הרבה אנשים נשארו הלילה (בין שלישי לרביעי) כדי לצפות בנבחרת עד גיל 20 בשמינית הגמר במונדיאל וככל שנקפו דקות המשחק, והנבחרת לא נתנה לאוזבקים לעבור את החצי, הייתה תחושה באוויר שהשער יגיע. עוד לפני שניכנס להארכה כי הנבחרת הייתה קלילה, מלאת בטחון, נחושה, חזקה פיזית, והאוזבקים חיכו רק למהלומה. והיא הגיעה, 7 דקות בתוך זמן הפציעות. ממצב נייח.
עכשיו פשוט תקראו את כל מה שנכתב למעלה, רק תחליפו את היוצרות: חזקה פיזית…זמן פציעות… מצב נייח… ידעו שזה יגיע. איך ישראל פתאום נראתה כמו היריבות שלנו, אלה שהלמו בנו באותה נקודה לאורך השנים? אולי בגלל שהיא פשוט לא ישראלית. הצבעים כן, השפה כן, אבל הנוכחות שלה? ממש לא. הקלישאה החבוטה – שלא השתמשנו בה יותר מדי – "היינו כחולמים", קיבלה קונפיגורציה של תלת מימד.
ולא, אין פה שום בשורה. חלק מאותם שחקנים נכשלו לפני חודשיים בשלב העילית לעלייה לאליפות אירופה, נו אותה אליפות שבה חלקם הגיעו לפני שנה לגמר. היא נכשלה כי במשחק האחרון הייתה צריכה לנצח את לטביה 0:2 ואפילו לא ניצחה 0:1. חלק מהשחקנים האלה, מהליגה הזאת, יהיו בעוד חודש באליפות אירופה לנבחרות צעירות, עם מאמן אחר, גם הוא בן 48, גם הוא יודע להטריף שחקנים. מישהו פה מוכן להמר שהם יעלו שלב מבית של גרמניה, אנגליה וצ'כיה, אפילו שיעשו נקודה?
יש פה נבחרת אחת, עם מאמן אחד, בטורניר אחד – שלא צריך להתעלף מחשיבותו – שעושה את הכול נכון, ופעם אחת לפחות נותנת לנו את התחושה איך זה להיות נבחרת ככל העמים. יורו 2004 של יוון הוא מונדיאליטו 2023 של ישראל. איפה זה ייגמר? אמור להיגמר בשלב הבא מול ברזיל (מישהו מוכן להמר נגדה הערב נגד טוניסיה?), אבל גם יוון פגשה את צ'כיה הסקסית ב-2004 וניצחה אותה. מי נתן לה אז סיכוי?
צפו בתקציר באדיבות כאן
אל אל ישראל! הנבחרת הצעירה עושה את הבלתי ייאמן ועולה לרבע גמר המונדיאליטו
— כאן (@kann) May 30, 2023
לתקציר המשחק המלא >>> pic.twitter.com/7uhnVK1vjV
איך שלא נסתכל על זה, יש פה נבחרת לא רגילה. נתחיל מהשוער תומר צרפתי. כמעט בלי ניסיון בבוגרים, אחרי טורניר יורו שהיו רבים בינינו שלחשו מתחת לאף שלמרות שהנבחרת טובה, הלוואי שגם השוער שלה היה ברמה הזו. הוא הסיר כל ספק. שוער אמיץ, שלא עושה טעויות ובעיקר מציל את הנבחרת במקרים הספורים שמצליחים להגיע אליו.
על סתיו למקין כבר דיברנו, אבל הוא לא היה כזה טוב אם אור ישראלוב לא היה לצידו. הם לא באותו שנתון, כך שהתיאום ביניהם נוצר רק בקבוצת הנוער, אבל איזה יתרון זה שיש לך שני בלמים מאותה קבוצה, שגם שיחקו העונה במסגרת גילאים מבוגרת יותר. כל ההגנה – לא מתחלפת אפילו לשנייה – היא תופעה שקשה לנו לזכור כמוה. ספגה עד כה 4 שערים ב-4 משחקים, שניים בנגיחות, אחד בפנדל, קשה מאוד לעבור את הבלמים שלה באחד על אחד. צריך שוב לצבוט את עצמנו: אנחנו מדברים על הגנה ישראלית. בלי מתאזרחים, ילדים בני 19-20.
