שובו של מילוש דגנק מעורר אצל אוהדי הכוכב האדום בלגרד זכרונות נעימים במיוחד. הבלם הוא סוג של גיבור מקומי, כי היה לו חלק קריטי ביותר בשני הקמפיינים בהם עלתה הקבוצה לשלב הבתים בליגת האלופות. כך הוא רשם את שמו באותיות זהב בהיסטוריה של המועדון, וטבעי כי בואו התקבל בהתלהבות לקראת ההשתתפות השלישית של הקבוצה בליגת האלופות.
הנס הראשון התרחש באוגוסט 2018. דגנק, שרק הוחתם אז בבלגרד אחרי קדנציה ביוקוהאמה מארינוס היפנית, היה אמור לעצור את מונס דאבור בפלייאוף ההעפלה מול זלצבורג, ולא בדיוק עמד במשימה. אחרי 0:0 בסרביה במשחק הראשון, הובילה אלופת אוסטריה בביתה 0:2 מצמד של החלוץ הישראלי. פרשנים לא נתנו גם לך סיכוי ממשי לכוכב האדום, ובמצב עניינים זה גם אוהדיה לא האמינו יותר.
עד שהגיע דגנק. הבלם עלה להתקפה, בישל בכדור רוחב מושלם את השער המצמק לפארדו בן מוחמד בדקה ה-65, ובחלוף דקה אחת בלבד היה שוב במקום הנכון כדי לנגוח לעבר המסגרת. בן מוחמד המשיך פנימה כדי להשוות ל-2:2, דגנק רשם שני בישולים יקרים במיוחד, זלצבורג בעלת המסורת הלוזרית במוקדמות המפעל נכנסה להלם עמוק ביותר, והסרבים חגגו העפלה סנסציונית. לא היה אז אדם פופולרי יותר בצד האדום-לבן של בלגרד מאשר האוסטרלי עם הדם הסרבי בעוקריו.
הנס השני התרחש באוגוסט 2019. הכוכב האדום התמודדה בפלייאוף מול יאנג בויז ונחשבה לאנדרדוג, במיוחד כאשר רוז'ה אסאלה העלה את השווייצרים ליתרון בפתיחת המשחק הראשון. זה היה העיתוי בו כבש דגנק את שערו האירופי היחיד בחייו, בנגיחה קשתית שהטעתה את השוער והשחקנים שניסו להציל את העסק על הקו. הרגע הזה שינה לחלוטין את המומנטום בהתמודדות, הקרב הראשון הסתיים בתיקו 2:2, והכוכב האדום עלתה שוב בזכות שערי החוץ בתום 1:1 בבית, בו הגפינו דגנק והשוער מילאן בוריאן יכולת מזהירה.
וזהו, בעצם, לב העניין. דגנק הוא לא רק סמל ענק במועדון – הוא גם חברו הקרוב של הקפטן שהודח זה עתה על ידי המאמן ברק בכר, עוד לפני שהתחיל מחנה האימונים הראשון. הם חולקים גורל דומה, וזה קירב אותם מאוד כאשר הם הגשימו ביחד את חלומותיהם ולחמו זה לצד זה במדי מועדונם האהוב בליגת האלופות.
כי שניהם נולדו בעיירה קנין, אשר שימשה בתחילת שנות ה-90 כבירת הרפובליקה הסרבית של קראינה – חבל סרבי בתוך שטחי קרואטיה. הישות לא הוכרה מעולם, אך היתה אמורה לשמש בית לאומי לסרבים שנותרו בתוך קרואטיה אחרי פירוק יוגוסלביה – ולכן הפכה באופן טבעי לסלע המחלוקת בתוך מלחמת האזרחים שהתפרצה לכל הכיוונים. באוגוסט 1995, יצא הצבא הקרואטי למה שהוגדר כ"מבצע סופה", כבש את הרפובליקה הסרבית של קראינה וחיסל אותה. סרבים רבים הוצאו להורג, אחרים ברחו מבתיהם – זרם פליטים של כמיליון וחצי איש. ביניהם היו גם משפחות דגנק ובוריאן. השוער כבר היה בן 8 וזוכר היטב את הטראומה, הבלם היה בן שנה וחצי, ורק שמע בדיעבד על האסון.
