כלל לא מפתיע כי האצטדיון בטביליסי יהיה מלא עד אפס מקום באוהדים, כאשר גאורגיה תארח הערב (שבת, 19:00, ספורט1) את ישראל ברבע גמר אליפות אירופה לנבחרות צעירות. מדובר במדינה עם מסורת כדורגל מפוארת, שמטורפת על המשחק וצמאה מאוד להצלחות.
בעשורים האחרונים נהוג להתייחס לגאורגים כאל סוג של נמושה בכדורגל האירופי כי אין להם הישגים ברמת הנבחרות והקבוצות, אולם הדבר נובע בעיקר מניהול בעייתי. בכל הקשור לאהבת הכדורגל ולכשרון הטהור, גאורגיה היא מעצמה, ובעידן ברית המועצות היתה לה השפעה חשובה על המשחק באימפריה הסובייטית.
עד כמה? ובכן, למונדיאל 1982 החליטו השלטונות לשלוח בהחלטה ביזארית ביותר צוות של שלושה מאמנים ראשיים, שכלל את קונסטנטין בסקוב הרוסי, ואלרי לובאנובסקי האוקראיני ונודאר אחלקאצי הגאורגי. הם היו אמורים לאזן את הכוחות בתוך חדר ההלבשה, ואחלקאצי – מאמן דינאמו טביליסי – היה אחראי בעיקר על ארבעת הכוכבים של דינמו טביליסי אותה אימן. כל הרביעייה הייתה בהרכב הראשון של הסובייטים במשחק הפתיחה מול ברזיל, לצד חמישה אוקראינים (כולל אנדריי באל שכבש את שער היתרון) ושני רוסים בלבד.
בימים ההם, בהיעדר ביטוי לאומי אמיתי לרפובליקות שהרכיבו את המדינה, שימשו המועדונים המובילים כסוג של נבחרת לאומית, ודינמו טביליסי היתה למעשה נבחרת גאורגיה. היא הביאה גאווה עצומה לעם, זכתה בשתי אליפויות ברית המועצות ב-1964 וב-1978, ולשיאה מבחינת התודעה הציבורית הרחבה הגיעה ב-1981 כאשר זכתה בגביע המחזיקות. הקבוצה של אחלקאצי גברה אז על ווסטהאם ברבע הגמר ועל פיינורד בחצי הגמר, וההתלהבות לא ידעה גבול לקראת הגמר מול קרל צייס יינה ממזרח גרמניה, שנערך דווקא על אדמת דיסלדורף במערב גרמניה.
כאשר כבש ויטאלי דראסליה את שער הניצחון בדקה ה-86 מבישול של האמן הנערץ דויד קיפיאני, יצאה כל גאורגיה לחגיגות מטורפות לחלוטין. עדי ראיה מספרים כי בטביליסי נהרו מאות אלפים לרחובות והשאירו את דירותיהם פתוחות, אבל לא נרשם אפילו מקרה גניבה אחד. עשרות אלפים קיבלו את פני הגיבורים בשדה התעופה כאשר הם שבו הביתה עם הגביע האירופי הנכסף. ואולי גביע המחזיקות הפסיק להתקיים מזמן, אבל בגאורגיה הזכרונות מלפני 42 שנה עדיין טריים, וגם בני הדורות שלא חוו את האירוע מכירים אותו כאילו כבר נולדו אז.
כי הנה לכם העובדה – דינמו טביליסי היתה רק אחת משתי הקבוצות הסובייטיות שזכו במפעל אירופי. הראשונה והאחרונה היתה דינמו קייב של לובאנובסקי, שהניפה את גביע המחזיקות ב-1975 וב-1986. הגאורגים ניצבים לידם. לרוסיה לא היו זכיות כלל, עד שצסק"א מוסקבה וזניט שברו את הבצורת במילניום הנוכחי, אבל מבחינת ברית המועצות זה כבר לא נחשב. הזכיה ב-1981 מגדירה את הכדורגל הגאורגי, ומבחינת האומה היתה זו הנבחרת שלהם שזכתה.
לאן היתה מגיעה דינמו טביליסי ההיא, לו היתה נבחרת עצמאית בזירה הבינלאומית? אין לדעת, אבל היו לה שחקנים נפלאים. לא במקרה פתחו ארבעה מהם בהרכב במונדיאל בחלוף שנה – הבלם האלגנטי אלכסנדר צ'יבאדזה, המגן הקשוח טנגיז סולאקבלידזה שבקושי ידע רוסית, הקשר הפעלתן ויטאלי דראסליה והחלוץ רמאז שנגליה.
את קיפיאני, מגדולי הפליימייקרים של ברית המועצות בכל הזמנים, לא כללו בסגל מסיבות פוליטיות לכאורה, והוא נפגע עד כדי כך שהודיע על פרישה באופן מיידי. "היו לי שני חלומות – לזכות בגביע אירופי ולשחק במונדיאל. אחד מהם הגשמתי, את השני כבר לא אגשים, ולכן אין לי מה לעשות עוד במשחק", הוא הצהיר, והותיר את מעריציו בהלם.
