בסוף ניצחנו, שוב בזמן פציעות. מאגרי המזל שלנו הולכים ואוזלים. ניצחנו – בדיוק כמו שרומניה ניצחה אתמול בדקות הסיום את קוסובו – כי סוף סוף בעטנו בעיטה איכותית לשער, מעבר למעגל הצפיפות, מחוץ לבונקר. אלון חזן זרק למערכה את אבו פאני ורמזי ספורי, שמתמחים בבעיטות מרחוק, והם לא בעטו למסגרת אם בעטו בכלל. דווקא גבי קניקובסקי עשה את זה. גביגול.
זו המציאות של נבחרת שמוגרלת לבית מדרג ב' בהגרלה, ולא יודעת מה עושים עם הצעצוע החדש הזה. נבחרת ששנים ארוכות לא נחשבה לפייבוריטית, שנגררה אחרי היריב, שפעלה על פי דפוסי פעולה של נבחרת קטנה – התקפות מעבר מהירות – צריכה להתמודד מול נבחרות שבאות להתגונן מולה, לא לוחצות גבוה, מחכות לה בשליש הראשון, מתבנקרות. מחצית אחת הם יעשו קולות של "באנו לעשות הפתעה", ואם לא נותנים להם גול בדקות האלה, רק שחקני ההכרעה יצליחו לתת לה גול בהמשך.
ואף שחקן הכרעה לא בא אתמול. אפשר להתלהב עד אין סוף מכדרורים ודריבלים, אבל כשזה רחוק מהשער, כשזה בא על חשבון נגיעה ותנועה, כשזה מעכב את זרימת המשחק וגורם ליריב להסתדר לפי תבנית ההגנה שלו – אין בזה שום טעם. הגנות צפופות מפצחים דרך האגפים בהעברות כדור חדות – לא חייבים לדייק לעבר שחקן, אלא לשגר לעבר "הבלגן" כפי שמכנים זאת מאמנים – או במבצעים אישיים בתוך הרחבה ולא ליד קו האמצע, ובבעיטות מרחוק. בסוף, מכל השחקנים במגרש דווקא גבי קניקובסקי פיצח את בלארוס. הבעיטה שלו קיבלה דיפלשקן וטסה למקום שהשוער לא הגיע אליו. את זה אפשר לעשות גם בדקה 20, לא רק בדקה 93.
העיסוק בפסטיבל גלוך ובפסטיבל סולומון משכיח מאיתנו ערבים כמו אתמול, שבהם שני השחקנים האלה נמצאים על המגרש ולא מביאים מהכשרון שלהם דבר. לסולומון, עם כל הכבוד לחתימה בטוטנהאם, יש בדרך כלל טריק אחד בלבד – שינוי כיוון משמאל לימין ובעיטה לפינה הרחוקה. לסולומון יש 42 שערים בקריירה המקצוענית, הוא בן 24, זה מעט מדי לשחקן התקפה. יכול להיות שהוא יכבוש שערי הכרעה, בפרמייר ליג ובנבחרת, אבל מתי וכמה, אי אפשר לנחש. יש שחקנים שאתה יודע שהם יכבשו בכל יום שהם ינסו לעשות זאת, לא סולומון.
לשים את הנבחרת על הכתפיים של אוסקר גלוך, ילד בן 19, זה גם מוגזם. גלוך מסתבך בכדרורים, הוא לא תמיד יודע מתי לשחרר או מה לעשות כשכל שדה הראיה שלו צפוף בשחקני יריב. הוא עוד לא שם, הוא לא פיתח את האופציות האחרות, זה ייקח זמן.
וכאשר שאר הנבחרת עובדת בשבילם, ולא מקבלת עצמאות לנסות בדרך שלה, אנחנו מקבלים משחק כמו אתמול: לחץ, בעיקר עקר, על קבוצה שבאה להוציא 0:0, ועוד מסוגלת במחצית הראשונה לכבוש ולצאת מבלומפילד עם כל 3 הנקודות ועם עוד קמפיין שהולך לפח.
מצטער, קשה להתלהב מניצחון 0:1 שהושג בזמן פציעות כאשר היריבה העיקרית עושה את אותו דבר מול נבחרת שדווקא יצאה מבלומפילד עם נקודה. הקמפיין הולך ונגמר, נשארו שני חלונות, ארבעה משחקים, וזהו. מתוכם משחק חוץ קשה ביותר בפרישטינה ושני משחקי בית מול שתי המוליכות. תעשו לבד את החשבון כמה נקודות משלושת המשחקים האלה צריכה ישראל כדי לעלות ליורו: 7 או 9, כשה-7 חייבים לכלול 3 נקודות מול רומניה. כשאתם מסתכלים על הנבחרת החדשה הזו, הלא יציבה – לצד משחק אדיר במחצית הראשונה בבוקרשט, משחק מדאיג במחצית הראשונה מול בלארוס – אתם בוודאי שואלים את עצמכם: זה אפשרי?
