"בישראל מנסים להאכיל את השחקנים הערבים בנרטיבים. אומרים שהספורט לא צריך להתערבב עם הפוליטיקה, שאתה מייצג את הקהילה שלך בתוך המדינה, שיש לך קול. אבל זה לא נכון, והבנתי את זה בעקבות דברים שקרו בשייח ג'ראח".
את הדברים הללו אמר בשבוע שעבר עטאא ג'אבר, פעם שחקן מכבי חיפה וקפטן הנבחרת הצעירה של ישראל, בריאיון לאתר Arab News הסעודי בשפה האנגלית, "שם הפנמתי שאי אפשר להפריד בין ספורט לפוליטיקה, ושאם אני רוצה לייצג את ערביי 48. יש דרכים טובות יותר מאשר ללבוש את המדים של נבחרת ישראל ולעמוד בהמנון".
מוקדם יותר השנה, ג'אבר נענה לזימון מסקרן שקיבל לא פחות ולא יותר, מנבחרת פלסטין. מאז, הוא כבר הספיק לייצג את הנבחרת בארבעה משחקים, ולהפוך לאחד מעמודי התווך שלה לקראת גביע אסיה הקרוב.
הדברים שאמר ג'אבר עשו הדים בארץ, בעיקר כי הם נוגעים בכמה נקודות רגישות מאוד במציאות הישראלית והערבית פה. זה קורה בעיתוי מעניין כאשר החודש מציינים שלושים שנה להסכם אוסלו, שחלקו הראשון נחתם בספטמבר 1993. זו הייתה סדרת הסכמים בין מדינת ישראל להנהגה הפלסטינית, כחלק מדבר שנראה כיום קצת תלוש מן המציאות – תהליך שלום בין ישראל לפלסטינים. הסיפור של ג'אבר מאיר נקודה מעניינת בהשפעות ההסכם המדובר, על החיים על האדמה הזו.
להסכמי אוסלו היו המון השלכות ביטחוניות, פוליטיות, כלכליות ותרבותיות מרחיקות לכת. חימוש מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, גל טרור עקוב מדם שגבה את חייהם של מאות ישראלים, כניסת הפועלים לשטח ישראל, חלוקת השטחים לאזורי B, A ו-C, ובהמשך גם הסכם השלום עם ירדן ואחד הרגעים המכריעים והדרמטיים בתולדות מדינת ישראל – רצח ראש הממשלה יצחק רבין. אבל לפני כל אלו, הסכם אוסלו נתן הגדרה מסוימת לדברים שלא היתה קיימת קודם באופן ברור – יש ישראלים, ויש פלסטינים. שתי קבוצות, שני סיפורים לאומיים, זה קיים.
לצד ההשפעות הרות הגורל האלו, להסכם אוסלו, במישרין ובעקיפין היו גם השפעות על הכדורגל שמשוחק בארץ. הכדורגל בישראל והכדורגל בשטחים, אצל הישראלים והפלסטינים.
לפני שניגע בהשלכות ובהשפעות האלו, נתחיל בסיפור טוב.
לאחר הסכם השלום בין ישראל לירדן בשנת 1994, הגבולות בין שתי המדינות נפתחו. בסוף עונת 1995/6, לאחר שהעפילה לליגה הארצית, נסעה קבוצת מכבי כפר כנא, כחלק מחגיגות העלייה, לסיור קצר בירדן. רגע השיא של הסיור היה אמור להיות משחק ידידות נגד אל-ווחדאת, הקבוצה אשר מזוהה בירדן עם הלאומיות והמאבק הפלסטיניים, והמפגש הספורטיבי המסוים הזה נועד להדגיש את הזהות המשותפת של פלסטינים משתי גדותיו של נהר הירדן.
