אולי חגגנו מוקדם מדי: מה באמת הרוויח הכדורגל הישראלי מהקיץ הזה?

קל מאוד להיתלות בקלישאה לפיה "היריבה אימתנית", כי היריבה באמת הייתה אימתנית; קל מאוד ליהנות ממחמאות על "נחישות והקרבה", כי באמת הייתה נחישות והקרבה וקל מאוד ליפול למוקש הזה לפיו ניצחון על צ'כיה ואנחנו בשלב הבא, כי באמת ניצחון על צ'כיה ואנחנו בשלב הבא. השאלה כמה אפשר להמשיך ולפזר אשליות, כי הציבור כבר מזמן מזלזל.

הנבחרת הצעירה של ישראל הייתה קרוב לוודאי מפסידה לאנגליה גם אם אופיר חיים היה מאמן אותה. אחרי הכל, הוא באמת הפסיד לאנגליה 3-1 בגמר יורו הנוער בשנה שעברה, מול כמה מהשחקנים ששיחקו מול הצעירה אתמול, אבל אתם זוכרים את גמר היורו? זוכרים את הגול של אוסקר גלוך? את המחצית הראשונה המדהימה שבה רקדו הנערים מול האנגלים? זה לא קרה אתמול. אתמול הרגשת באופן מהותי את הפער העצום – הבלתי אפשרי לגישור – בין החינוך הכדורגלני שמקבל האנגלי לבין החינוך הכדורגלני שמקבל השחקן שלנו. אנגליה שיחקה עם פאסון, הניעה באיטיות, אבל כשהייתה צריכה להגביר קצב, היא שיחקה במהירות מטורפת, בתוך ההגנה שלנו – לא סביבה, לא מעליה, כמו בכדורגל הישראלי – בתיאום מושלם. אנגליה שיחקה ככה גם מול צ'כיה ותשחק ככה מול גרמניה, וברבע הגמר, וכנראה שגם בגמר. היא תשחק ככה באליפות הנוער, והנערים, וגם בבוגרים. גם כששיחקה פרימיטיבי לפני 40 שנה, עם הגבהות, היא תמיד שיחקה אותו דבר. מגן מחליף מגן, חלוץ מחליף חלוץ, השיטה, הדרך והסגנון נראים בכל הרכב ובכל גיל, אותו הדבר. זאת הסיבה שהיא נראית ככה, היא מתווה דרך ושומרת עליה.

ואצלנו? פתחנו מול גרמניה ב-2-3-5, עברנו בגלל ההרחקה של קארצב ל-2-2-5 ואחר כך ל-1-4-4 ואתמול המשכנו עם הקו ל-2-2-2-4 האהוב כל כך על גיא לוזון, שאין לטעות, ניהול המשחק שלו מול גרמניה, בעשרה שחקנים, היה מושלם, אבל נבע מאילוץ, לא מתכנון. איך יתכן שבנבחרות צעירות המאמן כופה את המערך ולא המנהל המקצועי, מנהל העל, המערכת? איך יתכן שבנערים אנחנו משחקים לפי מה שמחליט גדי ברומר, בנוער לפי אופיר חיים, בצעירה לפי גיא לוזון ובבוגרת לפי אלון חזן? איך נסכם התקדמות, רק לפי תוצאות, או גם לפי דרך? מה חשוב בגילאים הצעירים, תוצאות או דרך? להכין שחקנים לנבחרת הבוגרת, או להשתמש בהם כדי להאדיר את הכדורגל הישראלי?

אז למרות שהדהמנו מול גרמניה והשתדלנו מול אנגליה, לא צריך ליפול מהכסא. האופי והרצון – כולם בראש. הבעיה היא מה עם מה שיש ברגליים. גם אני התלהבתי מההרכב שפתח איתו אתמול גיא לוזון. גם חלאילי, גם לאיוס, גם תורג'מן וגלוך, גנדלמן בקישור, רק ארבעה בהגנה. איזה כיף.

אבל למרות שבכנפיים היו לנו שני מטוסים, וגלוך מתחת לחלוץ ותורג'מן בשפיץ, לא הצליחה הרביעייה הזו לעשות כמעט כלום. ואיך זה? בגלל סגנון המשחק. אצל לוזון, מערך ה-2-2-2-4 נועד להשיג את הכדור בהגנה אגרסיבית ולהעיף אותו לאגפים, כדי שמשם יושג יתרון – כי זה שטח דליל – ולמעלה יחכו שני שחקנים שיודעים כבר מה לעשות עם הכדור, או עם הפיזיות, או עם התחכום. הבעיה היא שזה כדורגל שמול הגנות יעילות, זה כמו להתיז מים על סלע. כל כדור שהושג בהגנה נבעט מיד למעלה. היה שם מינימום דיוק, ואפס יכולת לעשות עם זה משהו. בזבוז של ארבעה שחקנים עוצמתיים בכדורגל שהם לא רגילים אליו או מסתדרים איתו.

בקישור שיחק גרזן כמו אזולאי (אחלה בעיטות חופשיות), ושחקן ורסטילי כמו גנדלמן אבל עם מעט מאוד טכניקה. תשוו את זה לאיליי מדמון וקנצפולסקי בנוער. קנצפולסקי גרזן, מדמון מנהל משחק מבריק. שם הכדור בקישור, בשליטה, משחקים בפסים קצרים דרך הקישור היריב. מה יעשו שחקנים כמו גלוך, ותורג'מן ובטח רביבו, שצריכים לקפוץ מסגנון לסגנון, מדרך לדרך, לפעמים תוך כמה ימים. ברור שזה טוב לנבחרות שהשחקנים הכי טובים נמצאים אצלם, אבל במה זה טוב לשחקנים? במה זה יועיל להם, כשיגיעו לנבחרת הבוגרת?

הבעיה היא לא לוזון – שמשחק את הכדורגל הזה מאז שבכנפיים היו אבי תקווה וסטניסלב דוברובין במכבי פ"ת ובחוד עומר גולן ורוביל סרסור – הבעיה היא קברניטי הכדורגל. או שישחקו פה כדורגל אחיד, סטנדרטי, שמותאם לחומר השחקנים הישראלי, או שישחקו פה כדורגל שמותאם למאמן הנבחרת הבוגרת ולשיטת המשחק שלו. כרגע, המיש-מש הזה, האלתורים, הלכאורה ורסטיליות, היא אסון בגילאים הצעירים והיא גם לא תוביל לאף מקום, גם אם בדרך נס ננצח את צ'כיה מחרתיים.

הקיץ הזה הביא הרבה רגעי אושר לכדורגל הישראלי. עצם זה שאנחנו בסוף יוני והעונה הקודמת לא נגמרה לנו ותיכף מתחילה העונה הבאה, נפלאה לאוהדי כדורגל. השאלה היא מה הרוויח הכדורגל הישראלי עצמו מהטורנירים הגדולים האלה זולת השתתפות מרנינה ורגעי קסם מועטים. אל תשכחו שבתווך שיחקה הנבחרת הבוגרת, עם חלק מהשחקנים הצעירים, ולא נראתה להיט. בסוף, שם יבחנו השחקנים הצעירים ולא ההישגים שהשיגו בנבחרות הגילאים.