חובבי כדורגל רבים מרגישים בשנתיים האחרונות קצת כמו שהרגישו חובבי כדורסל ביום שבו פרש מייקל ג'ורדן ממשחק. הוא לא היה רק הכדורסלן הטוב בכל הזמנים אלא צבע באדום של שיקאגו את העידן של פוסט היריבות ההיסטורית בין בוסטון ללייקרס, בין לארי למג'יק.
מה שהיה ג'ורדן לכדורסל, היו מסי ורונאלדו לכדורגל. כן, הרבו להשוות אותם לפלה ולמראדונה, אבל האמת היא שאין מה להשוות – ולא רק מפני שהפורטוגלי והארגנטינאי (כלומר מסי) היו טובים מכל שחקן שדרך על הדשא לפניהם בעידן הטלוויזיה והגלובליזציה של השידורים החיים (כל מה שקרה לפני כן ממילא לא נחשב, נכון?), אלא מפני שהיריבות הגלויה והסמויה ביניהן תדלקה את הפנטזיות של דור שלם. לפיכך חייב כל אחד מאתנו לברך על שזכה לראות את שני אלה בשיאם, גם אם אינו אוהד של ריאל מדריד וברצלונה.
אני למשל, תמיד הייתי בצד של הפורטוגלי. בחלק הפחות אובייקטיבי של העדפת רונאלדו, אציין שאני אוהד של מנצ'סטר יונייטד, הקבוצה שגילתה אותו לעולם – ועוד בלחץ של השחקנים. דמיינו לרגע את הסיטואציה: קיץ 2003, מנצ'סטר יונייטד במשחק אימון מול ספורטינג ליסבון, רונאלדו עם אינסטינקט של כלב בכלבייה של צער בעלי חיים שמחפש משפחה שתאמץ אותו, משחיל כדורים בין הרגליים של סקולס ונוויל – ובסוף המשחק אומרים לסר אלכס שהם רוצים את הילד עם החצ'קונים. איזו התחלה נהדרת לקריירה!
עם כל האהדה שבעולם עלי להודות שלמרות השורשים במנצ'סטר (כלומר אחרי מדירה וספורטינג), רונאלדו הביא את עצמו לשיא על הבמה הכי מפוארת בעולם – זו של הברנבאו במדריד. כאן מגיע החלק המנומק יותר של אהדתי לאיש: אם להסתמך רק על מגע האל, אזי אלוהים נגע במסי קצת יותר. בעוד הארגנטינאי נראה תמיד כמו הילד הכי טוב בכדורגל בשכונה, הרי שרונאלדו המציא את עצמו מחדש, עבד קשה כדי לשמר אחוזי שומן לא הגיוניים, טיפח את עצמו – ואת תדמיתו ברשתות החברתיות, אבל לא פחות מכך – המציא את עצמו מחדש גם על הדשא.
אם מחפשים הסבר לעובדה שאחד השחקנים הכי אנוכיים בהיסטוריה של הכדורגל הוא גם אחד המבשלים הגדולים בכל הזמנים, הרי שהתשובה היא רק בווינריות של רונאלדו – בן אדם שכואב לו פיזית כשהוא נאלץ לתת את הכדור למישהו אחר, אבל הוא עשה את זה כמעט יותר מכל שחקן אחר לפניו או אחריו, רק כדי שריאל מדריד תוכל לפתוח פער כזה בזכיות בצ'מפיונס ליג, שלא יודבק לעולם.
והיה גם את העניין הזה של קבוצה אחת: רונאלדו הביא תארים למנצ'סטר יונייטד ולריאל מדריד והיה שחקן משמעותי גם ביובנטוס – מסי עשה את כל החלק הטוב של הקריירה שלו בקבוצה אחת שעבדה כולה בשבילו. בכוונה אעצור כאן, אין לי כוונה למחזר את הטיעונים בעד ונגד כל אחד מהם, גם מפני שאתם מכירים את רובם וגם מפני שמראש אמרתי: את הדיון הזה אפשר לסכם במילים "אשרנו שזכינו".
ובכל זאת, בוויכוח שהכי כיף לנהל בתולדות הכדורגל, יש מנצח ברור שמוגדר ממש בימים אלה על ידי אקורד הסיום בקריירה שלו. זה החל כמובן עוד בחורף, כאשר שני הכמעט-לשעברים הובילו את שתי הנבחרות הלאומיות שלהם למונדיאל בקטאר. בעוד רונאלדו הולך מדחי אל דחי ומאבד את מקומו בהרכב הנבחרת, אחרי תצוגות רעות מאוד גם מבחינת הכדורגל, אבל בעיקר מבחינת אופיו (ובל נשכח את העובדה שסופסל ונזרק גם ממנצ'סטר יונייטד, כמעט במקביל), מסי הוליך את הנבחרת שלו לזכייה מטורפת בתואר היחיד שעוד חסר לו כדי להסיר את ה"אבל" מהמשפט: "כן, הוא יותר טוב ממראדונה, אבל…".
והחורף הטוב הוביל לקיץ של בחירה טובה. שני הכוכבים עברו מהיבשת הכי נחשבת בענף למה שאפשר לכנות בשם דיור מוגן. אבל בעוד האגו של רונאלדו דחף אותו להיות השחקן הכי יקר בעולם, מסי (שסבל אחרי שבחר בכסף הגדול של פריז), הלך עם הלב: מיאמי היא לא בדיוק אימפריה בכדורגל העולמי, אבל היא משלבת מערביות מוחלטת עם נגיעות היספניות, קרובה יחסית לארגנטינה, עם מזג אוויר טוב – כלומר, כל התנאים שמאפשרים לילד הפלא מארגנטינה לשמר משהו מאותו הפלא גם כשאינו כבר ילד.
בעוד רונאלדו תופס כותרות בעיקר בגלל התנהגויות שאין לכנותן אלא חזיריות, מסי כובש את לבבות אוהדי הכדורגל בארה"ב ומזכיר לכולנו למה אנחנו כל כך אוהבים את המשחק הזה.
אם תרצו, אפשר לסיים בנימה אופטימית את אחד הפולמוסים הכי ממושכים בהיסטוריה של המשחק: בסופו של דבר הלב ניצח. בסופו של דבר ניצח הפרעוש הקטן את האתלט המושלם, בסופו של דבר, כמו שהיינו רוצים להאמין כשאנחנו נתקלים ברשעים שטוב להם, אחרי שנגמרים התהילה והכסף הגדול, עולה כל בן אדם על יצועו עם מצפונו ועם ליבו – ובמקרה של מסי, הלב הוא זה שהכריע סופית את הוויכוח: בעוד רונאלדו הפך לקשיש (במונחי ספורט מקצועני) נרגן, מסי חזר להיות הילד הכי טוב בשכונה בכדורגל.