זמן קצר לפני פתיחת המשחק, המנהלים של אל-ווחדאת פנו למנהל כפר כנא דאז, פייסל ח'טיב, עם בקשה חריגה: לא לשתף את שלושת השחקנים היהודים שלו במשחק, או לפחות לוודא שלא ידברו בעברית במהלכו. ח'טיב דחה בקשה זו בתוקף, בטענה כי הוא אינו מבדיל בין הערבים ליהודים. בנוסף, ציין כי השחקנים היהודים בקבוצה לא מדברים ערבית, ולכן יכולים לתקשר עם המאמן רק בעברית. בסוף, אחרי ויכוח ארוך שהתפתח ועיכוב של מספר ימים, האירוע התקיים כמשחק קט-רגל, באולם סגור וללא קהל. מכבי כפר כנא ניצחה את אל-ווחדאת 2:3. באופן אירוני, שלושת השערים לזכות כפר כנא הובקעו על ידי שלושת השחקנים היהודים של הקבוצה, שלא דיברו או הבינו מילה בערבית.
הסיפור זה מדגים כמה דברים. כן, העוינות בין העולם הערבי לישראל ובין הפלסטינים לישראלים באה בו לידי ביטוי, אבל בו זמנית, הוא גם מזכיר איזושהי תפיסה נשכחת, של דו-קיום ואחווה פשוטה בין היהודים לערבים בישראל, ואת העובדה שערבים החיים בישראל כן מכירים בנוכחות היהודית בארץ. בכדורגל הישראלי הדבר הזה די נפוץ, מעין נקודת מבט ומחשבה, שאפשר לשתף פעולה, ובסוף הכדורגל ינצח.
בדבריו השבוע, ג'אבר קצת ערער על התפיסה הזו. כמה שנים אחרי אותו משחק באולם סגור בעמאן בין אל ווחדאת לכפר כנא, הכדורגל יהפוך לבמה אמיתית ומשמעותית של הזהות הלאומית הפלסטינית, לא מעט בזכות תבנית ההגדרות שהציב הסכם אוסלו.
כדורגל כמגבש זהות לאומית
באופן מפתיע, עוד לפני שקיבלו מעמד של משקיפה באו"ם, הפלסטינים הפכו להתאחדות חברה בפיפ"א כבר בשנת 1998 – כנבחרת לאומית ללא מדינה, מעמד נדיר שרק תנועות לאומיות בודדות זכו להנות ממנו לאורך השנים. נשיא פיפ"א דאז, ספ בלאטר, ראה בסיפור הפלסטיני נושא חם, ושנים ניסה והתכתב עם הרעיון להביא לפיוס בין הפלסטינים והישראלים במסדרונות. פיפ"א נקטה במעין גישה של "הכדורגל תחילה". עד אז הכדורגל ששוחק ביהודה ושומרון ובעזה היה חובבני, ומי שלקח על עצמו להנהיג את הנבחרת בשנה הראשונה היה לא פחות ולא יותר מאשר עזמי נסאר – מאמנם האגדי של בני סכנין ומכבי אחי נצרת.
הנבחרת הפלסטינית הורכבה אז משחקנים מהגדה המערבית ומעזה ומשחקנים מחו"ל (צ'ילה בעיקר) עם שורשים פלסטיניים, אבל עוד לא ממש הצליחה לשבור את תקרת הזכוכית שלה אז – בתחתית דירוג פיפ"א. השנים הקשות של האינתיפאדה השנייה, מבצע חומת מגן וגם ההפיכה בעזה שהעלתה את שלטון חמאס לשלטון אחרי שנים של ניתוק בין הגדה לרצועה, הקשתה על שגרת הכדורגל נורמלית. גם כשכבר ניסו לארגן ליגה, שופטים ושחקנים היו נעצרים במחסום, או כלל לא מתקיימים.
השינוי התחיל ב-2009, אז מונה ראש הביטחון הראש מנגנון "הביטחון המסכל" לשעבר, חבר הוועד המרכזי של תנועת פת"ח, נשיא הוועד האולימפי הפלסטיני ויו"ר ההתאחדות הפלסטינית לכדורגל – ג'יבריל רג'וב.
