"ניצחון אחד מאולימפיאדה". המשפט הזה חוזר בימים האחרונים שוב ושוב ומתחיל להדהד: נבחרת ישראל (במקרה הזה הנבחרת הצעירה) רחוקה מרחק משחק אחד מהשתתפות בטורניר האולימפי לראשונה מאז 1976, טורניר שלמעשה מהווה את אליפות העולם הלא רשמית עד גיל 23. איך קרה שמרוב דיבורים על מקסיקו 70' שכחנו את הטורניר הגדול האחרון שבו השתתפה נבחרת ישראל? אולי בגלל שבצל המונדיאל ואליפויות היבשות, נחשב בעבר הטורניר האולימפי לטורניר זניח שלא אירח את השחקנים הטובים ביותר, מכיוון שכדי להבדיל אותו מהמונדיאל, הוכרז כטורניר חובבים. כלומר, שחקנים שלא משחקים במסגרת מקצוענית, בוודאי שלא מחוץ לארצם.
ב-1992, לקראת המשחקים האולימפיים בברצלונה, השתנה הפורמט, ואז נקבע כי בטורניר תשתתפנה נבחרות עד גיל 23. מכיוון שישראל התקבלה אז לאירופה, המשמעות הייתה ברורה: סיכוייה להעפיל לאולימפיאדה הפכו כמעט לאפסיים, שכן כדי להגיע לאליפות היא הייתה צריכה להגיע לחצי גמר אליפות אירופה לנבחרות עד גיל 21, ואילו הנבחרת הצעירה שלנו לא הייתה אפילו קרובה להעפיל לאליפות עצמה. מעשית, עקב הרחקת ישראל מההתאחדות האסייתית ב-1978 וקבלתה ב-1990 לאירופה, הסיכוי היחיד שלה להגיע לאולימפיאדה היה דרך טורנירים באירופה (1980, 1984) או אוקיאניה (1988) ושם נכשלה הנבחרת (הפסבדו-חובבת) טוטאלית. הטורניר הקדם אולימפי ב-1976, לקראת אולימפיאדת מונטריאול, היה בעצם ההזדמנות האמיתית האחרונה להגיע לאולימפיאדה בדרך נוחה, שכן אסיה קיבלה 3 כרטיסים מתוך 16 הנבחרות שהיו אמורות להשתתף ועדיין משתתפות בטורניר הזה.
קצת רקע: ישראל הייתה אחת הנבחרות הטובות באסיה, אבל בוודאי לא הכי טובה. איראן ודרום קוריאה נחשבו לבכירות ממנה, בוודאי צפון קוריאה שנמנעה מלהיפגש איתה. לאולימפאדת מקסיקו העפילה ישראל בגלל פרישת יריבותיה. רק ציילון (סרילנקה) הסכימה להופיע לשני משחקים בבלומפילד והפסידה במצטבר 11-0. ב-1969 העפילה ישראל למונדיאל בזכות העובדה שהתמודדה מול ניו זילנד ואוסטרליה (שסילקה קודם לכן מהדרך את דרום קוריאה ויפן), ומכיוון שצפון קוריאה סירבה להיפגש איתה.
ב-1972 נמנעה ישראל מלהשיג כרטיס לאולימפיאדת מינכן לאחר שהפסידה בחצי גמר הטורניר לתאילנד החלשה בפנדלים, וב-1973 עפה לפני מפגש פלייאוף נוסף מול אוסטרליה על כרטיס למונדיאל במערב גרמניה, לאחר שהפסידה בהארכה בסיאול לדרום קוריאה 1-0. לא הייתה לישראל שום עליונות מעשית על יריבותיה.
