ההצלחה של הנבחרת עד גיל 20 משכרת. כמו לחכות לחזרה של הסדרה האהובה עליכם ולגלות שהעונה השנייה לא נופלת מהראשונה. הלוקיישן גדול, חדש ומרגש. הגיבורים שלנו מתמודדים עם אנטגוניסטים מסוג אחר לגמרי, יש יותר אקשן, יותר דרמה, יותר מתח, יותר מהכל. כל פרק בצבע. הקאסט קצת השתנה. כמה פרצופים חדשים שעושים רושם טוב, אבל השחקן הראשי מתעלה על עצמו עם עוד הופעה כריזמטית, סוחפת ומרגשת. הוא מחזיק עליו את הסדרה. אנחנו מרותקים. מוקסמים. חיים מפרק לפרק ולא רוצים שייגמר. רצים לטוויטר ומצייצים שזאת הסדרה הכי טובה שראינו מאז… אולי הכי טובה אי פעם. זה בדיוק הזמן לשאול את עצמנו מה ששאלנו בקיץ 2022: תהיה עונה שלישית? ורביעית? לאן ממשיכים מכאן?
נבחרת ישראל ברבע גמר מונדיאל מול ברזיל. אתה מוצא את עצמך משפשף את העיניים ולא מאמין שמשפט כזה יצא לך הרגע מהמקלדת. נבחרת ישראל ווינרית, לוחמת ומלאת אופי שמנצחת בדקות האחרונות. כל מה שאמרו לך שלא יקרה אף פעם מתרחש פה מול העיניים בלילות מרגשים. זה מרגש, זה משמח, זה עצום וזה מכניס לסחרור. סחרור מטורף שאולי קצת גורם לכולנו לשכוח את המציאות. והמציאות שהיא בין קיץ 2022 לקיץ 2023 פשוט לא קרה מספיק. כלומר, אופיר חיים נשאר אותו אופיר חיים – ווינר מטורף עם השפעה מאגית על שחקנים, אבל גם המערכת נותרה בדיוק אותה מערכת.
בואו נדבר רגע על פרופורציות, בלי להמעיט ובלי להקטין. "מה שהנבחרת עושה זה הישג, בכל צורה, ואני שם אותו במקום מאוד גבוה", טוען ניר לוין, לשעבר המנהל המקצועי של הנבחרות הצעירות. "זה הישג מכיוון שזו אליפות עולם והנבחרת מגיעה רחוק עם ניצחונות של אופי בדקות האחרונות ושערים במצבים נייחים. כל מה שתמיד אמרנו שאין – פתאום יש. אנחנו לא מורגלים בהישגים. צריך ליהנות ולא להגיד אבל. לראות את זה ולהנות. אפשר לשמוח, אבל בהחלט לא צריך להשתגע".
"זה גדול כי אנחנו לא מדינה מרובת הישגים בכדורגל, בטח ברמת הנבחרות, וזה גם מצטרף להישג הנהדר ביורו", ממשיך אורי אוזן. "ההישג הוא חסר תקדים בכדורגל הישראלי. מונדיאליטו ראשון, רבע גמר ונפגוש את ברזיל. מבחינה פרובינציאלית, זה מאוד גדול. מבחינת מקומנו בכדורגל עולמי, צריך לקחת בפרופורציות. יש בנבחרות הללו שחקנים שלא יעשו קריירה מעבר לגיל 25. בתסריט האופטימי אולי ארבעה או חמישה יגיעו לנבחרת הבוגרת. זה כיף ונחמד ועדיין זה נוער. הפערים יגדלו כשנראה את הנבחרת הצעירה ביורו שם נפגוש יריבות ברמה מקצוענית אחרת. בפרספקטיבה הישראלית, זה הישג אדיר. לא ברמה הבינלאומית".
הנבחרת של חיים היא לא המוכשרת ביותר שידע הכדורגל הישראלי. מוקדם וכנראה לא נכון להסיק ממנה מסקנות קדימה לקראת עתיד הנבחרת הבוגרת. סוד הקסם שלה היה ונשאר חיבור בין מאמן לשחקנים ובין שחקנים לבין עצמם. "אופיר והשחקנים יצרו חיבור מיוחד ברמה הרגשית ורואים את זה", מסכים לוין. "אופיר מצליח לגעת בהם ולמקסם את מה שהוא מוציא מכל שחקן. הוא מכניס מחליפים שנותנים 110 אחוז וזה לא עניין של מה בכך. יש לו יכולת פנטסטית להגיע לשחקנים. הצורה שבה הוא מנהל שחקנים ואת הצוות מרשימה".
גם לוין מסכים שהמספר הריאלי, אם תרצו האופטימי, של שחקנים מהנבחרת הנוכחית שיהיו משמעותיים בנבחרת הבוגרת בעתיד עומד על כחמישה. "אין על זה ביטחון", הוא מוסיף. "הם נכנסים לתקופה הכי משמעותית שהיא ההשתלבות בקבוצות הבוגרים. גם אחרי ההצלחה ביורו, רק בודדים היו השנה שחקני הרכב בבוגרים, אחרים היו מושאלים או שעדיין שיחקו בקבוצות הנוער. זה סיפור אחר. המעבר בארץ מנוער לבוגרים מאוד קשה והכי מורכב".