רג'וב, המוכר גם כאבו ראמי, שבצעירותו ישב בכלא הישראלי, שם למד עברית ואף תרגם את הספר של מנחם בגין, היה אז אחד האנשים החזקים בממסד הפלסטיני. הוא הוזז על ידי יו"ר הרשות הפלסטינית החדש, מחמוד עבאס (אבו מאזן) מעמדות מפתח, לקח בשתי רגליים את ההזדמנות בהתאחדות לכדורגל והחל לשנות דברים. הוא הביא ספונסרים, התחיל למכור כרטיסים למשחקי ליגה, ומיסד את הליגה לכיוון מקצועי יותר ומאורגן יותר. אם לא מקצוענות מלאה, לפחות להזרים אליה כסף ותקציבים שיאפשרו קדמה ופיתוח של הספורט בשטחים.
לצד ההשקעה הגדולה בליגה, רג'וב התלבש על הנבחרת והתחיל להשקיע מאמצים במציאת כישרונות, כדי להגדיל את ההיצע שממנו נבחרת פלסטין מזמנת שחקנים. אחת הדרכים היתה סקאוטינג בקרב שחקנים ערבים עם אזרחות ישראלית. ההתאחדות הפלסטינית והקבוצות החלו לאתר שחקנים שלא מצאו עצמם בליגות המקצועניות בישראל, וחיפשו הזדמנות כלכלית ומקצועית "לככב" בליגה אחרת, קרוב לבית, ואולי אפילו לייצג נבחרת בינלאומית במוקדמות המונדיאל.
וזה עבד. הכדורגל הפלסטיני נכנס לתנופה אמיתית, והנבחרת כללה שחקנים מכל הקבוצות שמרכיבות את הזהות הפלסטינית. מהגדה, מעזה, מהחברה הערבית בתוך ישראל, ממזרח ירושלים וכמובן שחקנים בעלי שורשים פלסטיניים מאירופה, המזרח התיכון, דרום אמריקה ועוד. מה שכן היתה מגבלה אחת, לא מוצהרת לגבי השחקנים "הישראלים" – לא לזמן אותם בזמן שהם משחקים בקבוצה ישראלית, אלא רק כאשר הם משחקים בחו"ל או בליגה הפלסטינית, כדי לא להפגין "נורמליזציה" והכרה רשמית כביכול, במדינת ישראל.
עם מגוון הכשרונות והייצוג מכל חלקי החברה הערבית בארץ ובגולה, הנבחרת הפלסטינית החלה להתקדם מקצועית גם. תחילה היתה זו ההעפלה ההיסטורית לגביע אסיה 2015, הראשונה בתולדותיהם, כאשר בנבחרת מככבים שחקנים כמו הלאל מוסא (בעבר בהפועל חיפה ובני סכנין) ועבדאללה ג'אבר (כיום בבני ריינה ואחד המגנים היציבים בליגת העל) שגדלו בכדורגל הישראלי, לצד שמות כמו אשרף נועמן, שמכפר קטן ליד בית לחם הפך לאחד השמות הבולטים בליגות בירדן וערב הסעודית. השיא הגיע ב-2017, כאשר הפלסטינים הגיעו למקום ה-73 בדירוג פיפ"א (הגבוה ביותר שלהם אי פעם), והבונוס? המומנטום הזה הגיע כאשר נבחרת ישראל, שהיתה אז באחת מהתקופות הקשות בתולדותיה, צללה באותו דירוג למקום ה-98.
בנקודה זו, הפרויקט של רג'וב כאילו הגיע לתקרת הזכוכית שלו. גם העפלה לטורנירים גדולים, גם מעבר של ישראל בדירוג פיפ"א, מה עוד אפשר לבקש? הנבחרת העפילה לגביע אסיה 2019, אבל החלפת מאמנים ממניעים לא מקצועיים הכניסה אותה לסחרור, והמשך ההתעקשות על אי זימון שחקנים מליגת העל והליגה הלאומית לנבחרת הובילו להתייבשות מאגר הכשרונות ממנו הנבחרת יכולה לזמן. שני אלו הביאו להידרדרות רצינית של היכולת המקצועית ושל ה'מותג' שבנה רג'וב בדמות נבחרת פלסטין, והמומנטום נעצר.
