ג'רמיין פנאנט לא מבין מדוע הסעודים מציעים לקפטן ליברפול שכר של כ-700 אלף ליש"ט לשבוע. "זה מטורף, ואני לא מבין מה הם מצאו בו. זה לא שהם מנסים לפתות את ליאו מסי. זה בסך הכל ג'ורדן הנדרסון. באיזה משחק הוא הצטיין? אני לא זוכר דבר כזה. אוקיי, הוא היה שם, אבל אני לא זוכר אף רגע בו אמרתי לעצמי – כן, בשביל זה החתמנו אותו", הוא אמר אתמול (שישי) בתוכנית רדיו שהוקדשה למהלך.
פנאנט, אקס ליברפול בעצמו, הוא לא גאון הדור. האירוע המפורסם ביותר בקריירה שלו התרחש כאשר שכח את רכב היוקרה שלו בתחנת הרכבת בסראגוסה, שם בילה קדנציה קצרה – ואז טען שאינו זוכר אם רכש אותו אי פעם. לקראת סוף דרכו ככדורגלן, הוא הרוויח כמה גרושים בהודו ובסינגפור, ואין ספק שהיה שמח מאוד לחתום על חוזה שמן בכל מקום, קל וחומר בסעודיה. כישוריו כפרשן מוטלים בספק רב, וברור שאינו מסוגל להבחין באיכויותיו של הנדרסון כקשר, אבל זו לא הנקודה כאן. את פנאנט אפשר להגדיר כאוהד ממוצע שצופה במתרחש מהצד, וטענתו הבסיסית הגיונית. הנדרסון הוא לא מסי, ואין שום סיבה מקצועית לשלם לו סכומים מופרכים.
אז מה העניין כאן? למה המשטר הסעודי סימן כעת כמטרה דווקא את השחקן בן ה-33, אשר נמצא בבירור מעבר לשיאו, ומעוניין להעניק לו תנאים כספיים הזויים – רק כדי שיסכים להגיע למדינה? התשובה לכך פשוטה מאוד – לכדורגל נטו אין שום קשר לעלילה הזו. הנדרסון נבחר על מנת להדגים באופן חד משמעי ככל הניתן שהכסף המושחת מהמפרץ הפרסי מסוגל לקנות הכל, כולל הערכים שיש לעולם המערבי לכאורה. הערכים האלה, בעיני המשטר הסעודי, לא שווים הרבה. גם מי שמחזיק כביכול בעקרונות מוצקים יהיה מוכן למכור אותם, ועל הדרך גם את נפשו לשטן, אם ההצעה תהיה גבוהה מספיק. כפי שצייץ ג'יימי קראגר: "קשה לסרב לכסף, ולכן כמעט אף אחד לא סירב".
הנדרסון היה הקול החזק והברור ביותר בכדורגל האנגלי למען הקהילה הגאה. הוא מיתג את עצמו כך בכוונה, ומטרותיו היו ככל הנראה כנות ביותר. בנעליו היו בתדירות גבוהה, כולל במהלך יורו 2020, שרוכים בצבעי הקשת, ואמירותיו היו חדות. "עדיין יש אוהדים שמרגישים רע עם זהותם, או אפילו נאלצים להסתיר אותה מחשש להטרדה ולאפליה. אם מישהו לא יכול לבוא ולצפות בכדורגל רק כי הוא שייך לקהילה הלהט"בית, באיזה עולם אנחנו חיים? צריך להגיד להם שאנחנו לצידם. לאידיוטים המוגבלים שגורמים להם להרגיש לא נוח פשוט אין מקום בכדורגל", הוא אמר, וחזר על הצהרותיו על במות שונות. הארגונים הגאים ראו בו דמות משפיעה, וב-2021 הוא אף נבחר ל"ידיד הקהילה" במסגרת הענקת הפרסים השנתית מטעמה.