"ההורים והסבים סיפרו לי הכל. נסענו 9 ימים על הטרקטור, ובקושי שרדנו", הוא אמר פעם. כאשר כוחות נאט"ו הפציצו את בלגררד ב-1999, בחרה המשפחה להגר לאוסטרליה שם מצאה חיים שקטים, בעוד משפחת בוריאן עברה לקנדה. וכך, מוגדר כיום דגנק כאוסטרלי, והשתתף כבר בשני מונדיאלים בחולצה הצהובה. בוריאן הוא קנדי, והיה חלק אינטגרלי מהסגל שהעפיל לגביע העולם בקטאר. ואולם, לשניהם ברור לגמרי שהם סרבים. רובם המוחלט של תושבי קנין אהדו בזמנו את הכוכב האדום, ולכן הקשר הנפשי ההדוק שלהם למועדון החל מזמן. שניהם היו גאים מאוד לייצג אותו בליגת האלופות, וגם לזכות בתארים הרבים בזירה המקומית.
בתחילת 2022 פורק הצמד, כאשר דגנק בחר לעזוב. הוא איבד את המקום בהרכב במהלך העונה המדוברת, היה מאוכזב ממעמדו בקבוצה, ובחר לנסות את מזלו בקולומבוס קרו מליגת ה-MLS. אוהדי הכוכב האדום היו מאוכזבים מעזיבתו, וכך גם בוריאן. היו שטענו כי הפיאסקו מול מכבי חיפה במוקדמות ליגת האלופות לפני שנה, אז היה אחראי בוריאן למחדלים בין הקורות, נבע גם מכך שלא היה במרכז ההגנה בלם דומיננטי מסוגו של דגנק. אז עכשיו הוא חוזר, באישורו של בכר שרואה בכוכב בן ה-29 עוגן מרכזי במערך שהולך ונבנה, אבל בוריאן לא שם – וזה לא דבר של מה בכך.
מובן שזו לא הסוגיה המרכזית ביותר כיום, כי אחרי הצלחתו של עומרי גלזר בשער במשחקי הידידות, החלטתו של בכר להעזיב את הקפטן הוותיק כבר לא זוכה לביקורת נוקבת מצד העיתונאים והאוהדים – אך ייתכן ומדובר במצב זמני. ההמולה התקשורתית המטורפת סביב הכוכב האדום מצריכה כתבות חדשות על בסיס יומי. הן חיוביות מאוד כל עוד התוצאות טובות, והפכו לשליליות מאוד אם וכאשר יגיעו המעידות, והקבוצה לא תענה על הציפיות.
ציפיות אלה, יש להדגיש, מוגזמות ביותר. בסרביה מתפרסמים סקרים הזויים לחלוטין, לפיהם כמעט כולם מצפים מהכוכב האדום לעלות לשמינית הגמר בליגת האלופות, וכרבע מהנשאלים מאמינים שהיא מסוגלת לזכות בגביע עצמו, כמו ב-1991. התקשורת רוכבת על הגל האבסורדי הזה, אך היא תרכב באותה החדווה בדיוק גם על הגל ההפוך.
החתמתו של דגנק מזכירה את מעלליו מול זלצבורג ויאנג בויז, ותורמת אפילו לעליה במורל הלאומי לקראת ההתמודדות באירופה, אך הסרבים נוטים משום מה לשכוח כי אפילו עם האוסטרלי בעורף הם ספגו תבוסות רבות בשלב הבתים. הפעם, ההעפלה לשלב זה הושגה ללא השתתפות במוקדמות, אבל באופן פרדוקסלי למדי זה פועל דווקא נגד המאמן, כי אין לבכר אפשרות לרשום הצלחות באוגוסט. הוא יצטרך להוכיח את עצמו מיידית בשלב הבתים, ללא האשראי שהושג קודם לכן, וימדד אך ורק לפני התוצאות מול היריבות הבכירות ביבשת. ושם התוצאות לא בהכרח יזכירו את החמישייה מול פיורנטינה במשחק רעים.
דגנק עשוי להיות, אם כך, שחקן קריטי ביותר ממובן אחד. הוא מביא המון נסיון, כולל במסגרת אירופית, ויהיה גם אחד השחקנים הפופולריים ביותר בקרב האוהדים שמעריצים אותו. ואולם, אם התוצאות לא יתאמו את הציפיות המוגזמות, הוא יהיה גם הגשר לעבר, יזכיר את בוריאן, ועשוי בסיטואציה מסוימת להפוך למנהיג המחנה שידרוש שינוי.
לפי מספר הכותרות בחודש האחרון, יכול היה להיווצר רושם אחר, אבל העונה של הכוכב האדום בלגרד מתחילה רק הערב (ראשון, 21:00, ספורט1), במחזור הפתיחה בליגה המקומית – הספירה מתחילה עכשיו.
מה דעתך על הכתבה?