נדמה כי הקונפרנס ליג, המפעל החדש של אופ"א, מתאים את עצמו לצרכים של דמויות ספציפיות בתחילת דרכו. בעונה שעברה הוא התלבש בול מבחינת ז'וזה מוריניו, שהניף אותו בתום עונת בכורה אפרפרה למדי ברומא ואיפשר לו להצטייר שוב כווינר זולל תארים ולגרום אושר ליציעים בצד הצהוב-אדום בעיר הנצח. העונה הוא משרת היטב את הנרטיב של דקלן רייס, שיכול להיפרד מווסטהאם עם הישג פנטסטי, ולהניף במשחקו האחרון כקפטן את התואר הראשון של המועדון מאז 1980 ואת הגביע האירופי הראשון מאז 1965.
למעשה, הוא יעמיד אותו תודעתית בשורה אחת עם בובי מור, שזכה כקפטן בגביע המחזיקות אי שם לפני 58 שנה. והרי אין בכל תולדות הפטישים דמות חשובה ונערצת יותר מאשר מור, קפטן נבחרת אנגליה המהוללת של 1966. ג'ף הרסט כבש שלושער בגמר גביע העולם, והיה שם גם מרטין פיטרס הנפלא, אבל מור נמצא גבוה מעל כולם. הוא המיתוס, המנהיג האולטימטיבי שכל מועדון היה רוצה, הג'נטלמן המושלם. מותו הטרגי בגיל 51 בלבד, 6 שנים לפני שרייס עצמו נולד, רק העצים את ההילה סביבו.
אין כבוד גדול יותר מאשר להירשם בדפי ההיסטוריה לצידו, והקשר נמצא במרחק נגיעה משם. זה יכול להיות אקורד סיום נדיר לעונה מאכזבת מאוד בליגה, במהלכה נלחמה ווסטהאם בתחתית עד המחזורים האחרונים ותיסכלה מאוד את אוהדיה. כעת, לפתע פתאום, זו יכולה להיות הרפתקה חיובית באופן יוצא דופן. בשביל זה המציאה אופ"א את המפעל החדש הזה, לא? כדי לתת סיכוי לקבוצות כמו ווסטהאם לקבל הכרה בינלאומית – דבר שנמנע מהן במשך זמן כה רב כאשר רוב הכסף מרוכז במספר מועדונים מצומצם מאוד שהשתלטו על אירופה.
אגב, השם המלא של הקפטן האגדי הוא רוברט פרדריק צ'לסי מור, וניכרת אירוניה לא מבוטלת בכך שהיריבה העירונית הכחולה מופיעה שם. יש כאן גם קשר סימבולי עקיף לרייס, כי הכוכב גדל באקדמיה של צ'לסי, והיה חברו הקרוב ביותר של מייסון מאונט, עד שנופה בצעד מפתיע בגיל 15. התקרית היתה קשה מאוד מנטלית עבור הנער, והוא אסיר תודה לווסטהאם שקפצה על המציאה והחתימה אותו בלי לחשוב פעמיים, אבל הוא מעולם לא הגדיר את עצמו כאוהד הפטישים. רייס נהנה מאוד במועדון ומזדהה עם הקהל, אך הוא לא בשרה מבשרה של ווסטהאם, ולא ניתן לצפות ממנו להישאר במדיה עד סוף הקריירה ולגלות נאמנות אין קץ. היה ברור לגמרי לשני הצדדים שהרומן עשוי להסתיים, והקיץ זה הולך לקרות כי זה משתלם ונכון עבור כולם.
