על חלונות הראווה בגבעתיים מתנוססות תמונותיהם של חטופים רבים ובעיקר חטוף אחד – יונתן סמרנו בן ה-21. יונתן, "הבן של קובי מחנות החיות", הוא אחד מאותם צעירים רבים שרק רצו לבלות במסיבת טבע ברעים ונקלעו לתופת שלא ברא השטן.
לפני המשחק של קבוצת הכדורסל של הפועל תל אביב בבאר שבע אמש, ארגן הקפטן בר טימור תמונה קבוצתית עם יאיר, אחיו של יונתן ואוהד הקבוצה, שדרכה הובעה התקווה לשובו של יונתן יחד עם החטופים האחרים. ב-20:22 העלה המועדון לחשבון הטוויטר את התמונה שהנציחה את המחווה המרגשת. פחות משלוש שעות חלפו, וקובי העלה לפייסבוק מודעת אבל המבשרת על מותו של יונתן. בדיעבד, התמונה של יאיר עם שחקני הקבוצה הייתה תמונת הפרידה שלהם מאחיו.
איך הסיפור הזה מתחבר למחזור הליגה המלא הראשון בליגת העל מאז שפרצה המלחמה?
שחקני הקבוצה עלו היום עם חולצות עם תמונתו של יונתן סמרנו שנחטף לעזה ב-7.10.
— Hapoel Tel Aviv BC (@HapoelTLVBC) December 3, 2023
בסיום המשחק, קפטן הקבוצה, בר טימור, ארגן תמונה קבוצתית עם אחיו של יונתן, אוהד הקבוצה, יאיר סמרנו.
אנו חוזרים וקוראים – תחזירו אותם הביתה עכשיו, את כולם. pic.twitter.com/ze5dNQKdDL
כמו בימים הפחות יפים של הקורונה, גם במהלך אוקטובר ונובמבר 2023 עמדו ארז כלפון ואנשי מנהלת הליגות בפני החלטה לא פשוטה – מתי ובעיקר איך מתפעלים מחדש את העסק? הפעם זו לא הייתה בעיה גלובלית אלא צרה צרורה שייחודית לנו, מייד אין יזראל. בזמן שהליגות באירופה התנהלו, שלנו שבתו. בהתחלה אופ"א עשתה לנו טובה ואפשרה מנוחה, אחר כך כבר אי אפשר היה לדחות את הקץ. ובתוך כל אלה, במנהלת היו צריכים לצלוח הרבה מכשולים ודיונים כדי להגיע למועד מוסכם ולפלס איכשהו את הדרך חזרה.
זה היה סיפור סבוך, לא רק בגלל הקבוצות אלא גם בשל המחויבות לאוהדים. חזרה ללא קהל נראתה כמו כפיות טובה כלפי רוכשי המנויים והכרטיסים, אותם האנשים שמספקים עטיפה ססגונית למוצר שקשה להגדיר כנוצץ. גם בראייה לאחור זו החלטה בעייתית – כדורגל ללא קהל הוא עסק עצוב. היא התבררה כנכונה.
הסיבה לכך שהיא נכונה אינה כלכלית, מקצועית או לוגית. זמן קצר לאחר צילום התמונה של יאיר סמרנו עם שחקני הפועל תל אביב, ממש באותו אולם, ביזו כמה פרחחים חסרי מצפון ביציע את זכרם של שוטרים שחירפו את נפשם בטבח ה-7 באוקטובר, לעיני משפחותיהם, והכול בשם החשבון הפתוח שיש להם מעימותי עבר עם המשטרה.
זהו מעשה שפל, גרוע עשרות מונים משחקנים שמסרבים לגעת בשלט להחזרת החטופים, אבל מעבר להטפות המוסר הוא בעיקר מוכיח שאנחנו לא בשלים כרגע לקהל ביציע. עם מדינה פצועה ומדממת בכל מובן אפשרי אין לנו כוח לנבזות הזאת, עדיין מוקדם מדי. אנחנו זקוקים לעוד כמה שבועות נטולי מלחמות אולטראס, בלי קרבות רחוב, חילופי האשמות, קריאות שואה ואנשים שנפתח להם הראש ותופסים מיטות אשפוז יקרות בבתי החולים.