הטורניר הפעם נראה מבטיח טיפה יותר. ראשית, בגלל מעמדה הבעייתי של ישראל. אסיה קיימה שלושה טורנירים לקביעת 3 הזוכות בכרטיס האולימפי. בכל בית היו 5 נבחרות, רק בבית הישראלי היו 3. בבית המוסלמי שנערך בטהרן, זכתה איראן; בבית של צפון קוריאה שנערך באינדונזיה העוינת זכתה צפון קוריאה; בבית הישראלי הסכימו לשחק מול ישראל דרום קוריאה ויפן, ובניגוד לשאר הבתים, הוחלט על משחקי בית וחוץ. קודם במזרח ובסוף בישראל. כדי להקל עוד קצת על הצד הישראלי, סירבה יפן לארח את ישראל בטוקיו מסיבות ביטחוניות, מחשש לפעילות טרור. היפנים לא רצו לקחת אחריות, וכך, נקבע כי המשחק מולה ייערך בסיאול, דרום קוריאה, ארבעה ימים לפני המשחק של ישראל מול דרום קוריאה עצמה.
בכל אופן, יפן ודרום קוריאה נועדו לשחק זו מול זו טרם כניסתה של ישראל לתחרות ומבחינת ישראל, אובדן נקודות קוריאני מול יפן היה אידיאלי, אבל קוריאה ניצחה בטוקיו 0-2 וסירבה לקבל את ישראל "מסיבות בטחוניות" אלא רק יומיים לפני המשחק בין ישראל ליפן. ישראל התעקשה להגיע קודם, כדי לצפות במשחק הגומלין בין קוריאה ליפן, ואכן עלה הדבר בידה. השחקנים צפו במשחק בו הובילה דרום קוריאה 1:2, אנשי הביטחון הישראלים דרשו מהפמליה להקדים ולעלות על האוטובוס למלון לפני הסיום, ורק באוטובוס גילו השחקנים והמאמן דוביד שווייצר כי קונישיגה קמאמוטו, מגדולי שחקני יפן בכל הזמנים, השווה ל-2:2. עתה היה ברור כי ניצחון ותיקו בשני המשחקים בסיאול, יקדמו את ישראל לאולימפיאדה.
למרות האופטימיות צריך לזכור כי נבחרת ישראל אז הייתה נטולת רוב כוכביה הבינלאומיים. עברו של מוטל'ה שפיגלר בפ.צ פריז ופריז סן ז'רמן פסל אותו מלשחק בנבחרת אולימפית. כך גם גיורא שפיגל שסיים אז שלוש שנים בשטרסבורג והיה טרם מעברו לליון, שמוליק רוזנטל שלו היה עבר בבורוסיה מנשנגלדבאך וכך גם דוד פרימו ומוצי ליאון ששיחקו בארה"ב ודרום אפריקה בהתאמה. צביקה רוזן ומיקו בלו פרשו מהנבחרת קודם לכן. אפילו הכישרון הצעיר אורי מלמיליאן (18), שהוביל אז את בית"ר ירושלים לריצה לאליפות וראלי בגביע ביקש להשתחרר מהנבחרת בגלל חוסר הסתגלות. מעשית, למעט השוער איציק ויסוקר והקשר יצחק שום, לא נותרו שרידים מהנבחרת ששיחקה במונדיאל 1970, פחות משש שנים קודם לכן. רוב השחקנים היו בני 22-27, כוכבים עולים, אך לא במעמד של קודמיהם. שווייצר השאיר ותיקים בחוץ ולקח למשימה את בנו, מוישיק, שהיה בהשאלה ממכבי תל אביב מהפועל פתח תקוה, אך נחשב למספר 10 קלאסי.
