סיפורי גבורה רבים נשמעו על מלחמת יום הכיפורים, בהם גם קורותיהם של אנשי ספורט. הסיפור הזה פחות מוכר, ובמרכזו עומד אדם מיוחד שהקריב את חייו – מועין חלבי, בן דלית אל כרמל, שנפל בקרב הראשון שכשל לכבוש חזרה את החרמון מחילי הקומנדו הסורים.
50 שנה למלחמת יום הכיפורים – לפרויקט המיוחד בוואלה! – לחצו כאן
מועין בן זרקה וראשד חלבי נולד ב-22 בנובמבר 1951 בדלית אל כרמל. למד בבית הספר היסודי בישוב. בתיכון עבר לעירוני א' בחיפה, שם נבחר לנשיא אגודת הנוער. הוא פעל להביא להשתלבות מלאה של כפרו בחיי מדינת ישראל, והקים בסוף שנות השישים, בעודו נער, את קבוצת הכדורגל הפועל דלית אל כרמל. מועין ניהל את הקבוצה, הקים עבורה מגרש כדורגל והיה הקפטן ואחד השחקנים הכשרוניים בה.
העתיד ככדורגלן היה גדול. "כולנו במשפחה מכירים וגדלים על סיפורו של מועין", מספר בן אחיו עמד חלבי רושדי, "אני אוהד של מכבי חיפה, וגם מועין, כפי ששמעתי, היה אוהד של הקבוצה והלך למשחקים".
הוא המשיך להתקדם ולמד באוניברסיטת חיפה מדעי המדינה וספרות עברית. במקביל לשלוש שנות לימודיו שימש כמורה אהוב בבית ספר יסודי בדלית אל כרמל. בנובמבר 1972, ממש בחודש בו מלאו לו 21, גויס לצה"ל. הוא הוצב ביחידת סיור דרוזית מובחרת, סיים את הטירונות בהצטיינות ונשלח לקורס מ"כים של גולני בבזק, אליו נשלחו מספר חיילים מצטיינים מיחידות נוספות כמו סיירת שקד, צנחנים ועוד תחת הפיקוד של גולני.
שבוע לפני סיום הקורס בבזק, יצאה המחלקה לחופשה בת שבוע כדי לאסוף כספים ולהתארגן למסיבת הסיום. בערב יום הכיפורים התקשרו מהיחידה לביתו של מועין. האב ראשד שענה לטלפון ביקש להמתין לבנו שישוב. מועין חזר והבהיר כי עליו לשוב מיד לבסיס הקורס יחד עם חבריו ונפרד במהירות.
מועין וחבריו עלו על זחל"מים ב-8 באוקטובר 1973, לניסיון ראשון לכבוש חזרה את החרמון, שכבר נפל בידי הקומנדו הסורי. לאחר הקרב הזה גורלו לא היה ידוע. כעבור שבועיים הודיע צה"ל למשפחת חלבי כי גופתו של מועין נמצאה. שלטונות צה"ל התעקשו לפני המשפחה שלא לפתוח את הארון לפני הקבורה בבית העלמין בעוספיה. חלבי ספא, אחיו של מועין, נזכר: "הצבא לא איפשר לפתוח את הארון ולנסות לזהות את מועין, כי הגופה, לטענתם, הייתה במצב של ריקבון מתקדם. כשנשאו את הארון הוא היה כבד מאוד. היה ספק בידיעה על נפילתו וגורלו. הידיעה על מותו התקבלה בהלם בתוך המשפחה, הילד הנערץ והאהוב נפל חלל על החרמון. בהמשך הגיעו חבריו של לשירות ולקרב יחד עם חברים אחרים וביקשו לעזור להקים גל-עד מסלע מקומי לזכרם של הנופלים. סלע המצבה והזיכרון הוקם, בסמוך לבסיס הצבאי שנמצא שם. ב-21 בספטמבר הגענו כל המשפחה לטקס הזיכרון סביב הסלע. לא נשכח את מועין, גאוות המשפחה. ההורים כבר הלכו לעולמם, ואח אחד מתוך חמישה שהיינו כבר נפטר".
סיפור הנפילה העסיק ארוכות את משפחת חלבי, שמקורותיה הם בעיר חלב בסוריה והתיישבה בישראל עוד בתקופת השלטון העותומאני. ראש עיריית דלית אל כרמל רפיק חלבי, שחקר ובודק את סיפור נפילת מועין שנים רבות, ערך לפני שנים תחקיר עמוק ויצר את "ערפל", סרט מיוחד וממוקד, תוך חקירת עומק ראויה לשבח על מועין ועל יום נפילתו במעלה החרמון. "כמו היום, גם לאורך התקופה ובסרט התחקיר הכול עדיין מעורפל", הוא אומר, "אין לי תשובה מוחלטת בסיפור הזה. אם הוא חי הוא מת, ואם הוא מת, הוא חי".
הדרוזים מאמינים בגלגול נשמות, וכאן סיפור נפילת מועין תופס תאוצה דרמטית. חודש אחרי נפילתו בקרב נולד בכפר מרר, ילד בשם רוני ראנם. רוני ידע הכול על מועין, הכיר כל פרט מחייו, זיהה את חבריו בשמותיהם וכל תמונה. כל אדם שצולם היה מוכר לו. תמונה מיוחדת של מועין נותרה תלויה על הקיר בביתו במרר. רוני שירת בצה"ל ונשא אישה בגיל 28. חודשים אחרי חתונתו עלה רוני ראנם על אוטובוס אגד בדרכו לבסיס. מחבל מתאבד פוצץ עצמו במרכז האוטובוס, תשעה אנשים נהרגו ובהם גם הוא – פיצוץ גדול שאחריו נותרה דממה, כמו בשעת נפילתו של מועין.