חוזהו של רייס מסתיים בעוד שנה, ואין לו כל עניין להאריכו, קל וחומר אחרי העונה הקשה אשר הדגישה שהמועדון הולך בכיוון הלא נכון. בקרב האוהדים אין שום כעס עליו, כי הם מעריכים את השנים בהן נשאר במזרח לונדון, למרות שיכול היה לדרוש להשתחרר זמן רב קודם לכן. בעצם, הכשרונות הבולטים ביותר שגדלו באקדמיה של הפטישים לפני יותר משני עשורים עזבו בגילאים צעירים יותר – ג'ו קול היה בן 21, ריו פרדיננד בן 22, פרנק למפארד בן 23. רייס כבר בן 24, ומאחוריו 6 עונות מלאות בפרמייר-ליג, 4 מתוכן כבאנקר בהרכב נבחרת אנגליה. הוא יכול היה לעשות בעיות גדולות, אך שמר על שקט תעשייתי למרות שלא הסתיר את רצונו לשחק בליגת האלופות. כעת, ווסטהאם פשוט רוצה למקסם את הרווח, והיא מכוונת לכ-100 מיליון ליש"ט – סכום גדול מאוד בהתחשב בתוקף חוזהו.
לשם כך, נדרשת תחרות – והסוכן של רייס אכן עושה את המוטל עליו. שמו לא יורד מהכותרות בהקשר ליעדים אפשריים, ולאחרונה נוספה לרשימה גם באיירן מינכן. המאמן תומאס טוכל ניהל שיחות אישיות עם הקשר והסביר לו על התפקיד האפשרי שלו באליאנץ ארנה. לטענת העיתונאים המקורבים לרייס, הוא מעדיף להמשיך להתגורר באנגליה עם משפחתו ולא לבצע זעזועים. הכיוון האופטימלי יהיה לא לעבור דירה כלל ולהישאר בלונדון – וכאן יש לארסנל עדיפות ברורה על פני כל היתר.
לתותחנים חסר שחקן מסוגו במרכז המגרש, במיוחד אחרי עזיבתו של גרניט ג'אקה – ורייס בכל מקרה מהווה שדרוג בהשוואה לשווייצרי. הוא יהיה איכותי יותר גם מתומאס פארטיי בזכות רב גוניותו. קפטן ווסטהאם משלב במשחקו יכולות הגנתיות עם ניהול משחק נבון, והוא דומיננטי מאוד הן בבניית משחק סבלנית והן במעבר מהיר להתקפות. הוא קורא את המשחק נהדר, והביקורת המרכזית עליו התמקדה בכך שאינו מאיים מספיק על השער – למרות שיש לו כישורים בסיסיים על מנת לעשות זאת.
ובכן, לאחרונה חל שדרוג גם בהיבט זה, ואת העונה הנוכחית מסיים רייס עם שיא אישי של 4 שערי פרמייר-ליג – לא נתון מזהיר בשום אופן, אבל עדיין שיפור. 3 מהם הגיעו מול היריבות לתחתית בשלהי העונה, ואת הדובדבן שבקצפת שמר רייס דווקא לקונפרנס ליג. ברבע הגמר מול גנט, שהובילה בגומלין בלונדון ואיימה בסנסציה, השלים רייס את המהפך עם ביצוע אישי מרהיב ויוצא דופן כאשר דהר לאורך חצי מגרש, סיים עם בעיטה מדודה לפינה הרחוקה, והקפיץ את כל האיצטדיון על הרגליים.
זה היה הרגע המכונן, ואחרי שעברה בקרב לא פשוט את אלקמאר ההולנדית עלתה הקבוצה לגמר הראשון שלה במסגרת כלשהי מאז ה-3:3 המפורסם נגד ליברפול בגביע האנגלי ב-2006. יוסי בניון עוד היה אז פטיש וזה היה מזמן, והזכרונות משער השיוויון הדרמטי של סטיבן ג'רארד בזמן פציעות וההפסד הצורם בפנדלים עדיין טריים למדי בקרב האוהדים. הם התגעגעו למעמד הזה, ויודעים להעריך את המפגש מול פיורנטינה בפראג הערב (22:00, ספורט1). הם מודעים היטב לכך שלא יהיה טריוויאלי מבחינת המועדון לשוב למעמד, במיוחד אחרי העזיבה של רייס, גם אם הכסף שיתקבל ממכירתו יושקע בתבונה ובזהירות.
אז זה יהיה משחק הפרידה שלו, ולא ניתן לדמיין מוטיבציה גבוהה יותר. דמעות יהיו שם בכל מקרה, אבל האם הן יזלגו מעיניו של הכוכב האהוב משמחה ומעצב?
מה דעתך על הכתבה?