וזה ממשיך בקישור האחורי, אתמול קצת עם רוי נאווי ובהמשך עם אל ים קנציפולסקי, שכמו שני חבריו קודם, מגיע מאותה קבוצה. צריך לשבח את הפועל תל אביב שבעל כורחה – או שמא כן – מתוך שיקולים תקציביים, תרמה משמעותית לרמה של נבחרת הנוער. הקישור האחורי הזה, יחד עם איליי מדמון, לוחץ, חוטף, מייצר המשכיות בהתקפה, מצמצם את טווח ההתקפות ואת זמנן, לא מתיש את המערכת.
הקישור היצירתי, כמו גם שחקני הכנף, לא מייצר את מה שקיווינו. תאי עבד לא נכנס לנעליים של אוסקר גלוך, אריאל לוגסי יודע שהוא לא עידן טוקלומטי, אבל התרומה שלהם למשחק המעבר מכרעת, כמו גם של המחליפים. עומר סניור כבש שער ניצחון מול יפן, המחליף ענאן חלאיילי כבש שער ניצחון אתמול ויש חמזה שיבלי שיכול היה לגמור את זה בדקה ה-89, או אחמד סלמן שמכניס הרבה שקט על הקו.
וכל זה אולי לא יכול היה להתרחש אם לא דור תורג'מן, שמודה כי עד אתמול לא ממש הבנתי על מה המהומה. דריבליסט מתחכם לפעמים, לא תכליתי במיוחד, אבל העבודה שלו כחלוץ גדל קומה, עם המהירות והכוח, מזכירה חלוצים שלא ממש יש פה. לנבחרת ישראל יש לרוב חלוצים זריזים, לא כאלה שהם גדולים על הבלמים מולם. תורג'מן כן.
בואו נדבר לרגע על בוני גינצבורג. כשוער ליגה, היה בו מן האופורטוניזם. אף פעם לא נשאר באותה קבוצה יותר משנה-שנתיים, לא הפך סמל של אף אחת, שוער ליגה בינוני אבל שוער נבחרת מופלא – ובוני היה שוער חתולי באופן יוצא דופן, שוער ענק – שכמעט נגע עם הנבחרת בחלום, ב-1989. לא עסק כמעט באימון שוערים, היה לרוב פרשן רציני להחריד, שזכה לחיקוי מיתולוגי של מני עוזרי תחת הטייטל "המהלך המחורטט". ולמרות החשיבות העצמית, והסגידה המוגזמת לקלישאות על הכדורגלן האירופי, הביא את תוכנו למסגרת התפקיד שפינה לו יילה חוס. וזה מרשים מאוד.
אין פה ויכוח. הזמן שבו מבלים בוני גינצבורג ועוזרו משה סיני עם נבחרות הגילאים עושה פלאים לכדורגל הייצוגי. וזה עשוי עוד להשתפר. ניר קלינגר אמר לי פעם, כשהחליט להיות מנהל מקצועי ולא מאמן – וכיוון לנבחרת הבוגרת, שככל שיסתובבו בנבחרות אנשי מקצוע שהיו שחקני נבחרת של עשרות המנונים, הם יטמיעו את הלקחים שלהם, את המסקנות שלהם, את הניסיון שלהם, בדור הבא. וזה מתברר כנכון. אורן חסון התחיל בתהליך, שינו זוארץ ממשיך – והם ממש לא אותו טייפקאסט – והמציאות: שחקני נבחרת לשעבר מובילים את הכדורגל הייצוגי (לא לשכוח את יוסי בניון ואלון חזן בנבחרת הבוגרת).