לשווייצר היה כינוי: "הכריש". למען האמת, "שועל" היה מתאים לו יותר. שווייצר בן ה-50 עבד במשך שנים ארוכות בשב"כ, פיקד על חוליה בשדה התעופה בלוד. קשריו הענפים הביאו לכך שבתחום הסקאוטינג היה לו יתרון על פני יריביו. וידיאו זו המצאה של תחילת שנות ה-80, יכולת לצפות ביריבים הייתה אפסית בגלל המרחקים וההוצאות הגבוהות, אבל דוביד קיבל את תוכניית 'טורניר המרדקה', טורניר שנתי שנערך בבירת מלזיה, קואלה לומפור, ובו משתתפות רוב הנבחרות מדרום מזרח אסיה, ביניהן גם דרום קוריאה ויפן. בקיץ 1975 זכתה בטורניר דרום קוריאה, שניצחה את כל משחקיה, לרבות המשחק המכריע מול מלזיה 1:3. דוביד למד את התוכניה בעל פה, נעזר בעוד פרטים שהביאו לו חברים, והתייצב למסיבת העיתונאים הראשונה מול התקשורת הקוריאנית, כשהוא מפליא בשליטה בשמות (הקשים) של שחקני דרום קוריאה, בהרגלי האכילה שלהם, בתחביבים שלהם, בשמות בנות הזוג שלהם. כל הפרטים האלה הופיעו בתוכניה. הקוריאנים היו המומים ומלמלו שוב ושוב "מוסד, מוסד".
דוביד לא הסתפק בכך. בין 18 השחקנים שטסו לסיאול נכלל גם כוכבה של בני יהודה, מלך השכונה אהוד בן טובים, שחקן גבה קומה, שלא התאים לסגנון של שווייצר שהתבסס על מערך ללא חלוץ מרכזי קלאסי, אלא על שני שחקני קו מהירים. בן טובים התאים לתרגיל הסחה מבריק שלשווייצר, שהקוריאנים נפלו בו בפח.
לפני המשחק מול יפן תרגל שווייצר שוב ושוב את בן טובים בהרכב הפותח. ההוראה (בעברית) הייתה להגביה אליו את הכדורים וההוראה לשוערים איציק ויסוקר ויוז'י סורינוב הייתה לתת לכדורים להיכנס. עיתונאים קוריאנים מטעם וגם אנשי מקצוע שצפו באימונים, נכנסו לבהלה. בן טובים שלט באוויר כמו שחיל האוויר הישראלי שלט בשמי המזרח התיכון. יום לפני המשחק מול יפן, הורה שווייצר לבן טובים ליפול על הדשא ולהיאנק מכאבים. פציעה. מאוחר יותר דיווח כי הפציעה אינה חמורה והוא יישמר למשחק מול דרום קוריאה.
וכך עלתה ישראל במערך הרגיל שלה 2-4-4, עם הגנה בה שיחקו ארבעה בלמים – אברהם לב, אלון בן דור, חיים בר ומאיר נמני, שחקני קישור אגרסיביים כמו יצחק שום, ירון עוז, אלי לוונטל ומוישיק שווייצר, ובהתקפה, הזריזים ויקי פרץ וגידי דמתי. כבר בדקה ה-17 היה 0:2 לישראל (דמתי ופרץ), ירון עוז הוסיף שער שלישי ומה שראו הקוריאנים היה משחק מאוד איטי של נבחרת ישראל. הם היו בטוחים כי מולם הטקטיקה תהיה שונה, וכמובן – אהוד בן טובים.
צריך לזכור, למעט ניצחון ביתי על דרום קוריאה בטורניר גמר אליפות אסיה ב-1964, לא ניצחה ישראל את היריבה מעולם, בוודאי שלא מחוץ לישראל, שם הפסידה לה בכל המשחקים. השילוב עם אצטדיון ביתי וקהל קנאי של 35 אלף צופים, היה קטלני לישראל שהופיעה כאמור ללא כוכביה הגדולים. לכך נוספו שני אלמנטים בעייתיים נוספים: הקיצוני הימני האימתני של דרום קוריאה צ'ה בום-קון שהיה גבוה יחסית לקוריאנים, ומאוחר יותר עשה קריירה אדירה באיינטרכט פרנקפורט ובאייר לברקוזן , שם כבש קרוב ל-100 שערי בונדסליגה. השער שלו בהארכה, מול ישראל בגמר הטורניר הקדם עולמי ב-1974, בבעיטה מהאוויר, נותר עוד בזיכרונותיהם של חלק מהשחקנים הישראלים ששיחקו אז מולו. הגורם השני היה השופט הסינגפורי, די-לון, שעלה למשחקים עם טורבאן סיקי על ראשו. די-לון הרחיק ארבע שנים קודם לכן את גיורא שפיגל במשחק הקדם אולימפי מול תאילנד, ונחשב לשופט עוין לישראל.
