גיא לוזון עסוק בימים האחרונים גם במלחמת הסברה. הנרטיב שהוא מנסה להעביר ברור: אי אפשר להשוות בין המונדיאליטו ליורו הצעירות. ברמה המקצועית, הוא צודק. אי אפשר להשוות טורניר נוער לטורניר בוגרים. הפער בין הנבחרת הצעירה שלנו לגרמניה היריבה הערב (חמישי, 19:00, ספורט1) וליריבה הבאה אנגליה הוא כמו הפער בין קבוצת ליגת העל לקבוצת פרמיירליג או בונדסליגה. בדרכו, לוזון בא ואומר לכולם לא להרים ציפיות לגבהים לא פרופורציונליים. אל תיתלו בפנטזיות שיצרה הנבחרת עד גיל 20. זה לגיטימי, אבל איכשהו, כשמדובר בלוזון, הוא נתפס כמי שמחפש תירוצים עוד לפני שבכלל נשמעה השריקה הראשונה בטורניר.
לא פשוט להיות גיא לוזון. הוא נמצא בסיטואציה בעייתית והוא יודע שמחכים לו בפינה. בואו, אם הנבחרת עד גיל 20 הייתה מודחת מהמונדיאליטו בכל שלב הוא, כולם עדיין היו מדברים על עצם ההישג. אם הנבחרת הצעירה תסיים את שלב הבתים עם אפס נקודות או נקודה אחת, לוזון ייצלב. הוא יודע את זה. הוא לא יכול לשלוט בזה. הוא דווקא מנסה, אבל גם כשבא לברך, קשה להשתחרר מהתחושה שהוא יוצא מקלל. למה? כי הוא מתמודד עם השליליות המובנית כלפיו כל הקריירה, ועכשיו הוא צריך להתמודד עם כוח גדול בהרבה: השוואה בלתי אפשרית לנבחרת ולמאמן שעוררו כל כך הרבה רגשות חיוביים.
"הנבחרת הצעירה נפגעה קצת בהכנות כי חלק מהשחקנים עם הבוגרת ואחרים היו עם הנוער", אמר לוזון במסיבת העיתונאים בשבוע שעבר. "בניגוד לאיטליה, אנגליה או צרפת, אנחנו שלחנו את כל השחקנים למונדיאליטו למען הצלחת הכדורגל הישראלי… מאגר השחקנים בישראל הוא קטן ואותם שחקנים משרתים כמה נבחרות. הנבחרת הצעירה אחרונה בסדר העדיפויות ולא עשינו שום משחק אימון בסגל מלא לפני היורו. אין מאמן באירופה שהתנהג כמוני. שלחתי את השחקנים באהבה, למרות הפגיעה בהכנות שלנו. אלו דברים שסוכמו מראש. עשיתי את זה בשביל נבחרת הנוער והרווחנו כי זכינו במקום השלישי".
במילים אחרות, לוזון מוצא את עצמו שוב במשבצת האנדרדוג שכולם נגדו שהוא מכיר מצוין. היו תקופות בחייו שהוא חי מהמקומות האלה, צחק עליהם וצמח מהם. לא עכשיו. הזמנים השתנו. כל מה שלוזון אומר נכון עובדתית, בנוסף לבעיות אובייקטיביות של שחקנים פצועים. אבל תשאלו את עצמכם שאלה אחת: כשאתם קוראים את הציטוטים, מה הדבר הראשון שעולה לכם בראש? תנו לזה רגע.
בואו נחזור 10 שנים אחורה. רגע לפני יורו הצעירות שנערך בישראל, לוזון היה רוק סטאר. גם אז הוא נלחם בתדמית הפה הגדול, בייחוס המשפחתי, אבל היו מאחוריו מספיק הצלחות כדי לגבות את המקום בו הוא נמצא והמילים שיצאו לו מהפה. הוא היה מרדן, שונה ולתקופה זה היה מגניב. מדינה שלמה עמדה מאחוריו. תשעה ימים לפני משחק הפתיחה, לוזון מונה רשמית למאמן סטנדרד ליאז'. תזמון ההודעה הרגיש רע והעסק קיבל עוד טוויסט לרעה, כשלוזון התייצב למסיבת עיתונאים מאולתרת בבית הנבחרות ולצידו סוכנו דודו דהאן כדי לדבר על המינוי.
משהו באמון המחודש שנבנה בין לוזון לקהל נפגע באותו רגע. "נוכחותו של סוכנו הייתה טעות ועל כך אנו מצרים", מיהר מנכ"ל ההתאחדות דאז, אורי שילה, להבהיר. גם לוזון עצמו טען כבר למחרת: "הייתה פאשלה בהתנהלות, אבל זו הייתה טעות אנוש ומי שלא מאמין זו בעיה שלו. בתזמון של ההודעה לא הייתה שום בעיה, אבל זה שזה לא יצא לכולם זו טעות אנוש". האירוע הזה פגע בלוזון. הוא שוב הרגיש את מטען השליליות נגדו מתמלא.