האם ניתן לעשות מהפכה בתוך קיץ אחד, להעלות ארבעה שחקני נוער להרכב – למקין, רביבו, גלוך ותורג'מן – תוך קפיצה כמעט גסה מעל הנבחרת הצעירה, ולצפות שזה יביא פירות מיד? קשה להאמין, יותר מאשר קשה לדעת. זה תהליך, שאין בו משחקי ידידות באמצע כדי לחשל, זה כל משחק בצבע, כל משחק מכריע, כל משחק בפרופיל גבוה.
הרי מיותר לדבר שוב על סאגת החדר של ערן זהבי. אחרי הכל, לא מדובר פה רק בחדר. יש פה תפיסה מוטעית, לפיה הנוכחות של זהבי הייתה גורמת לשחקנים האלה לשחק בשבילו ולא כפי שהם יודעים. וזו פרידגמה שגויה. עזבו כרגע את השערים של זהבי – שיכול להיות שאיתם מצבנו היה טוב יותר היום – אלא את הנוכחות שלו. המקצוען הגדול, המודל לחיקוי לצעירים, במה הוא היה מזיק להם? ברגע שהוא היה, הנבחרת הייתה על הכתפיים שלו, לא שלהם. זה היה צולח להם את תקופת המעבר מנוער לבוגרים, בדרך מפרה ומחשלת, ועל הדרך מסייעת להם לצבור ביטחון.
צפינו אתמול ביוסי בניון משתולל בתא שקיבל בבלומפילד. יש להודות, מראה מלבב. אדם ששמח כך ממשחק של נבחרת ישראל, הוא אדם מרגש. צריך גם לקחת בחשבון שהמשחק הוא לא רק משחק של נבחרת ישראל בשבילו, זה משחק על מארג ההחלטות שלקח, על האומץ להשאיר את השחקן הישראלי הטוב ביותר בעולם מחוץ לסגל, וללכת על נבחרת צעירה, שבנויה על שני שחקני על שטרם בשלו, ולהשאיר בחוץ עוד כמה שחקנים מוכחים.
לא הייתי בהרבה בתי קזינו בחיים שלי, ועם זאת, לא ראיתי מישהו שקופץ ככה אחרי שזכה בהימור. בשביל הכדורגל הישראלי, בשביל העתיד שלו, בשביל מאות אלפי אוהדים שמחכים ומצפים עשרות שנים לאירוע גדול – מקווה שהוא ישמח ככה גם בסוף הקמפיין.
נבחרת ישראל לא ספגה אתמול אחרי 20 משחקים רצופים שבהם ספגה. נבחרת ישראל לא ספגה אתמול אחרי 20 משחקים בלי סתיו למקין בהרכב. לא שלמקין לא עשה טעות אתמול, ולא שאפשר לתת קרדיט להגנה, כשחייבים לתת דווקא לעומרי גלזר, אבל למקין זה תואם מיגל ויטור: עוד שחקן רגוע שמשחק בהגנה.
בלם טוב הוא לא הבלם שיזרוק גוף ויעשה גליץ' רגע לפני שהחלוץ עובר אותו, אלא זה שברגע המתאים יעשה עבודת רגליים זריזה, ישים את הגוף ויחסום את החלוץ מלבעוט או לעבור אותו, וינטרל את הסכנה. למקין הוא בלם מהסוג הזה.
ברגע שיש שני בלמים מהסוג הזה בהרכב, יש איזון, אף אחד לא צריך להציל את השני. הפאסון הזה היה כל כך חסר לבלמים שלנו בשנים האחרונות. מה שהיה לאבי כהן וחיים בר, מה שהיה לנסים ברדה ושלמה אילוז, מה שהיה לאריק בנדו ואמיר שלח: היכולת לתת שקט לכל הנבחרת, גם לקהל שלה.
זה יעמוד במבחן המציאות מול נבחרות טובות יותר, עוד בקמפיין הזה, אבל התחושה היא שהנבחרת מתייצבת בקטע הזה – עם ויטור ועכשיו למקין – מאשר קודם. 7 שערי ספיגה ב-6 משחקים זה הרבה מרשים מ-7 שערי כיבוש ב-6 משחקים.
מה דעתך על הכתבה?