ב-20 במאי, דקות ספורות אחרי סיום העונה, מכבי חיפה הפכה ברגע אחד מהקבוצה של ברק בכר לקבוצה של גל אלברמן. כשהנשיא יעקב שחר לצדו, המנהל המקצועי של הירוקים הצהיר במסיבת עיתונאים: המלצתי על מסאי דגו, בדקנו מועמדים זרים, חזרנו להחלטה המקורית. שחר ישב שם כדי לתת את הגושפנקא לחילופי השלטון. המאמן המצליח עזב, בדקנו וקיבלנו את ההמלצה של אלברמן. "אנחנו לא מפחדים, המעטפת היא חזקה מאוד", הוסיף הנשיא.
10 ימים לפני כן, הודיעה מכבי תל אביב על התפטרותו של ברק יצחקי מהתפקיד המקביל. יצחקי ירש את ג'ורדי קרויף בתום תקופת סטאז' ממושכת מאחורי הקלעים, במהלכה יכול היה לפעול בשקט מופתי כשבפרונט ניצב מאמן מצליח בדמות ולאדן איביץ'. כשיצחקי זז לפרונט, המאמן המצליח כבר לא היה שם. האש הוסתה לכיוונו. הוא הפך, לא בטוח שבצדק מוחלט, לסוג של שעיר לעזאזל. האוהדים הפילו עליו את חוסר ההצלחה – כל מינוי פחות מוצלח, כל תגובה איטית בחלון ההעברות.
אלברמן יעמוד העונה במבחן יצחקי. בואו, הכל עליו.
כמו יצחקי, גם אלברמן עבר סטאז' במכבי חיפה. שנתיים שהחלו בתפקיד עוזר המאמן והמשיכו עם תזוזה לתפקיד ראש מערך הסקאוטינג במקביל ללימודי תואר שני ניהולי מטעם אופ"א. דמות דומיננטית כמו בכר אפשרה לאלברמן כניסה חלקה ובעיקר שקטה לתפקיד. הפוקוס לא היה עליו. עם זאת, אלברמן הרוויח הרבה קרדיט בקרב הקהל במהלך העונה האחרונה. התגובה המהירה לעזיבת בוגדן פלאניץ', בדמות ההחתמה הכפולה של עבדולאי סק ודילן בטובינסיקה, ההחתמות של פייר קורנו, דניאל סונדגרן ודיא סבע בינואר שידרו החוצה יכולות של מערכת. מעטפת חזקה, כמו שאמר שחר. זה אגב, בדיוק המקום בו נפלה מכבי תל אביב – מהירות תגובה. יכולות של מערכת.
אלברמן ובכר לא תמיד ראו עין בעין מבחינה מקצועית. בינואר האחרון, למשל, אחרי שעדן קארצב סירב למעבר למכבי חיפה, בכר רצה את בירם כיאל והמנהל המקצועי היה זה שבחר להחזיר את בסאם זערורה. יש הטוענים בזהירות שהשניים התרחקו מעט עם הזמן. אלברמן זכה ועדיין זוכה להערכה עצומה מבית, אבל כלפי חוץ, בטח מבחינה תקשורתית, בכר היה השחקן הראשי בהצגה. במובן מסוים, זה טבעו של הכדורגל כמעט בכל מקום בעולם. בהצלחות, המאמן גאון והמנהל הספורטיבי הוא פקיד. בכישלונות, המאמן אשם והמנהל הספורטיבי צריך ללכת איתו כי הוא הביא את השחקנים.
בחלוקה מאוד גסה, יש שני סוגים של מנהלים ספורטיביים: אלה שנמצאים מאחורי הקלעים, פועלים בשקט בחדרים ממוחשבים לצד האנליסטים, ואלה שנמצאים קרוב למאמן, על הדשא באימונים וממש מאחוריו במשחקים. בגדול, גם אפשר לומר שככל שהמאמן דומיננטי יותר, שם גדול יותר, פרסונה מרשימה יותר, כך הסיכוי גדול יותר שנמצא מנהל ספורטיבי מהסוג הראשון. בכל זאת, לא כולם יכולים לעמוד יחד בפרונט. במכבי חיפה, הבחירה בדגו תזיז את אלברמן למשבצת הפרונט. סביר להניח שהוא לקח את זה בחשבון בעצם ההמלצה לקדם את דגו.
"הקריירה של דגו לא עשירה ועתירת הישגים, אך הייתה מלווה באתגרים לא פשוטים. הבאתי אותו למחלקת הנוער כי האמנתי שהוא מאמן מוכשר שזקוק למעטפת מקצוענית שתביא את יכולות האימון שלו לידי ביטוי", הסביר באותה מסיבת עיתונאים אחרי המחזור האחרון." החתמנו אותו למחלקת הנוער בראייה עתידית. לקחנו בחשבון שביום שבכר והצוות יעזבו תהיה לנו אופציה מבית ולהיאחז בה ולא להישאר עם ריק אחד שלם. אני מבין את סימני השאלה, אבל הבחירה הזו באה בתהליך ישר, מושכל ויסודי".