בינתיים, דווקא מן העבר השני של גדר ההפרדה, דברים התחילו לזוז באופן מעניין.
בני מיעוטים שמייצגים את עצמם, או הפנים המגוונות של ישראל?
פחות או יותר בין 2018 ל-2019, משהו קרה בנבחרת ישראל. דור חדש של כדורגלנים בני החברה הערבית החל להתפתח, עם שמות כמו מואנס דאבור, טאלב טוואטחה ואחרים, ויחד עם צוות האימון האוסטרי של אנדי הרצוג ו-ווילי רוטנשטיינר, החלו לראות יותר בני מיעוטים בנבחרת ישראל מאי פעם, ונרשם גם מספר שיא של שחקנים לא יהודים בסגל הנבחרת למשחק רשמי, 8 כאלו.
גולת הכותרת והסמל של התקופה הזו היה ביברס נאתכו, הצ'רקסי המוסלמי שגדל בהפועל תל אביב והתפתח לכדורגלן אירופאי מוביל, מונה לקפטן הנבחרת. נבחרת ישראל היתה לאחד המקומות הבודדים במציאות ובחברה הישראלית, שבה אפשר היה להביע זהות שהיא מורכבת. קפטן מוסלמי שאביו שרת במג"ב, ערבים, דרוזים, מוסלמים, נוצרים ויהודים, אשכנזים, מזרחים, יוצאי אתיופיה וברית המועצות – כולם יחד משתפים פעולה בכור היתוך נדיר.
בינתיים מעבר לגדר, הנבחרת הפלסטינית המשיכה להתקשות, ולמרות ניסיונות לשלב שחקנים אשר שיחקו בקבוצות ישראליות (רמי חמאדה זומן כשוערה המחליף של בני סכנין, אך לא שותף; וריבאל דהאמשה זומן מהנוער של הפועל נוף הגליל לנבחרת B), וכל הכדורגל הפלסטיני התקשה להתאושש מהשפעותיה של התפרצות הקורונה, שהביאה להשבתה של הליגה, להפסדים כספיים גדולים ולגל עזיבה מאסיבי של שחקנים מובילים, בייחוד אלו שיכלו למצוא מקומות טובים לשחק בהם בישראל. אחד כזה הוא עבדאללה ג'אבר, שאחרי 56 הופעות בנבחרת הפלסטינית חתם בהפועל חדרה, בצעד ש"שרף" מבחינתו את הגשר והקשרים בנבחרת הפלסטינית.
במקביל בנבחרת ישראל, פוסט באינסטגרם שהעלו השחקנים הערבים של הנבחרת עם הכיתוב زعامة ("הבוסים"), הוציא את השד הדתי, העדתי ויהודי-ערבי מהבקבוק, והאידיליה העדינה ששררה שם למראות עין החלה להיסדק. שנה וקצת אחר כך, המצב החמיר אחרי שמואנס דאבור, מכוכביה הבולטים של נבחרת ישראל, פרסם באינסטגרם תמונה של מסגד אל אקצא בימים מתוחים מאוד של עימותים בין שוטרי מג"ב למתפללים במסגד בהר הבית בזמן חודש הרמדאן. הדבר הצית מחדש את הסערה, ימים בודדים לפני שיצאה ממשלת ישראל למבצע "שומר חומות", מהתקופות הקשות שביחסים בין ערבים ליהודים בתוך ישראל. אותה תקופה אליה כיוון עטאא ג'אבר כשהזכיר את שייח' ג'ראח בראיון שנתן.
תקופות קיצוניות מעוררות רגשות שונים, ומעצבות תפיסות עולם לעיתים, ונראה ששם היה רגע מכריע בין מי שלפני שמונה שנים עוד היה קפטן הנבחרת הצעירה של ישראל, שהחליט "לצאת אל האור" עם הזהות עמה הרגיש יותר שלם – הזהות הערבית הפלסטינית – ולייצג את הנבחרת הלאומית המתחדשת, שספק אם לולא הסכם אוסלו היתה יכולה בכלל להגיע למקומות אליהם הגיעה.