אז עכשיו הוא מוכן ללכת לסעודיה, שם ההומוסקסואליות אסורה בחוק, ועלולה להביא אף לעונש מוות. סטיבן ג'רארד קורא לו לשם ומעוניין לשכנע אותו. ג'רארד, אגב, הוא לא רק קפטן וסמל ליברפול בעצמו. הוא גם עשה כותרות כאשר הביע תמיכה בלתי מסוייגת במגן לוס אנג'לס גלאקסי רובי רוג'רס שיצא מהארון ב-2013, איתו שיחק בקליפורניה בשלהי הקריירה. גם הבחירה שלו לחתום באל-איתיפאק הייתה צורמת, אבל המקרה של הנדרסון צורם עוד יותר. הוא פוגע בבטן הרכה של תומכי השקפת העולם הליברלית ומדגיש שהכל עומד למכירה. לכן גם הביקורת כלפיו עזה במיוחד, והארגון הגאה של אוהדי ליברפול Kop Outs הביע זעזוע עמוק לנוכח החדשות. "אנחנו מקווים כי ג'ורדן הנדרסון יעמוד במילותיו ויישאר נאמן לעקרונות המועדון. עד כה, הוא היה ההתגלמות שלהם", נכתב בהצהרתו.
את הזעזוע הזה רצו הסעודים להשיג. המהלך שלהם ציני ויעיל כאחד – הם מפוררים את היסודות עליהם מושתתת ההתנגדות המוסרית למשטרם. נהוג לתפוס את פעולות ה-""sportswashing שמבצעות קטאר, סעודיה ומדינות אחרות בכדורגל וענפי ספורט נוספים כניסיון "להתנחמד" ולהראות את הצדדים החיוביים. התפיסה הזו לא מדויקת בלשון המעטה, ואולי אף שגויה לחלוטין. למעשה, הקטארים והסעודים מעוניינים שיחשבו עליהם במונחים אלה, בעוד הם עצמם שואפים להשליט את "הערכים" שלהם בעולם.
אפשר לקחת את המונדיאל האחרון כדוגמא מובהקת. הוא שווק כטורניר שמסמל את הפתיחות הקטארית, אבל אז – רגע לפני שריקת הפתיחה – התברר שאסור למכור אלכוהול, אסור לענוד סרטים בצבעי הקשת, אסור להחצין את סמלי הקהילה הגאה בכלל, והרשימה עוד ארוכה. פיפ"א שיתפה פעולה עם החרפה הזו בחדווה, וזה לא מפתיע, אבל גם המדינות המערביות התיישרו סופו של דבר, וההתאחדות האנגלית חששה להפר את התקנות ההזויות מחשש שהקפטן שלה יספוג כרטיס צהוב. זה היה מחיר העקרונות של המערב.
עובדה היא כי אירוח המונדיאל הוענק פעמיים ברציפות למדינה שמתנגדת לזכויות להט"ב בסיסיות, והעולם לא התקומם. המשטר הרוסי של פוטין משדר הומופוביה באופן מוצהר, וגביע העולם שימש את הרודן על מנת לחזק את אחיזתו במערב, לפני שהוא יצא להרפתקאות צבאיות – באוקראינה הוא לא העריך את כוחו כראוי, אבל זה כבר סיפור אחר. כעת, הרגישה קטאר בנוח להכתיב את הדרישות שלה ולקבל את מבוקשה, בעוד סעודיה שואפת לקנות העולם בכסף, פשוטו כמשמעו.
סבב הגולף כבר עבר לרשותה, וכעת מגיע תורו של הכדורגל. כריסטיאנו רונאלדו לא היה סתם גימיק, ובמובן ספציפי אחד הנדרסון הוא רכש חשוב ומכונן יותר. אוהדי ליברפול כעסו הרבה פחות, אם בכלל, על רוברטו פירמינו כאשר הוא הלך על הכסף הסעודי בתום הקדנציה המפוארת באנפילד. לעומת זאת, הנדרסון עובר את הגבול – וזה הישג כביר לאלה שמצדדים בעונש מוות על יחסים הומוסקסואליים, ומעדיפים מגבלות דתיות על חופש הפרט. 700 אלף ליש"ט לשבוע מהווים מחיר סביר ביותר עבור ניצחון מסוג זה.
אלא שכאן נשאלת גם השאלה – מדוע נוטה הציבור הליברלי לדרוש יותר דווקא מיחידים? הבריונות הסעודית בתחום הכדורגל החלה ברכישתה של ניוקאסל יונייטד – מועדון כדורגל שורשי ואותנטי מאוד, שמייצג קהילה גדולה וחיונית בצפון מזרח אנגליה, ומהווה לא פחות מנכס לאומי עבור בריטניה כולה. ההשתלטות עליו נעשתה בניגוד לכל התקנות שהגדירה הליגה האנגלית עצמה, אך החוקים כופפו והמסקנות זויפו, בעיקר כי פוליטיקאים בכירים מאוד בממשלה דחפו נמרצות לאישור העסקה – חטא גדול אף יותר מההתערבות של נשיא צרפת עמנואל מקרון לטובת הישארותו של קיליאן אמבפה בקטאר סן ז'רמן. נשמתה של ניוקאסל יונייטד נרצחה בדם קר, אבל אוהדיה דווקא צוהלים ומאושרים מהניהול התקין של הבעלים החדשים, בעוד לסעודים יש אפילו חוצפה להעניק חסות לצעד הגאווה שיתקיים בעיר באוגוסט.