רגע, אבל היינו בסרט הזה לפני פחות משנה, אולי אפילו בטורניר קשה יותר. גם אז דיברנו על העתיד ועל שילוב בבוגרים ומה קרה בעצם? "לא כולם השתלבו. חלק נשארו בליגה לנוער, חלקם שחקני ספסל. גם השחקנים של הפועל תל אביב ששיחקו לא הפכו לשחקנים מובילים בליגת העל. הם עשו עונה בסדר, כשהקבוצה הייתה בתחתית. לכן אני אומר שצריך לקחת את הדברים בפרופורציה", אומר אוזן.
המעבר בין הנוער לבוגרים הוא אחד הנושאים הכואבים בכדורגל הישראלי. שנים של דיבורים, רעיונות, הצעות, כתבות ולא נעשה דבר כדי לפתור. עזבו לפתור, לפחות להחליק אותו ולהפוך אותו ליותר נוח. "אנחנו לא יודעים לשלב צעירים כי אין הרבה סבלנות", קובע אוזן. "כשקבוצות מחליפות שלושה מאמנים בעונה ויש לחץ, אין זמן לפתח צעיר. בחלק מהקבוצות יש שחקני בוגרים שחלקם לא מותאמים להוביל שחקנים צעירים מה שנכון היה בהפועל השנה. המערכות לא פשוטות. גם בדור המיוחד הזה, נראה הצלחה ספורדית בבוגרים. לכן אני מקווה שכמה שיותר מהם ייצאו מהר לאירופה. זה ייצור השפעה משמעותית. אחרת, להצלחה הזאת תהיה השפעה מינורית".
שני מודלים עיקריים נמצאים על הפרק שנים. עולים ויורדים משולחן הדיונים בלי שלאף אחד יהיה איזשהו אינטרס להזיז אחד מהם קדימה. המודל הראשון הוא המודל האנגלי – ליגת מילואים של קבוצות עד גיל 23. המודל השני הוא הספרדי/הולנדי/גרמני – קבוצות בת אמיתיות. לצורך הדוגמה, במקום הפרויקט בעפולה, מכבי חיפה ב' תוכל להגיע במקסימום עד הליגה הלאומית. "שתי האופציות היו על השולחן שנים", נאנח לוין. "זה מאסט. בוא נראה אם מישהו ירים את הכפפה ויעשה את זה".
זה לא כל כך פשוט, מהסיבה הפשוטה, כאמור, שלמעט מדי גורמים יש אינטרס בשינוי המצב הקיים. היי, בזמן שכולנו מסוחררים מההצלחה, קבוצות ליגת פועלות להגדיל את מספר הזרים, תרות אחרי מתאזרחים ומחפשות שחקנים עם חברה יהודייה שאולי שוקלים להציע נישואין. זה לא הכל. ברוב המקרים, קבוצות ליגת העל מריצות שחקן צעיר באחת משלוש סיטואציות: אין על מה לשחק, מדיניות כלכלית של השבחה לטובת מכירה עתידית ו/או גב מקצועי מוחלט למאמן לעשות את זה בהתאם למדיניות המועדון. זיו אריה יכול היה להרשות לעצמו לעשות את זה. גם רן בן שמעון. נסו גם להיזכר מתי מלאדן קרסטאיץ' התחיל להריץ את אוסקר גלוך.
הרי מה קורה בפועל? לקבוצות כמו אשדוד, מכבי פתח תקוה, הפועל ירושלים ואפילו הפועל ת"א אין שום אינטרס מקצועי או כלכלי לקדם קבוצות בת. אם לאבי לוזון יש יהלום, הוא מריץ אותו בקבוצה הראשונה ומוכר אותו כשמגיעה ההצעה הכספית הרצויה מבחינתו. עבור מועדונים אחרים, שלא מצליחים לגדל כמות מספקת של כישרונות בעצמם, קבוצות בת יהיו התאבדות. אם ספקיות המושאלים מכבי תל אביב ומכבי חיפה יפסיקו להשאיל וישאירו את הכישרונות בקבוצות הבת, יהיו מועדונים בשתי הליגות הבכירות שיקרסו ויתפוגגו לאט.
עכשיו בואו נדבר על הגדולות. הפרויקטים בבית"ר ת"א ועפולה קמו מתוך צורך להמשיך לפתח שחקני בית במסגרת המועדון (עד כמה שניתן). זה הפך את תהליך הבישול אצלן לעוד יותר איטי. יחד עם זאת, יצר התחרותיות אצלן גדול יותר. אי אפשר לצפות מיעקב שחר או מיטש גולדהאר לזנוח את המטרות לטובת קידום הכדורגלן הישראלי. זה בהחלט לא התפקיד שלהם. יכול להיות ששחר היה מעדיף את מכבי חיפה ב' על פני עפולה, אבל גם הוא תומך בהגדלת מספר הזרים והצוות שלו תר אחרי מתאזרחים כדי שהקבוצה הבוגרת תוכל להמשיך להתחרות על כל תואר ולהיות תחרותית גם במפעלים האירופיים. הפתרון, וזה ברור, צריך לבוא מההתאחדות.