כך, דרך אותה תקרית מכוערת, התברר לנו שכלפון פשוט צדק, גם אם לא לכך כיוון מלכתחילה. ההצגה חייבת להימשך, אבל לנו דרוש עוד קצת כדי לכבות את האשליה שמשהו בכל זאת השתנה פה.
הפועל באר שבע, גלגל ההצלה של מכבי חיפה
מכבי חיפה הייתה רחוקה אתמול שתי דקות מהעמדת המשך העונה שלה בסכנה קיומית. הכול משחק לרעתה כרגע, על ומחוץ לדשא. המפגש עם הפועל באר שבע, שהיה במקור אמור להיות חגיגת כדורגל והפך לגרסה דהויה ועייפה של משחק עונה, הגיע בתקופה לא טובה. פרשת השלט תפסה יותר מדי מקום בסדר היום, גם הפרידה הצפויה מדיא סבע מרחפת באוויר. מקצועית הקבוצה דשדשה עוד לפני המלחמה, והעניינים לא השתפרו אחריה. תיקו אמש היה הרסני. ואז באו צ'ארון שרי, ליאור רפאלוב ודין דוד והחיו את העסק.
בבאר שבע, לעומת זאת, ניכר למרחקים שזה לא זה. הבנייה של הקבוצה גם כך עמדה בסימן שאלה, והעזיבות של רמזי ספורי ושגיב יחזקאל לטורקיה היו בבחינת מכה אנושה על סיכויי המועדון להתחרות ברצינות. השחקנים של אליניב ברדה החזיקו בכדור 38 אחוז מהזמן, בעטו פעמיים למסגרת ובאופן כללי באו יותר להפריע מלנסות לשחק כדורגל. עקבות ה-6:1 ההוא למכבי תל אביב, במשחק שבמהותו היה חסר חשיבות אבל הותיר צלקת עוד לפני שהחלה העונה, עדיין ניכרים. הקבוצה הזאת פשוט נראית מפוחדת – היא חוששת לטעות, חוששת לספוג ובעיקר לא ממש רוצה להבקיע.
שלב ההוכחות
מי שהצליחה לצאת מהפגרה הארוכה כמעט ללא נזק ואולי אפילו ברווח מסוים היא מכבי תל אביב. היא עמדה במספר משימות בהצלחה: העפלה לשלב הנוק אאוט בקונפרנס, שימור הסגל כמעט במלואו (להוציא את מאמן הכושר אנדי לידל) ואפילו דילוג מעל המכשול המכונה "מתי רובי קין יגיד משהו בעד ישראל במסיבת העיתונאים". נכון שכעת צפוי עומס גדול, אבל לרוב קבוצות הליגה יש סגל הרבה פחות עמוק, והעובדה ששלב הבתים בקונפרנס כמעט מאחוריה מאפשר למוליכה לחלק את הכוחות טוב יותר.
למרות האווירה המנומנמת בטדי, במבט לאחור ייתכן שיסתכלו שם על הניצחון הזה כמכונן. בשנה שעברה מכבי תל אביב נתקלה בקשיים דומים נגד קבוצות רבות, בהן הפועל ירושלים, ולרוב לא הצליחה לעמוד במשימה. אשתקד רשמה מהפך ראשון רק בפלייאוף, הפעם היא עשתה זאת במחזור השישי. ועדיין, להגיד שהיא לא מרשימה יהיה אנדרסטייטמנט.
העיניים והתקוות במכבי תל אביב נשואות בעיקר לדור תורג'מן. החלוץ היה ה-כוכב של הכדורגל הישראלי בקיץ האחרון וההתקדמות שלו בנבחרות הלאומיות הייתה מטאורית, במיוחד ביחס לאיטיות שבה הוא משתלב בסגל של מכבי תל אביב.
