ספורטאים נתפסים לעיתים בטעות כטיפוסים על-אנושיים. אלה לא רק האוהדים שמביטים עליהם בהערצה ומצפים מהם לנצח ולהיות תמיד במיטבם, אלא גם היריבים שמנסים להוציא אותם מהכלים, ויתר הדעתנים שמבקשים מהם להתנהל כמכונות, לא להגיב (לטוב ולרע) לשום התרחשות, פומבית או סודית, על המגרש ומחוצה לו, מהיציע ואפילו בחניה.
רק שזה לא באמת עובד ככה. ולכן, מול כל טקסט – מקצועי ו/או ביקורתי ככל שיהיה – שייכתב על הקבוצות הישראליות מעתה ועד סיום המלחמה, צריך להפעיל את סעיף הנסיבות המקילות ולקחת הכל בערבון מוגבל ובפרופורציה בריאה. זה נכון לגבי הפועל תל אביב, שחוותה השבוע ערב אמוציונלי בוונציה וניצחה בדמעות; זה נכון לגבי מכבי תל אביב, שהתקשתה לעצור את הרגשות בוולנסיה והפסידה בדמעות; וזה יהיה נכון גם לגבי נבחרות ישראל ושאר נציגותינו במפעלים האירופיים בכדורגל ובכדורסל, ולגבי הספורטאים האולימפיים שיידרשו לנתב איכשהו את דרכם לפריז 2024.
"לרוץ מהר, לפני שייגמר", הייתה כותרת הטור שפורסם כאן לפני פחות משבועיים (נראה יותר כמו שנתיים), לסיכום משחקם הקודם של הצהובים ביורוליג. הכותרת הזו התיישנה בצורה נוראית. היא נועדה לנתח את הצורך ההכרחי של מכבי לשחק כדורסל מהיר, אתלטי ואטרקטיבי, ממש כפי שעשתה באותו ניצחון ישן נושן על פרטיזן בלגרד; ובצד המחמאות הייתה גם אזהרה – שכל עוד ווייד בולדווין מושבת, חלה על המועדון חובה להנחית גארד איכותי למלא את מקומו, כי הסתמכות על לורנזו בראון לבדו אינה תוכנית עבודה.
ומה קרה מאז, הו הא, מה קרה מאז. תפקידנו הוא לכתוב על ספורט, ואולי לספק מעט אסקפיזם לכמה דקות, אבל אי אפשר להתנתק לחלוטין מהשפעות הטרגדיה הלאומית. בזמן שמדינת ישראל מדממת, אין זה הגיוני לצפות מהספורטאים שמייצגים אותה להתנהל כאילו דבר לא קרה. כל אחד וההתמודדות שלו; קבוצת כדורסל לא באמת יכולה להתנהל כשחצי סגל נמצא בקפריסין והחצי האחר בארץ, ולהתאחד כמה ימים לפני משחק, כשהילדים והמשפחות מצטופפים עם האבות בחדרי המלון, והחדשות מהבית לא מפסיקות לזרום ולהזרים חרדות ודאגות. זה קשה למקומיים, שסוחבים איתם מטען רגשי מובן מאליו; וזה קשה גם לזרים, שחיים בחוסר ודאות.
בראון יכול לשמש כדוגמה הקלאסית לכך, ואולי זה לא מקרי שלמרות המספרים (13 נקודות, 11 אסיסטים וגם שבעה איבודים) הוא היה אתמול אחד השחקנים החלשים במגרש. מלכתחילה, הרכז האמריקאי של מכבי תל אביב הוא אחד שקשה לנתח את שפת הגוף שלו. הרי גם כשהוא בשיאו, הוא נראה אדיש לחלוטין. לפני פחות משנתיים, עונת שיא שלו במדי אוניקס קאזאן נקטעה בגלל המלחמה באוקראינה, והוא נשאר במשך חודשים ארוכים ברוסיה כדי לעוף בחצי גמר פלייאוף ה-VTB. האיש השתקם, קיבל חוזה עתק בתל אביב, ועכשיו הוא שוב נקלע למציאות בלתי אפשרית.
אין לדעת לאן תוביל הסיטואציה הזו את העונה של מכבי. היא תמשיך כעת לעוד שלושה משחקי חוץ רצופים לפחות (מחר מול פנאתינייקוס, בשבוע הבא במונאקו ובשלישי שאחריו במילאנו), ולאחריהם הייתה אמורה ליהנות מחמישה משחקי בית בשישה מחזורים במהלך חודש נובמבר. איזה חמישה, איזה משחקים ואיזה בית.
