אולי זיכרוננו קצר, אבל עד לפני 5 שנים הייתה הפועל באר שבע אלופה. שלוש שנים רצופות, כן? היא הייתה כל כך אלופה עד שהתקשינו לראות אותה מאבדת את התואר. צירפנו אותה אל ארבע הגדולות, בעיקר כי מכרה מנויים בחמישה מספרים, כי הביאה את השחקנים הכי טובים בארץ, כי נתנה לאוהדיה טעם מחודש אחרי 40 שנה במדבר, כי הפגינה עוצמה. אלונה ברקת מיקמה את עצמה בין מיטש גולדהאר ליענקל'ה שחר. מצלעותיה נברא משה חוגג.
ואז משהו קרה. חשבנו שזו העזיבה של ברק בכר, ואולי זו של טוני וואקמה, ובטח הפרישה של אליניב ברדה, והקארמה של הבוזגלוס. באר שבע המשיכה להסתובב בצמרת, לקחה גביע, שיחקה באירופה, הייתה בעניינים.
והיא עדיין בעניינים, אבל פחות. בדיוק בגלל הסיבה שפעם 100 הקילומטרים מתל אביב לבאר שבע היו ארוכים יותר מ-100 הקילומטרים מתל אביב לחיפה, כך מהר מאוד הם מתארכים בחזרה. חמש השנים האלה נראות פתאום כמו נצח, נראות כמו הזמן שבו הייתה הקבוצה הזו בידיים של אלי זינו. גרושניקית להחריד, צינית, מאוד לא קהילתית.
הבנו שרמזי ספורי זו העברת מחדל, הזדמנות פז להיפטר מאיזו צרה שהתפתחה בתוך הקבוצה, ועוד לקבל על זה קצת כסף. רמזי לא גדל בבאר שבע, הוא פרח כבר בגיל 17 בהפועל תל אביב. אי אפשר להגיד עליו את מה שנגיד על שגיב יחזקאל שהיה בהרבה קבוצות אבל התגלה בבאר שבע. והנה, במחי סוף שבוע ארוך אחד, שניהם באנטליה ובאר שבע לא.
דיבורים כמו "אם לא היינו מוכרים אותו עכשיו, בינואר היינו נשארים בלי כלום", מעניינים לאוהדי כדורגל את קצה הציפורן. זה הכסף של אלונה, לא שלהם. הם שמים את ה-1,000 שקל שלהם פלוס-מינוס כדי לראות כדורגל, להתרגש, לקוות, לחלום. לקחת להם את שגיב יחזקאל ערב סגירת חלון ההעברות, כשהקבוצה לא מצליחה לפצח בונקר בעשרה שחקנים, וחיה מניצחון על הפועל חדרה, זה זינואיזם במיטבו.
הקיץ שבו הפכה אלונה לזינו, הוא הקיץ שבו ימהרו כלי התקשורת המיינסטרמים, אלה שחיים על כביש מספר 2 ולא על כביש 40, לטאטא כל זכר לנוכחות המרשימה שהייתה פה. מי מוכר שחקן מפתח בפחות ממיליון יורו לאותה קבוצה אליה נמכר שחקן המפתח. ויותר מזה, איך הם נמכרים ואין להם תחליף. לפחות לא תחליף הולם. באר שבע איבדה הקיץ את הנוכחות שלה, את הטבעיות שבה היא התקבלה בעשור האחרון במועדון הגדולות, את העוצמות הניהוליות שלה. הנה עוד בעלים שחושב/ת על הכיס ולא על כרטיס.
ובינתיים אין לבאר שבע תחליף. כלומר, אפשר להכניס בקלות למקום שאולי מתפנה את בית"ר ירושלים, אבל זה לא רק היא שמחקה את המינוס איתו פתחה, זה כולנו צריכים למחוק את המינוס שהיא מתמודדת איתו מאז עידן גאידמק ולמען האמת מאז עידן משה דדש.