כך זה צריך להימשך. מאמן נבחרת או מנהל טכני של נבחרות זו לא התמודדות יומיומית, זה נטו משימה, נטו הטמעת מסרים, בחירת הרכב וניהול חדר הלבשה. פה לא רוכשים שחקנים לפי תקציב, פה בוחרים אותם לפי התאמה. ואין כמו שחקני עבר שחוו כישלונות, כדי לטפח הישגים
שוב, אין להסיק על סמך הצלחה מטאורית של נבחרת אחת מסקנות חפוזות על הכדורגל הישראלי, אבל אי אפשר להתעלם מההלימה בין הרנסנס הנוכחי שלו, לבין השינוי הפרסונלי במעטפת. שאפו בוני.
הניצחונות על יפן ועל אוזבקיסטן הזכירו לי שפעם שיחקנו באסיה (בין 1956 ל-1977) והיינו חווים אליפויות אסיה לבוגרים ונוער, משחקי עמי אסיה, ומשחקים במסגרת קדם עולמית וקדם אולימפית. את הקונקשן למזרח הרחוק עשו הנבחרות בדרך כלל בטהרן. את האגדה על היעלמותם של דוד פרימו ומוצי ליאון בטהרן, אשמור לפעם אחרת.
מה שתמיד בלט במשחקים האלה היה היתרון הפיזי של ישראל, הכושר הגופני. בזריזות ותחכום, עמי דרום מזרח אסיה הקדימו אותנו, אבל העוצמות היו נתונות לנו. מי שזוכר, ממש מ"העבר הקרוב", את המשחקים מול טייוואן, מבין על מה אני מדבר.
בטורניר הזה לא נחווה משחקים מול איראן ואוסטרליה – שתיים משלוש הנבחרות הבכירות ביבשת – ואת השלישית, דרום קוריאה נוכל לפגוש רק בגמר, אבל אסיה התפתחה. נוספו לתחרויות שלה גם נבחרות מברית המועצות לשעבר, למשל אוזבקיסטן או כפי שכינה אותה פעם מאמן הנבחרת המנוח, ריצ'רד נילסן – far away גיסטן. ועדיין, למרות שאנחנו באירופה, ולא ממש מצליחים שם לנצח אפילו את קוסובו, בכל הנוגע לכדורגל האסיאתי, אנחנו לא רעים – לאוזבקיסטן יש שני בלמים גבוהים ושחקן כנף ברמה גבוהה מאוד, מספר 14, אבוסבק פאיזולאייב – אבל לא הרבה מעבר לזה. לנו יש יותר. ואנחנו, למרבה האירוניה הגיאוגרפית, עדיין מדינה באסיה.
לא יודע מה יגיע קודם: השתתפות ישראלית במונדיאל האמיתי או שלום, אבל משעשע לחשוב שאת אחד מהם היינו יכולים להשיג קודם אם לא היינו מקבלים שפיץ מהיבשת שלנו.
הזכרנו את יוון בפתיחת הדברים, וזה הזכיר לי את העיתונאים היוונים. הם הגיעו אז ליורו עם טרולי ושתי חולצות כדי לחזור אחרי שבוע, ונשארו שם כמעט חודש, מכבסים את התחתונים בבידה במלון. העיתונות הישראלית – בשבוע האחרון במערב ארגנטינה, למרגלות הרי האנדים – מתחילה להרגיש כמו מוצ'ילרוס שנתקעו בחזרה מטואיצ'י. אלה פספסו הופעה, אלה מדברים בפייסטיים עם הילדים, את ההתרגשות שלהם רואים, לא רק שומעים. זה חלום של כל עיתונאי. לנסוע לטורניר ולא לדעת מתי תחזור ממנו כי לך תדע לאן תגיע הקבוצה/נבחרת שלשמה התכנסת שם. במקרה הנדיר הזה, נבחרת ישראלית.