חיים במציאות מורכבת מייצרים זהויות מורכבות אבל מוגדרות
הדברים של ג'אבר מגיעים כשברקע הכדורגל הישראלי נמצא במומנטום אדיר – מקום שלישי בעולם עד גיל 20, חצי גמר יורו עד גיל 21, הנבחרת הבוגרת עם סיכוי היסטורי להעפיל לאליפות אירופה, והשחקנים הישראלים מככבים באירופה. כנראה שדור שלם של תחרויות אירופאיות נותן את אותותיו על הכדורגל הישראלי, שמעמיד נבחרות צעירות מרשימות כמו שראינו בקיץ האחרון. הסוד שלהן, מעבר לגישה המרעננת ומלאת הביטחון העצמי והיכולת הטכנית, הוא רב גוניות והרב תרבותיות שלהן. הכדורגל הישראלי הוא אי ייחודי של דו קיום במרחב בו אנחנו חיים. בניגוד לחלק של החברה הערבית באוכלוסייה הכללית (כ-20%, בכדורגל הישראלי כשליש מהקבוצות מגיעות יישובים ערביים, וגם שליש מהשחקנים הרשומים הם ערבים).
לעומת זאת בנבחרת ישראל הבוגרת – זהות מורכבת, הפכה למשהו כמעט לא רצוי בעיני חלקים גדולים מהקהל. בעקבות אותו הפוסט שפרסם דאבור אוהדי נבחרת ישראל החלו לשרוק לו בוז ולקרוא לו "בוגד" ו-"מחבל" במשחקים בהם לבש את מדי הנבחרת. התופעה היתה כה חמורה עד שהוא פרש. מי שחשב ששפל כזה הוא חד פעמי ובאמת קשור אך ורק לדאבור ולאקט שעשה, הגיעו שריקות הבוז למוחמד אבו פאני במשחק נבחרת באצטדיון טדי, ביתה של בית"ר ירושלים, על לא עוול בכפו. מצד שני, אחרי שער ניצחון במונדיאליטו, ענאן חלאילי הצעיר נעמד מול המצלמות ואמר שהוא "מודה לעם ישראל על התמיכה" והפך לסוג של "מאמי לאומי" גם בקרב החברה הערבית וגם היהודית.
נראה כי אחרי סיבוב ארוך שהחל לפני שלושה עשורים אי אז בחתימה על הסכם אוסלו, והצבת הזהויות השונות בתבנית הכה מורכבת שיש פה בארץ, דברים תופסים תפנית חדשה. נכון יש בעיות קשות מאוד שעדיין מבעבעות מעל ומסביב לכר הדשא ודורשות תיקון, אבל יש גם שינויים, התפתחויות, וחזרות לנקודת ההתחלה.
שלושים שנה מהסכם אוסלו, בחלון הבינלאומי האחרון, נרשמה היסטוריה אמיתית כאשר בנבחרת פלסטין שיחקו שני שחקנים שמשחקים בליגת העל ובליגה הלאומית הישראליות אחרי ששנים שהדבר לא התאפשר (עללא א-דין חסן מבני סכנין, עמיד מחאג'נה מהפועל אום אל פאחם), ולצדם ג'אבר, שהיה קפטן הנבחרת הצעירה של ישראל, אזרח ישראלי, שאומר בגלוי שהוא מרגיש יותר פלסטיני מאשר ישראלי.
כמו כן, באופן מעניין כמעט שלושים שנה אחרי אותה נסיעת ידידות של מכבי כפר כנא לעמאן, וסירובה אל ווחדאת לשחק מולה בשל השחקנים הישראלים אשר שיחקו בשורותיה ובסוף גם ניצחו עבורה את המשחק, קרה הקיץ דבר דומה. דאבור, שחתם שבאב אל אהלי דובאי מאיחוד האמירויות, הוגרל לשחק מול אותה אל ווחדאת במוקדמות ליגת האלופות האסיאתית, ושוב סערה שלמה התחוללה. הפעם, ואולי תודות לעידן הרשתות החברתיות, הכול היה בחוץ, כאשר אוהדים, שחקנים ובכירים במועדון דרשו להחרים את המשחק כי הדבר "מבטא נורמליזציה עם ישראל".
