לפני כחודש, כשפורסם הסגל שיוצא עם נבחרת העתודה לטורניר הכנה לקראת אליפות אירופה, רבים בעולם הכדורסל היו רחוקים מלהתלהב. כמות הדקות שראו השחקנים שזומנו לסגל במהלך העונה הנוכחית הייתה נמוכה מאוד, השמות היו רחוקים מלהרשים, והתגובות בעולם הכדורסל נעו בין אכזבה לבין מחשבות שהסגל הזה עשוי להוריד אותנו לדרג ב' של אירופה. אל הסגל הצטרף ראיון תמוה של המנהל המקצועי פיני גרשון שקבל על התנאים ועל המצב של הנבחרות הצעירות.
"אנחנו יודעים את העבודה, שאף אחד לא ידאג", אמרו באיגוד הכדורסל, שבועות רבים לפני שהטורניר הפך לסיפור הצלחה. אמרו – וצדקו. על אף הסגל הלא מרשים, נבחרת העתודה במרחק ניצחון אחד מגמר רביעי בחמש אליפויות אירופה האחרונות, מה שרק מחזק את השאלות – מה אומרים ההישגים הללו בכלל, האם אנחנו לא מגזימים בחגיגות ומתי הנבחרת הבוגרת תתחיל ליהנות מהפירות?
ראשית, נתחיל עם המציאות. אליפות אירופה לעתודה, מכל האליפויות הצעירות, היא זו שהכי פחות מעניינת את הסקאוטים הבינלאומיים, למרות שכולם מגיעים וכולם רואים. לרוב, השחקנים שמגיעים לרמות הגבוהות נחשפים כבר באליפויות הקדטים והנוער, וכמות הכוכבים שמופיעה לטורנירי העתודה מוגבלת. כבר כתבנו על כך בעבר, אך נציין שוב – נבחרת ישראל היא בין היחידות באירופה שמופיעה כמעט תמיד עם הסגל החזק ביותר שלה באליפות העתודה.
"אפשר להסתכל על התמהיל של הסגל ולהבין", מספר אחד מאנשי המקצוע הישראלים שעוקב אחר המשחקים האחרים באליפות, "הנבחרות שולחות בדרך כלל סגל שכולל גם שחקנים צעירים יותר, אצלנו אם יש שחקן בגיל של נוער זה חריג מאוד. השחקנים שלנו בשלים יותר, והם משחקים כבר בבוגרים".
כל זה היה יכול להכניס אותנו לפרופורציות, אלא אם הנבחרת לא הייתה מנצחת בדרך שתי נבחרות ששלחו סגלים חזקים מאוד – טורקיה וספרד. הראשונה הגיעה עם העתק כמעט מדויק של הסגל שזכה במדליית הארד באליפות העולם עד גיל 19 שבוע לפני כן, והשנייה עם כמה שחקנים מובילים שהובילו את הספרדים למדליית הזהב בטורניר בשנה שעברה. אז נכון שלא כל הכוכבים בינלאומיים הופיעו לטורניר – החל מויקטור וומבניאמה ובילאל קוליבאלי הצרפתים ועד אדם בונה הטורקי – אבל עדיין הסגלים חזקים מאוד.
ההישג עצמו הוא חשוב, אבל שני דברים שכן צריכים לגרום לאנשי האיגוד והנבחרות לזקוף קומה הוא התהליך. בניגוד לרוב מדינות אירופה, הנבחרות הצעירות של ישראל עובדות כמעט כל השנה. בעתודה זה קורה לא מעט בזכות פרויקט משותף עם צה"ל שהופסק. העובדה שהשחקנים הללו מגיעים לטורנירים עם היכרות מוקדמת, נותנת להם יתרון שקשה מאוד להשיג מסיום העונה ועד תחילת הטורנירים.
האלמנט השני הוא איתור שחקנים. דני וולף הוא עוד שחקן שייתכן שיוביל את נבחרת ישראל בעתיד, ואולי בניגוד לטי ג'יי ליף שהיה באותו מעמד לפני כמה שנים, גם יתייצב באמת לנבחרת. באיגוד משקיעים לא מעט בניסיונות איתור ושכנוע של צעירים יהודים כדי להביא אותם לנבחרות ישראל מספיק מוקדם כדי שלא ייחשבו מתאזרחים. במובן הזה, מדובר בהצלחה גדולה.
אם את הנבחרת שהגיעה לחצי הגמר בשנה שעברה עדיין קשה עדיין, מבט אל הנבחרות הצעירות שהגיעו לגמר ב-2017 ולזכייה ב-2018 ו-2019 יכול ללמד שהנבחרות שמצליחות ברמות הללו שולחות שחקנים לטופ של הכדורסל הישראלי, ואולי הדיבורים על כך שאין מספיק שחקנים ישראלים כדי למלא את הסגלים של קבוצות ליגת העל ייפסקו בקרוב.
לא פחות משבעה בוגרים של הנבחרות הצעירות הללו הפכו לחלק מנבחרת ישראל, חלקם משמעותיים יותר וחלקם פחות – דני אבדיה, יובל זוסמן, תמיר בלאט, ים מדר, רועי הובר, נתנאל ארצי וגבי צ'אצ'שוילי. שחקנים נוספים הפכו לשחקנים משמעותיים בליגת העל – ממירון רוינה ועמית זיס, דרך רז אדם, נועם אביבי ותומר פורת. מעטים מאוד, פחות מ-20 אחוזים מהשנתונים הללו, מוצאים עצמם נכון לעכשיו מחוץ לליגות המקצועניות.
"החשיפה שהשחקנים הללו מקבלת בהחלט עוזרת", מודה מאמן בליגת העל שקלט בשנים האחרונות שניים מבוגרי נבחרות העתודה, "יש לא מעט שחקנים שהגיעו לליגת העל בזכות ההצלחה של נבחרת העתודה, העובדה שהם היו חלק מהצלחה, וזה כמו כדור שלג חיובי. אין לי ספק שההצלחה של השנתיים האחרונות תוביל לעוד גל של שחקנים, כמו שכבר ראינו עם פריצקי, ונראה בעתיד עם גלעד לוי, איתן בורג ואחרים".
כמו שכבר אמרנו, שבעה שחקנים מהנבחרות של 2017-2019 הפכו לחלק מהנבחרת הבוגרת של ישראל, ואחרים אמורים להצטרף לדור שמוביל את הנבחרת וכולל את השחקנים ששיחקו בנבחרת הצעירות באמצע העשור הקודם ושמרו את הנבחרת בדרג א'. אבל מתי הפירות של ההצלחה הזאת תוביל להצלחה גם בנבחרת הבוגרת? לא ממש בקרוב.
את הפער שעדיין קיים בין ישראל לנבחרות המובילות של היבשת ניתן לראות באליפויות אירופה לנוער, האליפות שמעט כוכבי על מפספסים, בה ישראל ממעטת להגיע לרבע הגמר בשני העשורים האחרונים. כשישראל פוגשת את הסגלים החזקים מאוד של הנבחרות מהטופ, היא פחות מצליחה.
ועדיין, נבחרות כמו פולין ופינלנד שהגיעו בשנה שעברה לרבע גמר אליפות אירופה לא נמצאות בטופ של הנבחרות הצעירות, לא בנוער, לא בקדטים ולא בעתודה, ועדיין הצליחו לחבר דור מספיק טוב כדי להגיע להישג. האופטימיות שיש סביב ענף הכדורסל יכול להימשך. באליפות אירופה שתיערך בעוד שנתיים, אפשר לחלום על כך שההישגים הללו יגיעו גם לנבחרת הבוגרת.