אם זה בסדר, אם ההשתלטות של השייחים מאיחוד האמירויות על מנצ'סטר סיטי זה בסדר, אם ההצעה של הקטארים לקנות את מנצ'סטר יונייטד זה בסדר, למה דווקא להנדרסון אסור להרוויח מכסף סעודי לקראת סיום הקריירה על הדשא? למה אנחנו מניחים שאדם פרטי חייב לשמור על עקרונותיו, בעוד אין ציפיות מינימליות מסוג זה מממשלות, מפלגות ופוליטיקאים באופן כללי? הרי אם העולם המערבי הליברלי היה מודיע מראש ובאופן חד משמעי ביותר על החרמת המונדיאלים ברוסיה ובקטאר, פיפ"א הייתה נאלצת לוותר – או להתפרק. ואולם, גם כאשר נחשפו הזוועות על רצח שיטתי של עבדים בבניית האיצטדיונים בקטאר, התקווה האחרונה של פעילי זכויות האדם הייתה כי כוכבים בודדים ישמיעו את קולם – וזה התברר כבלתי אפשרי.
הנדרסון סבר שהוא עושה את המקסימום במגבלות הקיימות. הוא ענד את סרט הקפטן של ליברפול בצבעים הנכונים, שרך את השרוכים בצבעים הנכונים, אמר את כל הדברים הנכונים על כל הבמות שהיו פתוחות בפניו, אבל הפוליטיקאים שלו בגדו בו. כעת, כאשר הוא עומד בפני הדילמה המוסרית, הוא רשאי לשאול את עצמו – למה הוא אמור לשלם את המחיר הכלכלי הגבוה, אם בשורה התחתונה אין לדעותיו כל ערך ממשי?
כן, הוא יזרוק את המורשת שלו לפח, אבל רבים כל כך עשו זאת לפניו – אז מה הטעם להתמיד בה? מחצית מאוכלוסיית ארצות הברית עדיין מוכנה להצביע לפסולת אנושית כמו דונאלד טראמפ, בעוד מושל פלורידה רון דסנטיס מנסה לנצח אותו בפריימריז במפלגה הרפובליקנית בטענה כי יריבו לא נוקשה מדי כלפי הקהילה הלהט"בית. אינטר מיאמי נתפסת כיעד "שפוי"
עבור ליאו מסי, אבל האיש השולט במדינה מפגין דעות שגורמות לסעודים להיראות כמו אבירי זכויות אדם. האם ארצות הברית, שהולכת בכיוון של איסור הפלות, היא מארחת נורמלית יותר למונדיאל מאשר קטאר?
באופן כללי, ניכרת בעולם התחושה כי הדתיות, הלאומנות, שנאת הזרים ושנאת השונה ככלל נמצאות בנסיקה אל מול הערכים הליברליים וקבלת האחר – ולא קשה במיוחד לראות זאת גם בישראל. במצב כזה, טבעי שסעודיה תהיה נושאת הדגל. הנדרסון, שהתבונן בוודאי בתדהמה בטירוף הברקזיט במולדתו, יכול להמשיך להיות אדם ישר, אבל אפשר גם להקשיב לקראגר שטוען: "הכסף תמיד מנצח, וזו עסקה טובה לכולם".
ואם הנדרסון עומד היום בקו האש בגלל שבגד בעקרונותיו, צריך גם לקחת בחשבון כי באווירה הציבורית הנוכחית יגרום הדבר לכך שלמספר קטן יותר של דמויות ציבוריות יהיה האומץ לנקוט עמדה מוסרית כלשהי מלכתחילה. הרי לו היה קפטן ליברפול שותק מאז ומתמיד, מעברו לסעודיה היה מתקבל בשקט מופתי, כמו זה של פירמינו, או של קארים בנזמה. אז למה לעזאזל להתאמץ?
מה דעתך על הכתבה?