אבל כאמור, לדוביד היו את הפתרונות ותרגיל ההסחה המשיך לעבוד. בן טובים חזר לאימונים, הקוריאנים נכנסו ללחץ בעיקר בגלל שישראל ניצחה את יפן בהילוך שני, והזעיקו מהבית חלוץ עם פציעת ברך חמורה, אבל כזה שמתנשא לגובה של קרוב ל-1.90 מ', רק כדי שיוסב לתפקיד הבלם כדי לעצור את בן טובים. צריך לציין כי בן טובים לא תוכנן להיות בסגל (16 שחקנים) לשני המשחקים וכמו דורון רוזנטל, נלקח כגיבוי וישב ביציע. אגב, בן טובים, כמו גם שום, התבשרו במהלך הנסיעה על הולדת ילדיהם. כן, מנכ"ל הפועל כפ"ס היום, עידן שום, נולד כשאבא היה בדרך לסיאול.
"אורגיית בן טובים", כך כונה תרגיל ההונאה, עבד כמו בספרים. ב-7.30 שעון ישראל, ביום האחרון לפני היציאה לחופשת הפסח, נתפסו אלפים מתלמידי ישראל, מקשיבים באמצעות טרנזיסטורים בשידור המשחק, שכמובן הועבר בשידור חי בטלוויזיה.
בטרם הבינו הקוריאנים מי משחק במקום בן טובים – כיוון שמוישיק שווייצר שיחק כחלוץ מזוייף – הם ספגו משווייצר את השער הראשון. גידי דמתי, בכדרור אופייני קבע 0:2 במבצע אישי בפתיחת המחצית השנייה. די-לון תרם את חלקו בפנדל מפוקפק שעזר לצ'ה בום-קון לצמצם את התוצאה, לפני שדמתי נגח את ה-1:3. לפני סיום, השחיל שום שער רביעי מבעיטה חופשית, אך די-לון פסל את השער בטענה כי פסק בעיטה בלתי ישירה. כשביקש שום ממנו להבין למה, ענה לו השופט עם הטורבאן: "יש עוד 7 דקות, עליתם בכל מקרה, מה ההבדל בין 1:3 ל-1:4"?
השמחה הייתה גדולה, הקהל הקוריאני השתולל נגד הנבחרת שלו והשליך על השחקנים הקוריאנים את כריות הישיבה ובקבוקים. ישראל ניצבה במקום הראשון בבית, עם 100 אחוזי הצלחה, לפני קוריאה שהייתה עם נקודה פחות ומשחק עודף, הישג בלתי נתפס. זה נחשב עד היום לאחד משני ניצחונות החוץ הכי מרשימים של נבחרת ישראל במשחק מאני טיים, לצד הניצחון בבלגרד על יוגוסלביה במוקדמות אולימפיאדת רומא 1960.
ניצחון על יפן ברמת גן היה צריך להבטיח לישראל כרטיס אולימפי, עוד לפני המשחק האחרון. וכך גם היה. ישראל ניצחה 1:4 במשחק די פושר, כתוצאה מארבעה מצבים נייחים, כולל פנדל, לעיני 40 אלף איש. כבשו: שווייצר, דמתי ופעמיים שום.