במקרה הטוב היא תצליח להחליף ביתיות ולייצר לעצמה רצף ביתי מחודש בסיבוב השני (כמו במלחמת המפרץ ב-1991, אם בכלל המלחמה הנוכחית תסתיים בעתיד הנראה לעין), במקרה אחר היא תשכיל לדחות כמה מהמשחקים, ובמקרה הגרוע תאבד את אפקט יד אליהו ותיאלץ לנדוד לאולמות קרים ומנוכרים במדינות זרות. כך או כך, להימשכות האירועים תהיה השפעה ישירה על סיכוייה של האלופה הישראלית לשרוד את עונת היורוליג הזו כקבוצה תחרותית.
מבחינה מקצועית, התלות בבראון הופכת מוחלטת בסיטואציה שנוצרה. בהיעדרו של בולדווין, האיש עם הסרט על הראש חייב להיות במיטבו בכל ערב כדי לתת אוויר לקבוצה. בכל ערב? בכל דקה. כל עוד ירקוד על המגרש, כפי שעשה מול פרטיזן, גם השחקנים האחרים ייראו הרבה יותר טוב והצהובים ינפקו קונצרטים. במשחקים שאליהם לא יופיע, כמו אתמול, הקבוצה כולה תשלם את המחיר.
בתכנון הבסיסי שלו, עודד קטש כיוון לכך שבכל רגע נתון יהיה לפחות אחד משני הכוכבים שלו על הפרקט. התוכנית הזו נגנזה בגלל פציעתו של בולדווין; וכל עוד לא יונחת מחליף (מבזק חדשות: לא יונחת אף אחד בסיטואציה המלחמתית שנוצרה), מכבי תל אביב תזדקק ל-33, 34, 35 דקות מבראון בכל ערב. וכשבראון יודע שזה מה שצריכים ממנו, אז הוא הולך להגנה ולא רץ, לא מקריב עבירות במתפרצת, ועלול לאבד יותר כדורים ולבצע יותר טעויות מהרגיל. בקיצור, כל הדברים שקרו אמש בוולנסיה.
לבראון יהיו עוד משחקים גדולים, ואולי בקרוב ממש. הבעיה היא שגם בערב שבו הוא משחק 34 דקות, כמו בוולנסיה, יש גם שש דקות שבהן עליו לנוח, ובדקות האלה מכבי תל אביב נותרת חשופה. הציוות הבעייתי מלכתחילה בין תמיר בלאט לג'ון דיברתולומיאו, שהפך כעת לכורח המציאות, הוליד את רגעי השפל של הקבוצה במשחק: במחצית הראשונה הם החלו לשחק יחד ביתרון 13:16, ובראון חזר בפיגור 20:17; ובמחצית השנייה שולבו השניים יחדיו ביתרון 39:40, עד שבראון הוזעק חזרה בפיגור 49:40. בסך הכל – שש דקות, אפס סלי שדה למכבי, ותוצאה כוללת של 1:17 לספרדים. זה אומר הכל.
לפני שבועיים, כשבראון קלע 22 ומסר שישה אסיסטים רק במחצית הראשונה, הקבוצה טסה ל-55 נקודות ב-20 דקות; אתמול, כששלישיית הגארדים המובילה (בראון, בלאט ודיברתולומיאו) חיברה 1 מ-17 מהשדה בשלושה רבעים, הקבוצה נתקעה על 44 נקודות ב-30 דקות.
"היינו שבורים לגמרי. כולם היו חסרי אנרגיות, במצב רוח ירוד. הרגשתי שאני משחק עם משקולות על הרגליים, כאילו אני לא מסוגל לרוץ, לא יכול לקלוע סל. כולנו היינו במתח ובלחץ. אתה ממריא למשחק, ומחכה רק לנחות כדי להתעדכן ולשמוע מה קרה בינתיים בארץ. עולה לשחק, ומחכה רק שהמשחק ייגמר כדי לשמוע חדשות. הקהל חיכה למשחקים שלנו, אבל אנחנו פשוט לא היינו שם, זה לא עניין אותנו".
במילים החדות הללו תיאר השבוע מוטי דניאל את שעבר עליו ועל חבריו בתקופת הגלות של המלחמה לפני 32 שנים. נדמה שהוא קלע לתחושותיהם של היורשים בימינו אנו. בתוך המשבר הנורא שפוקד את חיי כולנו, גם מועדוני הספורט יושפעו, ישלמו מחיר ויתמודדו עם קשיים שלא הכירו בעבר. ולזה – גם לזה – צריך להתרגל.
מה דעתך על הכתבה?