אחדות לאומית: כך גרמה נבחרת ישראל לקהל לחזור להאמין בה

מי שהיה אתמול בבלומפילד זכה לחוויה שלא הרגיש זמן רב במשחק של הנבחרת הלאומית. זה לא רק הניצחון הדרמטי בדקה ה-93, זה לא רק אדי ההתלהבות מהמשחק המצוין של הנבחרת ברומניה, זה הרבה מעבר לזה. חוויית צפייה קוראים לזה, ואתמול בבלומפילד היתה אחת מדהימה. אפילו מרגשת ומעודדת. מעבר להתלהבות הגדולה משער הניצחון שהובקע רגע לפני שהתקשורת תכננה להכריז על פתיחתה של מלחמת עולם שלישית בינה לבין יוסי בניון ואלון חזן, היה כאן אירוע בסדר גודל שמחייב אותנו להתעכב ולבדוק כיצד הוא התרחש.

לאירוע הזה אחראים קרוב ל-30,000 אוהדים. מיד אחרי ההגרלה תפסו ראשי ההתאחדות את הראש. הבור הכלכלי מאובדן הכנסות ממכירת כרטיסים מנע מהם הרבה שעות שינה. לך תמכור כרטיסים למשחקים נגד אנדורה, קוסובו, בלארוס, ואפילו נגד רומניה ושוויץ. בכל זאת, מעבר ליריבות החלשות והאפורות, אין לנו נבחרת. אין לנו כוכבים, אין לנו שחקנים שמסוגלים לעורר עניין אצל האוהדים, יש לנו נבחרת צעירה, חדשה, ואין לנו אפילו את ערן זהבי. אז איך באמת קרה שעם ישראל חזר להאמין בנבחרת, ואפילו יותר מזה? זה לא רק בלומפילד מלא עד אפס מקום, זה העידוד הבלתי פוסק גם ברגעים שהנבחרת לא במשחק, זאת הדחיפה ברגעים הקשים וזאת האמונה שמשהו חדש נבנה לנו מול העיניים.

יותר מ-26,000 כרטיסים נמכרו למשחק נגד נבחרת שבעבר ההתאחדות לא מכרה למשחקים מול דומותיה 5,000 כרטיסים. במשחקים נגד נבחרות חלשות ההתאחדות היתה מפעילה מערך שיווק חסר תקדים ומחלקת אלפי כרטיסים לחיילים ולתושבים בפריפריה. כן, זה קרה גם בתקופות בהן היו בנבחרת כוכבים גדולים. הכי גדולים שהיו לנו (גם זהבי). שיירות של אוטובוסים הביאו חיילים מהבסיסים, מעיירות פיתוח ויישובי עוטף עזה. אתמול, עוד לפני שגבי קניקובסקי הבקיע שער גדול, נמכרו כבר סביב 18,000 כרטיסים למשחק הנבחרת בחודש הבא נגד שוויץ.

אז מה הפך שוב את נבחרת ישראל לנבחרת הלאומית? הנה כמה סיבות לשינויים שהתרחשו בנבחרת וגרמו לאוהדים למלא את היציעים ולחזור להאמין בכחול-לבן.

1. הקיץ של הנבחרות הצעירות: אי אפשר להתעלם מההצלחה האדירה של נבחרות הנוער והצעירה שלנו. ההצלחות של אופיר חיים וגיא לוזון הובילו לשינוי הגדול הזה, הם גרמו לקהל הישראלי לחזור ולהאמין בכדורגל הישראלי. ההצלחה האדירה בקיץ גרמה לתיאבון גדול אצל האוהדים, שהחליטו לנסות להתאהב מחדש בנבחרת הלאומית, ובניגוד לכל הציפיות אלון חזן ויוסי בניון נתנו להם סיבות מספיק טובות לא רק לחדש את הרומן עם הנבחרת הלאומית, אלא להדק אותו חזק חזק ולהמשיך יחד קדימה.

