בסוף השבוע האחרון היו כמה כאלה שחגגו ברשתות החברתיות את שתי תוצאות התיקו שהוציאה בלארוס, מרומניה ובשווייץ, ואשר שיפרו את הסיכוי הישראלי להעפיל ליורו 2024 בקיץ הבא. רק שהתגובות האלה היו מנותקות לחלוטין מהמתרחש. ישראל לא שיחקה במקביל, לא ניצחה את שווייץ או קוסובו, לא התקדמה במילימטר. להיפך, מצבה הורע פי כמה והסיכוי של נבחרת ישראל להעפיל ליורו קיבל מכה אנושה – פרופורציונאלית – בעקבות פרוץ המלחמה.
בשלב הזה לא ברור אם גם בדצמבר, לא רק בנובמבר, תוכל ישראל להשלים את משחקיה שנדחו, באיזה כושר יהיו שחקניה לאור העובדה שהליגה פה מושבתת, והאם תוכל בכלל לארח את שווייץ ורומניה, יריבותיה הגדולות, בישראל. למען האמת, הסיכוי לכך הוא קלוש עד אפסי. אופ"א התגלתה השבוע בחוסר רגישותה. רק שתדלנות של יו"ר ההתאחדות שינו זוארץ, הוסיפה את ישראל אחרי המילה and, לסיבה בגינה עמדו אתמול הנבחרות דקת דומיה במשחקי מוקדמות היורו. חכו שאופ"א תתגלה בקרוב בחוסר סבלנותה, ותדרוש לקיים את המשחקים בכל מצב ובכל מגרש למעט מגרש ישראלי. כשהזמן נוקף, אתה לא מחכה, גם לא לאומה שהותקפה באכזריות. באופ"א יש 55 חברות, אף מדינה לא תעכב אותן, גם לא מדינה שנפלה קורבן.
אבל זה לא רק אנחנו מול אופ"א. יש פה עניין עם היריבות. כולנו זוכרים איך ב-2001 עשתה אוסטריה כל מאמץ כדי להתחמק ממפגש מול ישראל ופיפ"א גם דחתה את משחקה בישראל ב-20 יום, בגלל אירוע שלא היה קשור כלל למתקפות הטרור החוזרות ונשנות עליה באותה תקופה. מאוחר יותר גם הגיע האיסור לשחק בישראל, שנמשך יותר משנה ופגע באופן ישיר ודרמטי בהישגיות של הקבוצות והנבחרת הישראליות.
גם עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, איבדו הקבוצות הישראליות את הבית, וכך גם במבצע צוק איתן ב-2014. אין שום סיבה להאמין שמשהו ישתנה. להיפך, גם אם סיכויי הנבחרת ייפגעו קשות והיא לא תעפיל ליורו מהבית המוקדם, גם הביתיות במשחקי הפלייאוף במארס מוטלת בספק. ברגע שתל אביב סופגת מספר מטחים מדי יום, ונתב"ג הופך מטרת פגיעה, אין סיכוי שאופ"א תתעקש מול ההתאחדויות השונות על שמירת הפייר-פליי. ישראל תהפוך לאוקראינה, מדינה בלי בית. ויהיו גם כאלה שירצו להפוך אותה לרוסיה, התאחדות בלי מסגרת תחרותית.
אבל בניגוד לאוקראינה, שם האויבת ברורה – רוסיה – לטרור אין מדינה, אין יישות, יש רק פעילות. אופ"א לא יכולה לפגוע בקטאר, שהיא מממנת הטרור הראשית, והיא גם לא יכולה לחסל את הטרור, כי היא בסך הכל התאחדות כדורגל, לא קואליציה של נושאות מטוסים. ברגע שתמונות מסיבת הטבח ברעים רצות שוב ושוב, לאופ"א ברור ששום דבר לא בטוח בישראל, גם אם ננסה לשכנע אותה אחרת וגם אם הדבר לא בהכרח נכון. יהיה קשה לנו להוכיח אחרת.
ובדיוק מהסיבה הזו, גם ההתאחדות יכולות לנצל – בזדון, וגם מתום לב – את המצב ולבקש שלא לארח את ישראל, לא לקיים מולה בכלל יחסים ספורטיביים. ישראל היא כאב ראש אבטחתי מהמעלה הראשונה, גם בימים שאין פיגועים. כשישראל שיחקה בקייזרסלאוטרן ב-2001 משחק ידידות מול גרמניה, האבטחה שם הייתה מטורפת. כשביקשתי ללכת לשירותים במלון הנבחרת, ליוו אותי לשם שני מאבטחים גברתנים. קראתי לזה אז בבדיחות הדעת "השרותים החשאיים", אבל אותם זה אף פעם לא הצחיק.
ישראל היא נטל על ההתאחדויות השונות באופ"א, ומשחקים במדינות בהן יש רוב מוסלמי – טורקיה, בוסניה, אלבניה, קוסובו, ואפילו אזרבייג'אן וקזחסטן – או נוכחות מוסלמית מסיבית – גרמניה, מדינות סקנדינביה, בריטניה – הופכים למשימה ביטחונית לא סבירה, בעייתית, יקרה להחריד, ועבור חלק מהמדינות גם מיותרת. הרי ישראל היא מדינה באסיה, מקומה במזרח התיכון, וגם אחרי הפיגוע של דאע"ש בבלגיה ורצח שני אוהדים שבדים – עדיין האירופים טומנים ראשם בחול, ומסמנים את הטריגר ולא את האשם, כגורם להפרת הסדר.
ב-1978 סולקה ישראל מאסיה אחרי 22 שנה בהן שיחקה במסגרות שונות. מי שסילק אותה הייתה ההתאחדות האסיאתית שבראשה עמד אז כוויתי. הסיבות היו מגוונות ובראשן היה החרם הערבי שטען שמאחר וישראל היא מדינת אויב, אין זה הוגן שהיא תשחק באסיה וכל המדינות שלא מקיימות איתה קשרים, יפרשו בגללה מהמשחקים. הדרישה הזו הייתה קיימת מאז שנות ה-60, ומה שהשתנה והטה את הכף, היו התלונות של מדינות עשירות ומתועשות ממזרח אסיה כמו יפן ודרום קוריאה, כי אינן יכולות לאבטח משלחות ישראליות או לקיים מולה משחקים מחשש לחרם ערבי. היפנים התלוננו כי נאלצו לארח את ישראל בדרום קוריאה במוקדמות אולימפיאדת מונטריאול ב-1976 ולהגיע פעמיים לישראל במוקדמות מונדיאל 1978, ובכך לאבד ביתיות.
עד קבלת ישראל באופן מלא לאופ"א ב-1990, נאלצה ישראל לכתת רגליה במספר יבשות, אירופה, אוקיאניה ואפילו דרום אמריקה, על מנת לקיים פעילות בינלאומית – אפילו לא יבשתית – ולשמור על זהות ספורטיבית. המצב אז היה בלתי אפשרי והתחושה הייתה שישראל היא סרח עודף. מעמדה של ישראל באירופה בשלב הזה הוא מדאיג ופיפ"א לא ממש נותנת גב, נהפוך הוא. יש יותר ויותר סימנים מדאיגים שמזכירים את טרם סילוקנו מאסיה. ולצערנו, המצב רק מחריף.
מה דעתך על הכתבה?