אוהד הכדורגל הישראלי הממוצע מתרגש עד דמעות עם נבחרת ישראל במונדיאליטו, אבל עדיין לא רואה בילדים האלה את כוכבי העתיד של הנבחרת והענף. כנראה שיש להם סיבה טובה: לא מעט שחקנים שבלטו בגילאים הצעירים הלכו לאיבוד בהמשך ולא הצליחו לעשות את המעבר לליגה או להשתלב בחו"ל, והקריירה שלהם התמסמסה.
ב-1997 נבחרת הנערים של יוסי בניון סיימה במקום השלישי באליפות אירופה, בניון היה הכוכב, אך היו שם גם את עמוס סאסי ושלומי דהאן ממכבי נתניה, שהמשיכו לדורטמונד ונהנו מסיקור תקשורתי נרחב עם טייטל של כוכבי העתיד של הנבחרת. בפועל, אפילו בליגת העל שלנו הם לא מצאו את מקומם. היה גם את זיו קבדה עליו דיברו כדבר הבא בקישור האחורי, עוד אחד שכמעט לא ראה דקות בליגת העל.
אפשר להתקדם לנבחרת הנוער של אלי אוחנה שעלתה לאליפות אירופה ב-2014. היו שם שחקנים שכן עשו את הקפיצה כמו דור פרץ, שון גולדברג ומיכאל אוחנה, אך מנגד היו שם שחקני הרכב כמו מוחמד אבו אל היג'א, עומר דנינו, דור חוגי ודין גל שבקושי קיבלו דקות בליגת העל.
מנבחרת הנוער הנוכחית אפשר לקחת את אילי מדמון כמשל. מדמון שייך להפועל באר שבע, בעונה שעברה הוא הושאל לבני יהודה, רשם עונה של עליות וירידות אבל שיחק לא מעט. בקיץ הוא הצטיין באליפות אירופה לנוער, כולל משחק מצויין נגד צרפת, לה שחקני קישור בשווי של עשרות מיליוני יורו. הוא חזר להפועל באר שבע בקיץ, לא מצא את מקומו, עשה טעות במשחק ליגה, הוחלף בדקה ה-27 ולמעשה סיים את תפקידו במועדון נעוריו.
יוסי אבוקסיס שהכיר אותו מבני יהודה, צירף אותו לבית"ר ירושלים. הוא קיבל הזדמנויות בבירה, אבל זה עדיין לא היה זה. לבית"ר היה קישור רע העונה ודקות "על הרצפה" לכל קשר שקצת ירצה לקחת, אבל בהזדמנויות שמדמון קיבל, הוא כמעט לא תרם.
עם הזמן הפך מדמון ללא רלוונטי בבית"ר. אפילו עדי יונה הצעיר הועדף על פניו, ולאף אחד במועדון לא הייתה בעיה שייצא עם נבחרת הנוער למונדיאליטו למרות שגמר הגביע היה על הפרק, ובית"ר סבלה מקישור דליל ומחסור בשחקנים על הספסל.
אז למה זה קורה? קודם כל, כי מדובר ברמות אחרות של לחץ. רמות הלחץ במועדונים הגדולים לא נותנות חופש לטעות. את הטורניר הנוכחי מדמון החל במשחק נגד קולומביה עם פציעה בחצי הראשון והיה אשם בשער שגרם להפסד, אך מבחינת אופיר חיים הוא עדיין עמוד התווך של הנבחרת, לא נוגעים בו והוא מקבל את הקרדיט בכל מצב.
זה לא קיים בקבוצות בליגת העל. הלחץ והדרישה לתוצאות מיידיות לא משאירות מקום. במועדון גדול מתמודדים שישה קשרים על שניים או שלושה מקומות. הנבחרת החלה את המונדיאליטו עם תיקו והפסד, במועדון גדול תיקו והפסד זה כמעט משבר, או לפחות עניין שמצריך מיני-מהפכה בהרכב. שלא לדבר על הקהל הלחוץ. אלה שתי מסגרות כל כך שונות ברמה המנטאלית, שהפער ביניהן הוא גם הסיבה למה לא מעט צעירים מוכשרים הולכים לאיבוד.
לפעמים גם צריך לזכור את הפער בין משחק במסגרות צעירות, גם מול נבחרת חזקות, לבין הקושי בליגה. עם כל הכבוד למשחק נגד אוזבקיסטן, אפילו במשחק נגד האחרונה בליגה כאן, מדמון יפגוש את מוחמד אוסמן ויוני סטויאנוב. ברמת הפיזיות והאינטנסיביות, יהיה לו קשה יותר בשלב הזה בקריירה.
השאלה היא מה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב הזה. המקרה של מדמון אולי מלמד שאין קיצורי דרך. אחרי שנה בלאומית, עדיף להבטיח דקות במועדון פחות לחוץ בליגת העל ולהתקדם שלב אחרי שלב. דקות המשחק הן מעל הכל. וזה לא רק מדמון: בקיץ אוהדי הפועל תל אביב היו בלחץ מטורף מהעובדה שאל ים קנצפולסקי ללא חוזה, מבחינתם אחרי אליפות אירופה הוא היה ה-דבר. בפועל, קנצפולסקי היה עוד שחקן בעונה הזאת, נע בין הספסל להרכב, לא משמעותי ולא דומיננטי.
זה לגיטימי עבור שחקן מקבל קרדיט בעונתו הראשונה בבוגרים, אבל אי אפשר היה שלא לשים לב לפערים בין ההצגות שנתן באליפות אירופה לבין הקושי בהפועל תל אביב. במקרה של קנצפולסקי, גם רף הציפיות היה לא ריאלי וזה לא עזר לו, אבל הוא עוד דוגמה לפער בין הפריחה בנבחרות הצעירות לבין הקושי לעשות את זה בליגה ואף להמשיך ולהגיע לנבחרת הבוגרת.
מה דעתך על הכתבה?