2. הצערה של הנבחרת: הרבה ביקורת היתה כל השנים על שחקנים ותיקים שנשארים בנבחרת גם בגיל מתקדם. הרבה מאמנים חששו לבנות על שחקנים צעירים, העדיפו לשמור על השחקנים הוותיקים (או אולי חששו מהכח שלהם בתקשורת) וכך קרה שהרבה אוהדים מאסו בנבחרת בגלל ששחקנים שהיו כבר מעבר לשיא נשארו ב הרכב. ההחלטה (והאומץ) של חזן ובניון לבנות את הנבחרת סביב שחקנים צעירים ולוותר על הוותיקים התבררה כמהלך נכון.

גם ההצלחה של נבחרות הנוער והצעירה תרמו למהלך של חזן ובניון, שהרי רק עיוור היה מתעלם משחקנים כמו אוסקר גלוך, דור תורג'מן, רוי רביבו, סתיו למקין ואחרים. חובבי הכדורגל בישראל אוהבים שחקנים צעירים, הם מתחברים אליהם הרבה יותר ואפילו נוטים לוותר ולסלוח להם על טעויות במשחק. העובדה שהנבחרת הלאומית בנויה בעיקר על שחקנים צעירים ומוכשרים, הובילה לפריחה המחודשת בסיפור האהבה-שנאה בין הקהל לנבחרת. וכן, אפילו מנור סולומון וליאל עבדה נחשבים לצעירים.

3. כוכבים שיוצרים קונצנזוס: במשך שנים היו מחנות של אוהדים שבאו מהקבוצות הגדולות. העידוד (או הקללות) נבעו בעיקר לפי הקבוצה ממנה הגיע השחקן. היריבות בין מכבי תל אביב למכבי חיפה (ובשנים האחרונות גם הפועל באר שבע) הפכה את הצפייה במשחקי הנבחרת לסוג של מפגש לחיסול חשבונות ופריקת תסכול, שנאה וזעם בין הקהלים, בעיקר אחרי אירועים שהתרחשו קודם במשחקי הליגה. למעשה כל שחקני הנבחרת היום הם סוג של קונצנזוס בקרב האוהדים.

אין שחקן שהאוהדים שונאים, אין שחקן שמעורר אנטי. שני הכוכבים הגדולים של הנבחרת, סולומון וגלוך, עדיין צעירים, הם לא עברו בין מועדונים יריבים בליגה שלנו, הם לא מנעו אליפות ממועדון אחר, ולא רק שהם בקושי עשו כאן קריירה, הם משחקים באירופה וכולם עוקבים אחריהם מדי שבוע בהנאה רבה. אם נוציא את האירוע הבודד והמכוער עם אבו פאני, השחקנים הוותיקים (יחסית) לא מעוררים מאבקים בין אוהדי הקבוצות הגדולות.

4. הכדורגל ההתקפי של הנבחרת: אי אפשר להתעלם מהסגנון הכל כך התקפי של הנבחרת. זאת כבר לא נבחרת שמשחקת עם 3 בלמים, 3 קשרים אחוריים וחלוץ מדומה. זו לא נבחרת שיוצאת למשחק חוץ עם אוטובוס שחונה ברחבת ה-16 שלנו, זו לא נבחרת ששחקני ההגנה מקבלים הוראה לא לעבור את האמצע. הנבחרת של אלון חזן ויוסי בניון משחקת בסגנון התקפי, כדורגל שמח, כדורגל יפה, לעיתים משובח ויפה לעין.

הנבחרת סופגת שערים אבל יודעת להבקיע בכל משחק. חובבי הכדורגל, גם אלה של הנבחרות, אוהבים לראות כדורגל. הם שונאים בונקר, כדורגל אפור ופחד. הנבחרת של חזן ובניון היא בדיוק ההיפך ממה שהיה לנו כאן. הנבחרת משחקת בסגנון התקפי בשוויץ וברומניה בדיוק כמו נגד בלארוס.