המשחק האחרון כמעט ולא נערך. דרום קוריאה לא מצאה טעם להגיע למשחק לפרוטוקול, ממרחק כל כך רב, ולכן החליטה ההתאחדות לחדש את משחקי הליגה, למרות שבסוף נדחה המשחק ב-10 ימים. ארבעה ימים לאחר מחזור הליגה, התייצבה הנבחרת ברמת גן, כשרוב השחקנים סובלים משרירי בטן מכווצים. שווייצר הודה לאחר שנים כי מכיוון שלא היה מומחה גדול בכושר גופני, ולשחקנים נמאס מאימונים שגרתיים, הוא עשה להם משחקי חברה גופניים, וכך מצאו את עצמם מקיימים מרוץ שליחים בקפיצות צפרדע על שבילי הגישה של מלון רמת אביב המנוח. לא פלא שהם היו תפוסים. יכולת גבוהה של ויסוקר מנעה מהנבחרת להפסיד והמשחק הסתיים ב-0:0 מחמיא לקוריאנים. הכותרת למחרת באחד העיתונים הייתה: "ישראל החמיצה הפסד".
בכל מקרה העפילה הנבחרת לטורניר האולימפי. חלוקת הכרטיסים הייתה שערורייתית. כך למשל ניתנו לדרום אמריקה שני כרטיסים בלבד ואילו לאסיה ולאפריקה 3 כל אחת. וגם כך פרשה אורוגוואי ובמקומה הוקפצה קובה, שהגדילה את מספר הנבחרות מצפון/מרכז אמריקה לשלוש, שתיים מהן – מקסיקו וגווטמאלה – שובצו בבית אחד עם ישראל. מכיוון שרוב מדינות אפריקה פרשו מהמשחקים האולימפיים בגלל סירובו של הוועד האולימפי הבינלאומי להשעות את ניו זילנד שנבחרת הרוגבי שלה שברה מוקדם יותר ב-1976 אמברגו, ונסעה לשחק בדרום אפריקה של משטר האפרטהייד, הפך טורניר הכדורגל לטורניר של 13 נבחרות.
הבית הישראלי היה היחיד עם 4 נבחרות – גווטמאלה, מכסיקו, צרפת וישראל. המטרה של שווייצר הייתה להגיע לרבע הגמר, כמו הנבחרת באולימפיאדת מכסיקו ולקוות לא להגריל שם שוב נבחרת מזרח אירופית, שהיה ברור שרובן יזכו בכל שלוש המדליות. הנבחרות המזרח אירופיות הופיעו בהרכבים מלאים. אף שחקן שלהם לא שוחרר לשחק מחוץ לארצו, וכך למשל הופיעה פולין עם הנבחרת שזכתה במקום השלישי במונדיאל 1974.
בין 17 שחקני הנבחרת הישראלית נכללו שלושה שחקנים חדשים, צעירים מאוד: עודד מכנס, מלך שערי הליגה, אבי כהן שהפך אז לבלם של מכבי ת"א, וג'ימי טורק שהפך לנציג המוסלמי הראשון של ישראל במשחקים האולימפיים. אגב, בן טובים נכלל בין 17 השחקנים לאולימפיאדה. מלמיליאן שוב פרש מהסגל כיוון שהתקשה מאוד בבתי מלון וממחנה האימונים בלונדון הוזעק לארץ הבלם אלון בן דור. הסיבה: אשתו נילי, בתו של מנהל הקריה למחקר גרעיני, יוסף טוליפמן, הייתה בין חטופי מטוס "אייר פראנס" שנלקח לאנטבה שבאוגנדה, וגם שוחררה במבצע מזהיר, מה שאפשר לבן דור ליטול בכל זאת חלק במשחקים האולימפיים, למרות הטראומה.