באופן עוד יותר מעניין, בדומה למקרה מלפני כמעט שלושים שנה, כאשר כל כובשי השערים בניצחון של כפר כנא על ווחדדאת היו השחקנים היהודים, כך הפעם, שוב השחקן שנמצא בלב הסערה היה מי שכיכב. רק שהפעם שחקן המחלוקת לא היה יהודי, אלא ערבי. כזה עם זהות מורכבת, שהוא גם ישראלי אבל גם פלסטיני. בתרבות שלו, בדעות שלו, מה יותר ומה פחות. ובדומה לשחקנים היהודים של כפר כנא בשנות התשעים, דאבור ענה בצורה המושלמת – על המגרש. עם בישול וגול ניצחון הוא שלח את אל ווחדאת הביתה, ובסיבוב הבא, כמעט השאיר את כריסטיאנו רונאלדו מחוץ לליגת האלופות האסיאתית עם שני בישולים נהדרים, והפסד מכובד.
שלושים שנה להסכם אוסלו, ועל חתיכת האדמה הזו, ישנן שתי ישויות הכדורגל שמתקיימות מקביל, ולעיתים משיקות ונוגעות אחת בשניה, דרך השחקנים הערבים שנולדו והתפתחו בכדורגל הישראלי, ומוצאים בית חם במקום שיותר קרוב לזהות התרבותית שלהם, כערבים וכפלסטינים. שתי ישויות כדורגל שונות מאוד. אחת מתחרה באירופה, והשניה באסיה. כל אחת עם זהות ברורה מאוד. זו נבחרת ישראל, וזו נבחרת פלסטין. הרי אין ברור מזה. האומנם?
גם אם כלפי חוץ כולם מתנהגים ואומרים שזה מוחלט, הדברים מורכבים. ובכל אחת מהנבחרות הללו יש קצת מהנבחרת השניה, בדרך כזו או אחרת. כי את הנבחרות של שתי ישויות הכדורגל הללו, מייצגים שחקנים עם זהויות מורכבות. הם אמנם ערבים, אבל יש בהם מן הכדורגל הישראלי והישראליות, ויש בהם מן התרבות הערבית והזהות הפלסטינית. זה מורכב, אבל זה ככה.
אז הסכם אוסלו אמנם לא הביא עד היום לשלום בין ישראל לפלסטינים, ולא הביא להקמה של מדינה פלסטינית, אבל כן סיפק מסגרת וביטוי לזהות לאומית פלסטינית, והכרה מסוימת בקיומה של זהות כזו על חתיכת האדמה הזו, באופן שאפשר את תקומתו של הכדורגל הפלסטיני, וגם של נבחרת לאומית פלסטינית כפי שהיא כיום. נבחרת בה משחקים שחקנים מהגדה, מעזה, מחו"ל, וגם מישראל, תחת זהות מורכבת אבל מוגדרת יותר, דבר שלא היה קיים באופן כה ברור בספורט ובכדורגל, לפני כן. ובסוף זהות בטח לאומית, זה דבר אישי ופרטני.
כל אחד יכול לקחת את זה לכיוון אחר. את הכיוון של עטאא ג'אבר, הכיוון של חלאילי, הכיוון של דאבור או הכיוון של ביברס נאתכו, או הכיוון של האחים ג'אבר, לא עטאא אלא עבדאללה מבני ריינה ואחיו ומחמוד ג'אבר ממכבי חיפה, שכל אחד מהם ייצג נבחרת אחרת – אחד בנבחרת פלסטין והשני בישראל. והאמת? זה בסדר גמור ולגיטימי לגמרי. כי במציאות מורכבת כמו המציאות הישראלית-פלסטינית, יש מקום לזהויות מורכבות. כמו בחיים, ככה גם בכדורגל.
מה דעתך על הכתבה?