5. האמונה שעד הסוף לא מרימים ידיים: התרגלנו כבר לראות כל השנים את הנבחרת שלנו מרימה ידיים מהר מאוד אחרי ספיגת שער. התרגלנו לראות את השחקנים מחזיקים את המתניים כבר בדקה ה-70 ונראים עייפים ומותשים. התרגלנו לראות את סף השבירה של הנבחרת פוגע בה פעם אחר פעם. הנבחרת הזו ניפצה את כל מה שהכרנו. הנבחרת נלחמת עד השריקה לסיום המשחק (העפלנו לחצי גמר ליגת האומות בזכות שער ניצחון על אלבניה – כן, מול אצטדיון בלומפילד מלא – משער במהלך האחרון, ופעמיים מול בלארוס כבשנו בתוספת הזמן), יודעת לחזור מפיגור והשחקנים מלאי אמונה ולא מרימים ידיים עד השריקה לסיום.

בעבר, השחקנים אחרי פיגור כבר נראו על המגרש כאילו הם מתחננים שהשופט ישרוק לסיום. בנבחרת הנוכחית רואים שחקנים שלא מפסיקים לרוץ גם בתוספת הזמן. בעבר היינו מתלוננים שהשחקן הישראלי לא בנוי לשני משחקים תוך שלושה ימים. מאמני הנבחרת הושפעו מכך והיו מבצעים 5-7 שינויים בהרכב. בנבחרת הזו ראינו לא פעם את שחקני היריבה נופלים מהרגליים. וזה לא בגלל שחלק מהן נבחרות חלשות. זה בגלל שהנבחרת שלנו שולטת הרבה יותר בכדור, מניעה את הכדור מהר יותר, תוקפת ולא מתגוננת.

6. בניון וחזן: עם כל הטררם סביב ערן זהבי, זאת הבעת אמון אדירה בצמד שמוביל את הנבחרת. העובדה שהקהל חזר להאמין בנבחרת, ממלא את היציעים ובטירוף לרכישת כרטיסים למשחקים נגד נבחרות שלא מעניינות אף אחד בימים כתיקונם, היא ניצחון גדול לדרך של חזן ובניון. מסתבר שאת האוהדים (לפחות רובם) כבר לא מעניין סיפור החדר (זה גם לא החדר באמת), הם רוצים לראות נבחרת.

נבחרת טובה, נבחרת צעירה, נבחרת שכדאי לבוא לראות אותה. 2,000 האוהדים שהגיעו לאיצטדיון בבוקרשט, הרבבות שמילאו את בלומפילד אתמול, והעובדה שהכרטיסים נגד שוויץ יימכרו תוך ימים, היא הבעת אמון ענקית גם בחזן ובניון.

7. האמונה שעולים ליורו: קיבלנו עבר הגרלות נוחות, היו לנו שחקנים מצויינים, כוכבי על, אבל האוהדים היו ממלאים איצטדיונים רק במשחקים נגד נבחרות גדולות. נבחרות ששווה לבוא לראות אותן. התחושה היא שהאמונה שאפשר לעלות ליורו, בשילוב הנבחרת החדשה שבנויה על שחקנים צעירים, החזירה את הקהל למשחקי הנבחרת. סולומון וגלוך הפכו לסופר סטארים בקנה מידה שמושך את האוהדים והשניים האלה אחראים ללא ספק לנהירה המונית של האוהדים. הם הפכו לסוכני השיווק הכי טובים שיש לנו היום.

8. החיפוש אחרי אחדות: דווקא בפוליטיקה של ישראל כיום, אנשים מחפשים להתאחד סביב משהו. המדינה כולה התאחדה סביב נבחרת הנוער, הנבחרת הצעירה ועכשיו הנבחרת הלאומית. הנבחרת הלאומית, שגורמת לרבים מהאוהדים למצוא בה מקום מפלט מכל מלחמות הפנים. ההצלחות של הנבחרות בקיץ האחרון, הפכו את הכדורגל הלאומי לסוג של בריחה מהחיים עצמם כאן.