המשחק מול גווטמאלה בטורונטו היה קשה לצפייה. שווייצר עלה בדיוק באותו הרכב שניצח בסיאול, אבל המשחק לא התקדם לשום מקום והסתיים ב-0:0. המשחק השני, במונטריאול, היה מול מקסיקו החזקה, שהביאה לאולימפיאדה את הנבחרת שלה עד גיל 21 ובהם חלוץ בן 18 בשם הוגו סאנצ'ס, שהגיע לאחר כמעט עשור לריאל מדריד והפך לכוכב ענק. המשחק מול המקסיקנים היה אלים מאוד והשופט האיטלקי נאלץ להרחיק שלושה שחקנים, ביניהם שני שחקנים של ישראל: אברהם לב וירון עוז, שעוד הספיק לכבוש לפני שהורחק. מקסיקו הוליכה 0:2 במחצית, עוז ושום (בפנדל) השוו תוך 4 דקות בפתיחת המחצית השנייה.
מכיוון שצרפת הביסה פעמיים את גווטמאלה ומקסיקו, הספיק למעשה לישראל תיקו שלישי רצוף (אז בשיטת 2 נקודות לניצחון) כדי להעפיל לרבע הגמר, בתנאי שלא גווטמאלה ולא מקסיקו ינצחו בפער של 3 שערים זו את זו. צרפת הופיעה עם נבחרת חובבים אמיתית, שבכל זאת היו בה שני שחקנים שיתפרסמו מאוחר יותר. הראשון, פטריק בטיסטון, שזכור מהכניסה החריפה בו של טוני שומאכר, שוער מערב גרמניה, בחצי גמר מונדיאל 1982, והשני, בחור מנאנסי בשם מישל פלאטיני, אולי גדול שחקני צרפת בכל הזמנים.
המשחק מול הצרפתים נערך בליל שבת, בשעה 3:30 לפנות בוקר שעון ישראל. בתקופה ההיא לא היו משדרי טלוויזיה בשבת, בוודאי שלא לפנות בוקר. ולמרות הכל, חרג הערוץ היחיד שהיה פה, הערוץ הראשון, ושידר את המשחק. ואכן, היה זה משחק לפנתאון. בכל זאת, צרפת. ישראל, עם אבי כהן במקום לב וטורק במקום עוז, שיחקה בהקרבה ואף עלתה ליתרון בדקה ה-75 מרגליו של ויקי פרץ. פלאטיני, בפנדל, מנע מנבחרתו להפסיד ורק אחר כך הבינו בישראל שגם הפסד מינימלי היה מספיק לה לעלות, לאור התיקו בין מקסיקו לגווטמאלה.
ברבע הגמר חיכתה לה ברזיל, שסיימה ראשונה בבית א' בזכות שער זכות עודף על מזרח גרמניה. ברזיל, תחת הדרכתו של קלאודיו קוטיניו, שידריך את הנבחרת הרשמית במונדיאל 1978, הביאה לאליפות נבחרת צעירה מאוד, עד גיל 23, מורכבת משחקני הליגה המקומית, שכמה מהם יהפכו לכוכבים. למשל השוער קרלוס, שוער הנבחרת במונדיאל 1986, קפטן אותה נבחרת אדיניו, וגם המגן "הרקדן" ג'וניור, שזכור ממונדיאל 1982.
עוז חזר להרכב במקום טורק, אבי כהן המשיך לתפוס את מקומו של לב, אבל הנבחרת הצליחה להחזיק רק 56 דקות בטרם נכנעה לשערים של ג'ארבס (צמד), אריבלטו וג'וניור. ויקי פרץ צימק ל-3:1, והמשחק הסתיים בתבוסה 4:1. אגב, כל שלוש האסיאתיות העפילו לרבע הגמר ושלושתן הפסידו. ישראל סיימה את הטורניר האולימפי ברבע הגמר, ללא ניצחון בטורניר עצמו, אבל זו הייתה הפעם האחרונה שנבחרת הכדורגל, בעצם נבחרת כדור כלשהי, ייצגה את ישראל במשחקים האולימפיים.
