כשהשמש שקעה: פרידה מחופני כהן, קצין הבידור של הכדורגל הישראלי

קשה להאמין, אבל בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 הייתה נבחרת ישראל בכדורגל המוצר הכי פופולרי במדינה. המשחקים באצטדיון המיושן ברמת גן שאבו קהל. היה להם ריטואל קבוע: בעמדת הכריזה היה צחי פלד, כדורסלן הפועל חולון לשעבר; בהפסקות התרוצצו על הדשא להקת המעודדות מפתח תקווה בהדרכת אתי פוליצ'וק; לקראת עליית השחקנים למגרש צעדה למגרש בתרגילי סדר תזמורת המשטרה בניצוחו של מנשה לב רן, את ההמנון היו שרים כמעט באופן קבוע 'צמד רעים', צמד חסידי, ועל כל הטרנד הזה ניצח אדם אחד: חופני.

לא יודע מי בהתאחדות לכדורגל גייס אותו, אבל חופני, מלך החפלות, היה קצין הבידור הלא רשמי של הכדורגל הישראלי. מסתובב על הדשא לפני המשחקים, כשאוהדים תפסו מקומות – זה רמת גן, לא סמי עופר – וניצלים בשמש הקופחת על היציע המזרחי או מתחילים לעשות מטוסי נייר מהתוכניות המהודרות ביציע המערבי – חופני היה עושה אז חפלה המונית. מתחיל בשיר שפרסם אותו "כשהשמש עולה, לה לה לה, היא עולה בגללה, לה לה לה", שזה אחד משירי הכדורגל הקדומים המדליקים ביותר, וממשיך – לא פעם ולא פעמיים – עם ההמנון הלא רשמי שכתב לו ניסן פרידמן: "כולנו כאן כחול לבן/עומדים על המשמרת/עם לב אל לב ויד ביד/הכל יהיה אחרת/לתפארת המדינה..", והקהל היה שר איתו את הטקסט הפטריוטי, הכמעט דביק.

חופני השאיר אותנו ערים עד שרוזנטל ואוחנה, וברקוביץ' ורביבו, שלחו אותנו לפעמים לישון עם חיוך מרוח על השפתיים. וכשרצה, הביא כל אומן שרק חשב עליו. את יבגני שפובלוב הוא הביא מהאופרה לשיר את ההמנון לפני המשחק הנורא מול דנמרק. והטנור שפובלוב כמעט מוטט את האצטדיון עם ה"וירושליים" שלו, ובטח לא השאיר עין אחת יבשה. חופני היה אז חושף את המערכת הדנטלית המסנוורת שלו, וכשהוא היה מבסוט, כולנו היינו מבסוטים.

חופני כהן, סולימן הקטן, שהלך אתמול לעולמו בגיל 76 הגיע אולי לפחות מצעדי פזמונים כמו אחותו ורדינה, בוודאי שלא לשני אירוויזיונים וזכייה היסטורית באחד מהם, כמו אחיו הצעיר יזהר, אבל חופני היה ממשיך דרכו של אביו, סולימן הגדול. לא היה לו את הקול הענוג של שני אחיו או של דודו, סולן להקת הנח"ל בשנות ה-50 איתמר כהן. היה לו קול נמוך, מטלטל, שהרים חוגגים לשיר ולרקוד וכולו היה כריזמה נוטפת.

ולצד כל זה, חופני היה אוהד גדול מאוד של שמשון ת"א. וצריך להבין מה הייתה שמשון ת"א פעם: המרעננת הרשמית של הכדורגל הישראלי. קבוצה בה שיחקו ילדי כרם התימנים, השכונה ממערב לשוק הכרמל. בלי מגרש ביתי, בלי קהל גדול, אבל עם כדורגל אטרקטיבי ושמח. וכמובן, כמו רוב הקבוצות השכונתיות – בלי כסף. כשעמי פזטל, שגם הוא הלך לעולמו לפני מספר חודשים, היה צריך חבל הצלה, הוא היה קורא לחופני שהיה מארגן חפלה, מביא אומנים שבאו רק בגללו ולא דרשו תמורה, וחברים היו פותחים את הכיס ומסדרים לשחקנים כמה משכורות.

בלי קלישאות ובלי מליצות, חופני היה איש שמח, ששימח רבים, גם את אוהדי הכרם ואת אוהדי הכדורגל הישראלי. והוא הלך לעולמו בסופו של קיץ מהאגדות שעובר על נבחרות ישראל. אין כמעט אוהד נבחרת ותיק שלא מצא את עצמו בימים האחרונים שר באמבטיה את המילים הכל כך מדויקות לאירועים האחרונים, וגם מוסיף בפינות את החית והעין שאפיינו את חופני:

"אל אל ישראל, שוב כולנו כאן
ועולה מן הלב שיר כחול-לבן.
אל אל ישראל, הכדור עגול
מה שטוב לעולם, גם אני יכול".

יהי זכרו ברוך.