בגיל 62 אחרי כמעט 30 שנות אימון, קשטן בגיל 50, אחרי 18 שנות אימון, לבכר זה קרה בגיל 40). יש גם את גרנט שאימן מועדון פאר באנגליה, יש את שפיגל שעשה אליפות של 39 משחקים ללא הפסד. כולם גדולים, אבל מה שהופך מישהו לגדול מכולם, זה הגיוון. בכר צריך להצליח גם בחו"ל, צריך לגעת גם בנבחרת – לא חשוב איזו – צריך גם להרים קבוצות פחות מבוססות, להציל מועדונים. ויש גם את שאלת ה"מה הם יעשו בלעדיו".
הפועל באר שבע הייתה לפני ברק בכר והיא קיימת גם אחריו, אבל רק איתו היא זכתה בחצי המאה האחרונה בשלוש אליפויות רצופות. השאלה מה יהיה עם מכבי חיפה אחריו. היא זכתה ב-12 אליפויות לפניו, אבל הוא גם עשה את ההישג הזה וגם עשה אותו תוך כדי הוצאת הקבוצה ממדבר שאליו הולכות אימפריות בשקיעה. יכול להיות שאם מכבי חיפה תחזור למדבר הזה, לא תנציח את מגוון התכונות הגדולות שעומדות לרשותה, דווקא זו תהיה החותמת לכך שברק בכר הוא גדול מאמני ישראל בכל הזמנים.
מאז תחילת המילניום היו ארבעה סשנים של שלוש אליפויות רצופות. לפני כן, במשך 40 שנה, היו בקושי שושלות של שתיים רצופות: הפועל באר שבע ב-75-76, מכבי חיפה ב-84-85, מכבי תל אביב ב-95-96, בית"ר ירושלים 97-98, מכבי חיפה 2001-2002. אף אחת לא שברה את תקרת הזכוכית שמעליה נמצאת הפועל פתח תקוה שבין 1959 ל-1963 זכתה בחמש אליפויות רצופות.
אין מה להשוות בין התקופות. בתקופת הכדורגל החובבני יכול היה מאמן זר, שחקן מפואר, אצטדיון מודרני – כל אחד לחוד – לעשות את ההבדל. היום צריך את הכל ביחד ויש בכדורגל הישראלי חמישה מועדונים גדולים שזוכים לרוב באליפויות. ב-11 העונות שחלפו מאז זכתה פה קרית שמונה באליפות, היו שלושה מקרים של שלוש אליפויות רצופות ועוד אחת של שתיים. כדי לא לסתור את מה שנכתב קודם על מבחן מכבי חיפה אחרי בכר, צריך לזכור: רק שמירה על העוצמות – מאמן בעל שיעור קומה, סגל עמוק, מטריה כלכלית, רעב לתארים והגעה לשלב בתים כלשהו גם העונה – יכולה לפרוץ את תקרת הזכוכית. ועדיין, יש יותר סיכוי שמכבי חיפה לא תהיה בעונה הבאה אלופה מאשר תזכה באליפות הרביעית ברציפות. לא כי זו הסטטיסטיקה, אלא כי זה הרבה יותר מסטטיסטיקה.
הפועל באר שבע נשברה אתמול. בכל רגע נתון במהלך העונה הזו באר שבע ישבה על הזנב של מכבי חיפה. לא הייתה מספיק טובה כדי לחלוף על פניה – בעיקר התרסקה במאבקים מול היריבות החזקות – אבל לא ויתרה לרגע ושמרה תמיד על פער שאפשר למחוק. אם הייתה מנצחת אתמול, חיפה עדיין הייתה זוכה באליפות, אבל לפחות היה אפשר לומר שבאר שבע עשתה את שלה ולא ויתרה עד הסוף. אבל האמת היא שחיפה הייתה זוכה באליפות גם אם הייתה מפסידה אתמול.
כי באר שבע נשברה בסוף, כי חיפה לא נשברה. וגם כי זה היה כבר יותר מדי: העונשים, הרכבי הטלאים, ירידת האמונה. קשה מאוד בתנאים כאלה להלחם עד הסוף, אבל העובדה שבאר שבע הייתה שם עד שני מחזורים לסיום, זו מחמאה גדולה. גם כי באר שבע התחילה את העונה עם מאמן חסר ניסיון יחסית לברק בכר או איביץ', עם סגל לא תמיד מאוזן, ועם נחיתות במסורת. באר שבע נמצאת בקלחת פחות מעשור, מכבי תל אביב ומכבי חיפה מתחזקות יריבות קמאית כמעט 30 שנה, זה פער משמעותי.
על היכולת של באר שבע להיות שם גורם דומיננטי – היא רצה העונה לאליפות יותר ממכבי תל אביב – וזה בעונה שבה היא מחלקת את זמנה עם שלב בתים בקונפרנס, מגיע שאפו. לבאר שבע יש כלים לטלטל כמעט את כל מה שנכתב פה למעלה, ולהיכנס למקום שלכאורה מתפנה עם עזיבתו של ברק בכר. היא ולא אחרת.