הנתונים של בית"ר ידועים. היא חיה איתם מאז עלתה לליגה הראשונה ב-1968. קבוצה עם קהל ענק, עממית, בסיס אוהדים רחב גזרה, מאוד יצרית, מאוד קצבית, יכולה לרגש באותה נשימה שבה היא יכולה לעצבן, חיה בתחושת קיפוח תמידית. יש בקהל שלה גרעין גזעני, אין בה שחקנים מוסלמים, בטח לא ערבים. היא מחליפה בעלים כמו גרביים, הם לא שורדים את האינטרקציה עם הקהל, בטח לא את העונשים.
אבל לאחרונה בית"ר מראה סימנים של חזרה לעוצמות. עזבו את הניצחון על הפועל חדרה – העונה נראה כי כל קבוצה תנצח אותה – תסתכלו על הקהל, על החוד הפיזי, על האייל ברקוביץ' החדש – ירדן שועה – על המאמן השועל. יש פה קולקטיב שיכול לערער את השבלונה של העשור האחרון – מכבי-חיפה-ב"ש – ולהכניס רגל, גם אם אולי גסה ולא אלגנטית, אבל רגל.
ולכדורגל הישראלי זה תענוג. נמאס לראות את בית"ר עסוקה במשחקי עונה מול הפועל ת"א וסכנין, על מקום בפלייאוף עליון, עם נרטיב פסבדו אידיאולוגי. היא רצויה במקומות בהם המגרשים מפוצצים מהנוכחות של אוהדיה, היא עדיפה אין מונים על כל היתר. נכון, זו קלישאה חבוטה שאין ליגה בלי בית"ר, אבל זו גם משאלת לב.
בשולי הדברים האלה שתי הערות חשובות: האחת, אם בית"ר ירושלים זכתה באליפות הראשונה שלה בבלומפילד, והייתה מביאה 30 אלף איש בכל משחק בית אילו היה מוקם לה אצטדיון בעפולה, אולי ניתן לאפשר לה – ולטובת הכדורגל הישראלי – לארח איפה שהיא רוצה גם בלי עונש רדיוס?
והשנייה, עד מתי ימשיכו בכדורגל הישראלי למנוע משחקנים – בוודאי מצוינים – לשחק בנבחרת ישראל למרות שלא השלימו כהלכה שירות צבאי. בימים שבהם מאזרחים שחקנים כדי לשחק בנבחרת, כאלה שלא יראו בחיים בקו"ם, והממשלה מנסה להעביר חוק גיוס שימנע מחרדים להתגייס, איך זה שירדן שועה לא יכול להיות שחקן בנבחרת ישראל? אתם יודעים מה, איך זה שנבחרת ישראל לא עושה כל מאמץ לאזרח את שועה?
"אל תדברו על שימיץ'". ספרנו עד 10, נשכנו שפתיים, הרצנו בראש מקרים כמו אובארוב, השתדלנו שלא נואשם בשנאת זרים ולא נשלח אף אחד בכלוב לאפריקה. נשמנו עמוק.
ובכל זאת, נדמה שהייתה טעות במכולה שנחתה בנמל חיפה והסמול פורוורד הקרואטי שיועד למכבי חיפה בכדורסל (ג'ף רוזן עוד שם?) מהליגה הלאומית, הגיע בטעות לכפר גלים, הורכב כבלם במשחק מול מכבי פ"ת, לא הוחלף במחצית באיזה רמי גרשון גנרי כזה או אחר, ושרד עד לזמן פציעות כדי להעניק ללוזונים ניצחון שלא בנו עליו. איך זה קרה במשמרת של גל אלברמן?
כן, כן, ברור, אסור להרוג אותו. הוא לא קורא עברית אבל בטח מתרגמים לו, אבל בואו, היו פה כשלים יסודיים. יש דברים שלא רואים בסטטיסטיקה, יש גם דברים שלא רואים בוידיאו, את שניהם ראינו ביום ראשון במושבה. מכבי חיפה עם משחק חסר ועם ניצחון פחות ועם שימיץ' בהרכב. אל תגידו שזה לא יכול לקרות לכם. יש לי הרגשה שזה יקרה שוב. יותר מדי החלטות מקצועיות על בסיס "גניבת השנה" יכולות לחרבש לחיפה עונת אליפות רביעית קלילה בחסות כל מה שכתבנו קודם והיעדר תחרות אמיתית.
מה דעתך על הכתבה?