התפרצות השמחה מהניצחון על אנגליה נבעה מתסכול על היחס נגדו. הנאום שבא רגע אחרי אותו משחק בטדי היה לוזון עושה מה שהוא תמיד עשה – לירות חזרה כשהוא טעון: "זה לא יקרה גם עוד 20 שנה, שיודיעו לי כשזה יקרה. יותר מזה, גם כשאני אמות זה לא יקרה, אז שיעדכנו את הילדים שלי. אני חוצפן שהפסדתי לנבחרת כמו איטליה, זה לא יקרה יותר". רצה הגורל, ולוזון עצמו נקרא לדגל כדי להבטיח שזה יקרה שוב. הבעיה מבחינתו היא שהמציאות ב-2023 שונה לחלוטין מזו שהייתה ב-2013.
לוזון הגיע ליורו ההוא רגע לפני השיא. הוא מגיע ליורו הנוכחי אחרי שנים בהן מעמדו המקצועי נשחק. בעצם, דבר אחד לא השתנה: התדמית. סביב לוזון הכל היה ונשאר שלילי. כשאמר: "סידרתי לישראלים בוקרשט עם אליבי" אחרי ההעפלה ליורו, אף אחד לא צחק – והוא נאלץ להתנצל. כשהוא סטר לזיו מורגן, אף אחד לא צחק – והוא נאלץ להסביר. האמת, גם המינוי שלו כמחליפו של אלון חזן נתפס כחטא. לוזון 2023 נתפס כמשהו לא רלוונטי, לא מעודכן, הוא חבוט ומותש ונראה כמו אחד שכבר מתחיל להימאס לו להסביר למה הוא נמצא איפה שהוא נמצא. לפעמים זה מרגיש כאילו אף אחד כבר לא מאמין לו, וזה מצב מאוד בעייתי להיות בו כשאתה מאמן כדורגל, בטח כשאתה מאמן נבחרת.
לוזון לא השתנה. הוא אותו מאמן אותנטי, פנטזיונר, אנרגטי, בעל טמפרמנט, אבל סגור תקשורתית כמו שהוא תמיד היה. העולם סביבו כן השתנה, במיוחד עולם התוכן. אנחנו כבר לא מדברים על ארבעה-חמישה כלי תקשורת גדולים שמסקרים ספורט, אלא על שורה של פודקאסטים, יוצרי תוכן אינדיבידואליים ברשתות, סרטוני טיקטוק ופיד טוויטר שלם שמשתף, מנתח ומקצין כל פיסת תוכן. ב-2023, כל אדם הוא פרסונה, מותג. אתה צריך לשלוט במה חושבים עלייך ואומרים עלייך, לא לפחד להיחשף, לשתף ולנסות להיות זה שמכתיב את הנרטיב סביבך. אחרת, בעולם של תוכן אינסופי, תיעלם או שהסטיגמה תדבק בך לנצח.
לוזון מעולם לא ניסה לעשות משהו אחר ממה שהוא תמיד עשה. "כשאתה דומיננטי, אתה מושך אש – וזה סיפור חיי ב-20 השנים האחרונות", אמר לוזון בראיון לספורט1 לפני כשנתיים וחצי, בעיצומה של אחת התקופות הטובות שלו כמאמן מכבי פתח תקוה. "אני שמח שאני דומיננטי לטוב ולרע. הביקורות עליי? זה ברור לי ואני מבין את זה שכשיש ביקורות ותשבחות, אצלי זה תמיד יישמע".
ליורו הצעירות, הוא בא כאנדרדוג מובהק. אולי אפילו קצת מתחת לזה. הפערים המקצועיים? עצומים. עוד בעיצומו של המסע המופלא של הנבחרת עד גיל 20 בארגנטינה, אמר אורי אוזן לוואלה! ספורט: "הפערים יגדלו כשנראה את הנבחרת הצעירה ביורו שם נפגוש יריבות ברמה מקצוענית אחרת". הבעיות בסגל? אובייקטיביות. הסיכויים? נמוכים. אבל הציפיות בשמיים. אופיר חיים והחבורה שלו הכניסו סטנדרט חדש. לימדו מדינה שלמה שמאסה בחוסר ההצלחות של נבחרות הכדורגל שלה שאפשר לחלום וצריך להאמין.
לוזון אולי פנטזיונר, אבל ממש לא בא לו להתבזות. לכן, הנבחרת שלו תרגלה מערך של שלושה בלמים והגיעה לגאורגיה בגישת הישרדות. היא תגיע להתגונן ותחפש עקיצות. לוזון, שמרגיש שהוא הקריב בשביל ההצלחה של הנוער, יודע מה מחכה לו אם הסצנריו הריאלי יתממש. להתמודד מול שחקני פרמיירליג ובונדסליגה אחרי שהשנתון מתחתיך עשה מקום שלישי בעולם – אתגר קשוח. לזכות באהדת הקהל כשהתדמית שלך שלילית ומעלייך מרחף צל של מאמן שהפך למאמי לאומי חדש – זה כמו לשאול את הילד שלך אם הוא מעדיף את באטמן או הג'וקר.
שימו את כל הניתוחים המקצועיים בצד. בלתי אפשרי להציב מטרות ריאליות לקמפיין של הצעירה, אבל כן אפשר לצפות ממנה לעמוד בסטנדרט שהציב חיים (וגם הנבחרת הבוגרת של חזן לא עומדת בו בינתיים) – להעז, לחלום, לנסות ולא לפחד. להיות אמיצה ודרימרית ולא רק שורדת וריאלית. גם לוזון עצמו יצטרך להביא מעצמו משהו שונה – מקצועית ותדמיתית. זה הרגע שלו להתחיל לבנות את עצמו מחדש.
מה דעתך על הכתבה?