צריך להגיד את האמת. אחד כמו בכר משאיר אחריו ואקום משמעותי. כל אחד שהיה מגיע במקומו היה זוכה להשוואות. בכר הציב סטנדרטים גבוהים בסגנון המשחק, ברמת האימון וכמובן בתוצאות, במיוחד בעונה האחרונה. ההחלטה למנות את דגו היא אולי אמיצה, אבל אם חושבים על זה, יש בה פחות סיכון מבחירה במאמן זר או ישראלי בכיר (אבל פחות בכיר מבכר). יש פה אמירה ברורה: המעטפת תדאג למאמן ולא רק תגבה אותו – אנחנו חזקים מספיק כדי לבלום את הזעזוע. אלברמן, מי שעומד בראש המעטפת, הזיז את עצמו לקדמת הבמה.
מעבר לדגו, צריך להסתכל על עניין הסגל שעובר שינויים – חלקם מתכוננים וחלקם פחות. מכבי חיפה הייתה ערוכה לעזיבות של ג'וש כהן ומוחמד אבו פאני. השניים פלרטטו עם עזיבה תקופה ארוכה. ניית'ן בקסטר, שהתחרט, הוא שם שהיה בפנקסים הירוקים כבר שנתיים ואם לא היה נפצע, ייתכן שהקבוצה הייתה מנסה לצרפו מוקדם יותר. עם זאת, הבחירה של בבולטון שינתה תוכניות והיא מצריכה הפגנת יכולות של מערכת. העזיבה היחידה שלא תוכננה היא זו של עומר אצילי. ייתכן שהיא גם זו שזירזה את החזרת ליאור רפאלוב, שלכאורה לא תואמת את המדיניות של אלברמן. אולי האחרון הבין שכדי להוריד טיפה לחץ, גם הקבוצה צריכה פרונטמן על הדשא.
לאלברמן יש קרדיט. הקרדיט הזה מסדר לו נכון לעכשיו שקט. לאבד בקיץ אחד מאמן בכיר, את שחקן העונה ועוד שני שחקני הרכב בכירים? ללכת על מאמן צעיר וחסר ניסיון? לא בכל מקום מהלכים כאלה היו עוברים בשקט. העובדה שאלברמן "נירמל" את מינוי דגו והפחית את הפאניקה הנובעת מהעזיבות מראה כמה הוא מוערך, אבל – ויש אבל גדול – מעכשיו הכל עליו. הוא יהיה הכתובת הבלעדית למה שיקרה הלאה. החתמות ותוצאות. הכל עליו.
אחת הטעויות של יצחקי הייתה בדיוק בנקודה בה הפוקוס עבר אליו. הוא נשאר מאחורי הקלעים, אולי מתוך נאמנות למדיניות השתיקה הקשוחה של המועדון, כמעט לא דיבר או הסביר, לא "הגן על עצמו", גם כשהרגיש איך העסק מתהפך עליו ואיך דעת הקהל נגדו הופכת שלילית יותר ויותר. המציאות היא שהכדורגל הישראלי, גם אחרי שנים עם ג'ורדי קרויף, לא לגמרי למד לעכל את תפקיד המנהל הספורטיבי, אותה דמות ניהולית שאמורה לדאוג למדיניות, לאסטרטגיה, לתהליכים ארוכי טווח. זה לא מסתדר עם תרבות האינסטנט שלנו.
התפקיד ומהותו לא מושרשים פה. ראשית, כי מועדונים בינוניים וקטנים לא בהכרח יכולים או רוצים לשלם עוד משכורת של איש מקצוע בכיר. שנית, כי יש פה לא מעט בעלים שרוצים למלא את התפקיד בפועל בעצמם ואם כבר מינו מנהל מקצועי, מבחינתם הוא המועמד הבא להחליף את המאמן, ומעל הכל, קשה לנו לשפוט הצלחה לטווח ארוך. לפיכך, אין פה שוק למנהלים ספורטיביים כמו שיש שוק מאמנים.
היחיד שזז בפוזיציה הזאת הוא אורן גולן. בשבע שנים בתפקידו הניהולי, גולן עזר להוביל את הפועל חדרה מליגה א' לחמש שנות הישרדות בליגת העל בתקציב נמוך וללא דרמות של המחזורים האחרונים. ההישג מדהים, רק שבפרק הזמן של חדרה בליגת העל, עברו אצלה שישה מאמנים שונים. זה בדיוק ההבדל בין מנהל ספורטיבי למאמן. ואגב גולן, הוא שם את עצמו בפרונט לצד כל מאמן שהעסיק. אז נכון שאי אפשר להשוות בין הלחץ והמטרות של חדרה למכבי חיפה, אבל הקונספט זהה. אתה בפרונט? אל תתחבא.
בחזרה לאלברמן, הוא הסמכות המקצועית העליונה והמוחלטת במכבי חיפה – והוא יקבל מהתקשורת ומהקהל יחס של מאמן. ההצלחה תהיה קודם כל שלו, ואם העסק יקרטע מקצועית, הביקורות יתמקדו קודם כל בו. בתקופות הטובות הוא יקבל את הקרדיט על הבחירה בדגו וידברו על שחקני הרכש שהביא, ובתקופות הרעות, כשיתחילו הפסדים… אתם כבר מבינים את ההמשך. הוא שוב יהיה הראשון שידברו עליו. תהיו בטוחים שהוא יודע את זה. הוא בחר בזה. הוא יצטרך לעשות לזה את ההתאמות הנדרשות. יש לו קייס סטאדי מול העיניים. החבר שלו לשעבר ממכבי תל אביב.