שלב ההוכחות הגיע עבור תורג'מן. כשהוא מקבל מקום ב-11, גם אם לא תמיד בעמדה "שלו", הוא חייב להביא את אותו קילר אינסטינקט שזכינו להכיר ביוני וביולי. נהוג לומר שצריך לתת זמן ולהשתמש במילים יפות כמו "סבלנות" ו"טווח ארוך", אבל במכבי תל אביב עברו לאורך השנים מספיק כישרונות שלא ניפקו קבלות וקרנם ירדה. כל הזדמנות צריך לנצל ומכל מצב נוח יש לעשות שער.
במחזור הקודם, אי שם בספטמבר, תורג'מן נכנס כמחליף נגד הפועל פתח תקווה ומיד הבקיע שער שחתם את התוצאה. כך גם בדרבי. הוא כובש, אבל לא עושה הבדל כרגע. הייעוד שלו הוא להיות שובר השוויון של מכבי תל אביב, בכל מובן אפשרי. רצוי כשחקן הרכב.
אברמוב צודק, כולם טועים
בבית"ר ירושלים, כמו בבית"ר ירושלים, דברים רעים מובילים לדברים טובים ולהפך. למועדון הזה יש היגיון של חתול בית, החיה הכי פחות צפויה בטבע. התבוסות של פתיחת העונה שעברה תורגמו לבסוף לזכייה בגביע, פיאסקו האוהדים עם הנשיא יצר גירעון של ארבע נקודות בפתיחת העונה הנוכחית. בית משוגעים על אמת.
הבעיה היא שברק אברמוב מנסה להתנהל על פי (חוסר) ההיגיון הזה. מתאים לו לעשות מה שעשה בבני יהודה – להשקיע מינימום כסף, להתבסס על הקסמים של יוסי אבוקסיס ולצאת בשלום מהעונה, אולי גם לגנוב איזשהו תואר. מבחינת הבעלים של בית"ר, 2022/23 היא מודל להצלחה, לא צירוף מקרים.
זה הימור מסוכן מדי. אין לבית"ר את הפריבילגיה להמר בכל עונה על העתיד שלה בליגה. היא לא יכולה להרשות לעצמה לפתוח בכל שנה עם תבוסות והפסדים ולצפות שהעסק יעבוד, בוודאי שלא בעונה שבה פתחה במינוס ארבע. היא סגרה את הפער הזה מהר עם הניצחונות באשדוד ועל חדרה, אבל אז הגיעו שלושה הפסדים רצופים, שהכואב שבהם הוא התבוסה הביתית להפועל תל אביב.
בבעלות על קבוצת כדורגל, היועצים הקרובים אליך קובעים איך תיראה. במקרה של אברמוב, כנראה שהוא לא מקשיב וממשיך בדרך הישנה, זו שבה הוא הכול, אני צודק וכולם טועים. לא רק שיש לו חלק משמעותי בכך שהסגל של הקבוצה רע, הוא הצליח לייצר בפגרת המלחמה קרע גדול עם השחקנים, ויצר סיטואציה שבה כבר במחזור השישי חלקם פשוט רוצים שהעונה הזאת תסתיים.
טכנית, הפתיחה של בית"ר, שש נקודות מ-18 אפשריות, טובה יותר מהניצחון הבודד וששת ההפסדים אשתקד, אבל אחרי שהאבק נוגב והנגאובר הגביע ירד, אפשר להריח שוב את הסכנה. לאורך השנים יש לבית"ר בכלל ולאברמוב בפרט נטייה לחשוב שהכול יסתדר, פשוט כי דברים מסתדרים. זו הליכה בנתיב מסוכן מאוד. בשני המשחקים הקרובים יש לבית"ר דרבי ירושלמי ומפגש עם מכבי חיפה. הדרבי הוא הסיפור – ניצחון, ואפשר לנשום קצת. הפסד, ואולי אברמוב יתחיל לזרוק את אבוקסיס לגריל ויסביר שהוא מבחינתו עשה הכול נכון.
מה דעתך על הכתבה?