"אם רוצים לקדם צעירים, לא יכול שמדברים על אזרוחים והגדלת כמות הזרים", מסכים לוין. "ביטול הגבלת זרים זה רעיון שערורייתי", ממשיך אוזן בקו התקיף. "מתאזרחים זה נחמד והכל, אבל יפגע בהשתלבות הצעירים. לצערי, אנחנו לא באמת רוצים לשלב את החבר'ה האלה ולכן לא נראה שינוי. אולי נראה קבלת פנים יפה כשיחזרו, אבל לא שינוי אמיתי. חייבים להעתיק פה מודל שיעזור לשלב צעירים, אחרת נהנה מההישג הזה וזה ייעצר שם. שחקנים כמו חלאילי ופיינגולד היו צריכים לשחק העונה בקבוצת בת ולהשתלב בנוער. זה לא היה יכול לקרות תקנונית אם הם היו עוברים לעפולה".
הלופ הזה חוזר על עצמו. באה הצלחה, גדולה ככל שתהיה, בנבחרות הצעירות. כולם מסתחררים ויורים סיסמאות, אבל לא קורה כלום. הנה, קחו דוגמה. אחרי ההפסד לאנגליה בגמר היורו, פרסמה המנהלת הודעה עם ציטוט של היו"ר אורן כלפון: "אנחנו בטוחים שתמשיכו להוביל את הכדורגל הישראלי בשנים הבאות ותוכיחו שההישג באליפות הזאת הוא רק תחילת הדרך". כמה דקות אחר כך, חיים עצמו דמע מול המצלמות ואמר: "יש כדורגל טוב בישראל, תנו לילדים האלה לשחק ויהיה בסדר". במובן מסוים, שניהם דיברו מהלב, שניהם צודקים, שניהם לא יכולים להיות הפתרון.
הבעיה היא במנגנון. אי אפשר לכפות או להכריח שום מאמן ושום מועדון להאמין בצעירים או לתת למישהו לשחק אם הוא לא לגמרי חושב שזה הוכיח את עצמו. כן צריך למצוא מודל שימקסם את סיכויי ההצלחה של שחקן מוכשר לצלוח את המעבר מהנוער לבוגרים. הפרויקט בעפולה הוא קומבינה ולא במובן הרע של המילה. זה מה שהתקנון מאפשר ולכן מבחינת מכבי חיפה זה הרע במיעוטו. הרי, כאמור, אין לה פיקוח מלא על הנעשה שם או שליטה מוחלטת על פיתוח השחקנים שלה.
מה יכול לבוא בחשבון כפתרון מערכתי שהא מההתאחדות? "אולי לגרום לכך שבגביע הטוטו ישחקו יותר צעירים או לאפשר השאלות קצרות טווח כמו באנגליה כדי לאפשר לשחקנים לשחק עם בוגרים ולא רק בנוער. אם הילדים האלה ישחקו יותר משחקים, אולי נגלה יותר שחקנים ונרוויח יותר שחקנים. אחרת, נמשיך לנהל את אותה שיחה כל שנה", סבור אוזן.
בואו נעשה סדר. הקטנות נגד, הגדולות חצי בעד ובכלל, מי באמת יכול להחזיק קבוצת בת (שלא לדבר על קבוצה עד גיל 23) על מלא על כל המשתמש מכך: צוות מקצועי שלם וכמובן שצריך גם להחתים פה ושם כמה שחקנים מבוגרים יותר כדי לאזן את הסגל. הרי העלות של הפעלת קבוצה נוספת במסגרת המועדון הרחיקה פה את רוב המועדונים מהקמת קבוצת נשים. בהערכה גסה, יש אולי 4-5 מועדונים שיהיה להם טעם בתפעול קבוצת בת. כך שכל הרעיונות הללו לקידום הכדורגל נתקלו וימשיך להיתקל בקיר של בלימה וחוסר רצון מצד מקבלי ההחלטות בהתאחדות לכדורגל מגובים בנציגי המועדונים הקטנים.
ההצלחה של הנבחרת עד גיל 20 משכרת, אבל גם משקרת. "אני מקווה שאחרי שתי האליפויות באמת אנשים יתפסו את עצמם ויבינו שאפשר לעשות יותר טוב. יש לנו מעט רגעים של הנאה והצלחה, אסור לפספס אותם", מסכם אוזן, ולעומתו, לוין סבור שהפתרון צריך להגיע מהמדינה: "יש כסף בספורט וצריך להפנות אותו לפיתוח ולשלוח אותו למחלקות נוער, לפיתוח מנטורים בפריפריה, מעטפת מקצועית של תזונאים, אנליסטים וכמובן מתקנים. אם המדינה תחליט שבעקבות ההצלחה כסף שיילך לספורט ולכדורגל יהיה צבוע למחלקות נוער, יש כאן אנשי מקצוע שיידעו מצוין להפנות אותו למי שצריך".
מה דעתך על הכתבה?