גאורגים רבים משוכנעים עד היום כי עם קיפיאני על הדשא, ברית המועצות הייתה זוכה בגביע העולם. או אולי דינמו טביליסי היתה עושה זאת לבדה, לו היתה משתתפת כנבחרת. אף אחד לא אוסר על אנשים לפנטז.
לגאווה הזו מצטרפת התחושה כי הגורל התאכזר לגאורגים. דראסליה, גיבור האומה הנערץ בזכות השער ההוא בגמר, היה בדרך להפוך לסופרסטאר כאשר נהרג בתאונת דרכים בדצמבר 1982, בגיל 25. גם קיפיאני נהרג בתאונת דרכים ב-2001, חודשיים לפני יום הולדתו ה-50. הטרגדיות האלה מרחפות מעל הכדורגל הגאורגי, והאוהדים חשים כי המזל מסרב להאיר להם פנים.
מאז פירוק ברית המועצות, היו למדינה כוכבים בקנה מידה משמעותי, כולל קאחה קלאדזה שהופיע במילאן הגדולה של קרלו אנצ'לוטי, וגאורגי קינקלאדזה שהיה אליל אוהדי מנצ'סטר סיטי בשלהי שנות ה-90, אבל הנבחרת אף פעם לא התחברה באמת, והתסכול עצום. במדינה שחיה ונושמת כדורגל, המיתוס של 1981 ממשיך לחיות לתת תקווה בהיעדר שמחות אחרות.
ובכן, בנבחרת הצעירה שתתמודד הערב מול החבורה של גיא לוזון יש נציג למשחק ההיסטורי ההוא. עוזר המאמן זאור סבנאדזה היה בהרכב דינמו טביליסי מול יינה, לצד דראסליה במרכז המגרש. הוא עבר מטורפדו קוטאיסי בעיתוי מושלם בתחילת 1981, נכנס הישר למערך והיה דומיננטי מאוד בדרך לזכיה, על תקן כישרון עולה בן 22. כיום הוא כבר בן 65, אבל יודע לספר הכל על המורשת הגאורגית, על אחלקאצי ועל קיפיאני. זה התפקיד המרכזי שלו בצוות אותו מוביל אחיינו, רמאז סבנאדזה, אשר נולד (שימו לב!) במרץ 1981, יומיים לפני שדינמו טביליסי הביסה 1:4 את ווסטהאם באפטון פארק. מה זה אם לא איתות מלמעלה? הגאורגים לא צריכים יותר מזה כדי להאמין.
באופן כללי, יש תחושה כי הכדורגל הגאורגי עולה סוף כל סוף על הפסים הנכונים. אי אפשר להגזים בחשיבות הנסיקה המטאורית של חביצ'ה קברצחליה, השחקן המצטיין של העונה בליגה האיטלקית שסחף את נאפולי לאליפות סנסציונית. הוא אחד השחקנים הצעירים המדוברים בעולם, והמאמן הצרפתי ווילי סאניול, כוכב באיירן מינכן בימיו כשחקן, יכול לבנות את הנבחרת סביבו. בליגת האומות דרסה גאורגיה את הבית שלה בדרג ג' עם 16 נקודות מ-6 משחקים, עלתה לדרג ב' והבטיחה את מקומה בפלייאוף העליה ליורו 2024. יש סיבות לאופטימיות, והאירוח של אליפות אירופה לנבחרות צעירות התלבש בול בזמן כדי לתרום למורל הלאומי.
במדינה אוהבים את הדור הזה. גם בהיעדרו של קברצחליה, שיכול היה ליטול חלק בטורניר מבחינת הגיל, יש בסגל של האחיין והדוד סבנאדזה עשרה שחקנים שהספיקו ללבוש את מדי הנבחרת הבוגרת – נתון שיא בקרב הנבחרות המשתתפות. גאורגי ממארדשווילי, שוער ולנסיה שהצטיין לאורך העונה בליגה הספרדית, הוא לא השחקן היחיד שמסוגל לצמוח לרמה הגבוהה.
הקיצוני השמאלי זוריקו דביטאשווילי, שפורץ בבורדו בליגה הצרפתית השניה, עשוי להפוך לשותף ראוי לקברצחליה. גאורגי ציטאישווילי, יליד ראשון לציון, אמנם לא מימש את הפוטנציאל בדינמו קייב, אבל גדל באקדמיה של המועדון וייצג את אוקראינה בגילאים צעירים יותר. לעומתו, הבלם הגבוה סאבה סאזונוב הוא למעשה רוסי, צמח באקדמיה של זניט, פרץ במדיה ומשחק כיום בדינמו מוסקבה. אירקלי אזארוב היה שותף לאליפות של הכוכב האדום בלגרד בסרביה, ויערוך בקרוב היכרות עם ברק בכר. יש כאן בסיס לא רע, ובעידוד הקהל החבר'ה מכוונים ל-1981.
אחרי שניצחו את פורטוגל, חזרו מפיגור כפול מול בלגיה והשיגו תיקו גם מול הולנד, הגאורגים רואים את עצמו כפייבוריטים מול ישראל. ואולי הם לא רגילים לתפקיד הזה, אבל מבחינת המסורת הם תמיד חשבו שמגיע להם להיות אלופים, באירופה ובעולם כולו.
מה דעתך על הכתבה?