המשפחה המשיכה לחקור. יחד עם רפיק חלבי הם עברו את כל מוסדות צה"ל, שם חלקים מהחקירה היו חסויים. נעשתה פנייה לצלב האדום והיו נסיונות לאתר חברים לוחמים נוספים מיום הקרב והנפילה במעלה הר החרמון, שנכבש מחדש על ידי גולני והיה בשליטה מלאה של ישראל. רפיק והלוחם יעקב צוקר הגיעו למקום. "עצרנו את הזחל"ם בצד הדרך כדי לעקוף מארב של חיילים סורים", סיפר צוקר, "4 חיילים בהם מועין ואני נותרנו ליד הרכב, המפקד וחיילים אחרים טיפסו למעלה כדי לגלות היכן ממוקם המארב. במקום שרר שקט מחריד, דיברנו רגיל ורק שריקות של כדורים מעלינו נשמעו. בשלב מסוים הוחלט להביא את תיק הפק"ל למעלה, למפקד. מועין וחיל נוסף עשו את המהלך וטיפסו במעלה הדרך. ואז הכול נעלם".
מה פירוש "נעלם"?
"ענן כבד ירד לגובה נמוך וכיסה את החרמון, כנראה יצר סוג של ורטיגו, מועין המשיך ללכת ונקלע לתוך המארב הסורי".
מהמארב נחלץ חברו של מועין, ענואר קזמל, פצוע ומתיישב על סלע לא רחוק ממקום הירי והמארב. בתחקיר הראשון סיפר ענואר כי שמע את מועין קורא בשמו, קורא לו להגיע אליו כדי לעזור לו. השעה הייתה 12:00, הוא היה ללא ספק פצוע. בהמשך שמע ענואר רשרוש צעדים וקולות בערבית, כנראה גם מועין שמע אותם והיה בטוח שאלו אנשי היחידה שלו שבאו לחלץ אותו. מועין המשיך לזעוק לעזרה, הסורים שמעו את הקריאות, ואחד מהם אמר בערבית "הנה הוא עוד חי". הם הרגו אותו והתעללו בגופתו של מועין.
בצה"ל המשיכו במקביל בבדיקות בנושא נפילתו של מועין. אלוף משנה משה גבעתי הגיע אל המשפחה, וסיפר כי חקר את הנושא וראה את גופתו הרקובה של מועין על צידה. ללא מסמכים, גבעתי קבע בוודאות מלאה כי מועין נפל בקרב. המאמצים של רפיק חלבי ומשפחתו של מועין למצוא את ענואר קזמל, שנעלם בינתיים מהרדאר, לקחו מספר שנים. הם הגיעו לאחר מאמצים אל ביתו וישבו מולו לשיחה בנושא קרב החרמון הראשון. ההפתעה הייתה מושלמת. ענואר האיש זכר את מועין היטב, אבל כשנשאל בפשטות על המארב הסורי ונפילתו של מועין, הבהיר ענואר כי הזיכרון מאותו יום קרב נמחק ממוחו לחלוטין. הוא שכח הכול, למעט הזיכרון מקורס המ"כים עם מועין.
בשנת 1985 הפרשה צפה ועלתה שוב בדליית אל כרמל ובמשפחת חלבי. תושבים בדלית אל כרמל סיפרו כי שמעו את מועין חלבי מדבר ברדיו דמשק. הוא העביר דרישות שלום לבני משפחתו, סיפר כי נפצע קל במהלך הקרב ונפל בשבי הסורי. הסיפור תפס תאוצה, אנשים טענו בלהט כי זהו בוודאות קולו. "בדקתי לעומק את הסיפורים והשמועות על הדיבורים של מועין ברדיו דמשק, בדיקה בכל המקורות והתברר שזאת הייתה תעמולה ורמאות של שלטונות סוריה בזמנו", אומר רושדי, "השיח סביב זה פסק וגם הדיבורים".
50 שנה חלפו. "הייתי שחקן, קשר אחורי בקבוצה שהקים מועין, קבוצה שזכתה לאהבה גדולה בדלית אל כרמל", מספר אחיו פאמי, "מועין היה ברמה גבוהה, שחקן קישור קדמי שאני זכיתי לשחק מאחוריו. בין השנים 1989 ל-1998 שימשתי כראש מועצת דלית אל כרמל. אני גאה בעובדה שבתפקידי בקבוצת הכדורגל סגרתי חלום של המשפחה ושלי, מועין דלית אל כרמל העפילה בסיום עונת 1991/92 מליגה א' לליגה הארצית (היום הלאומית, א.ג.) לראשונה בתולדות המועדון. במשך שנתיים שיחקנו שם. הזיכרון המשפחתי ממועין וגם בישוב הוא של אדם ודמות מרכזית מיוחדת במינה, בחור משכמו ומעלה שדרכו קדימה למען הישוב וחבריו הרבים נעצרה באותו יום בתוך ערפל הקרב על כיבוש החרמון".
מה דעתך על הכתבה?