מכסחי המיתוסים: שרון מימר ורוני לוי יצאו מהדמות

בסוף דצמבר אפשר היה לשער שלמכבי בני ריינה נגמר האוויר, כשסיבוב ראשון סנסציוני הסתיים עם שני הפסדים, למכבי חיפה ובבית לבני סכנין. אחר כך הגיעו עוד שתי מפלות, בבית למכבי נתניה ובחוץ להפועל באר שבע. ריינה פשוט נכנעה לעומס, וכל מה ששרון מימר בנה איים לקרוס. בהמשך הקבוצה דשדשה, כשמספר הנקודות הגבוה שצברה בתחילת העונה השאיר אותה במקום שמוביל לפלייאוף העליון – אבל זה התחיל להיראות לא טוב והפלייאוף היה בסכנה.

ואז הגיע המשחק נגד מכבי חיפה. אכזרי ככל שזה נשמע, הניצחון העצום הזה הגדיר מחדש את העונה של שרון מימר. צניחה לפלייאוף התחתון הייתה מסכנת את המורשת שבנה בקדנציה שלו בריינה, הבטחת המקום בין שש הראשונות העלתה אותו שוב לכותרות. זה אולי לא הוגן, אבל זו המציאות.

מימר הפך עם השנים לשם גנרי למאמן שמחכה להזדמנות, גרסה מקומית ל"גרנט מועמד להחליפו". הוא הגיע לאחר שלושה מחזורים בעונה שעברה והפך את בני ריינה לקבוצה קשוחה ובלתי מתפשרת, גם בסיוע רכש טוב אבל בעיקר בזכות שיטתיות וחופש פעולה. בניגוד לדימוי של המאמן המזדמן על הקווים הוא יסודי, לומד את היריבה ומכין את הקבוצה שלו בצורה הטובה ביותר.

מאמן העונה הנבחר הוא בדרך כלל זה שמוביל קבוצה לאליפות, אבל בבחינה אובייקטיבית של המצב, כשמשקללים תקציבים וציפיות, מימר היה אמור השנה להיות האיש הזה. היה אמור, כי אף אחד לא ניבא את ממדי ההצלחה של רוני לוי.

רוני לוי הרוויח לאורך השנים, במידה לא מועטה של צדק, את תדמית ה"מערבב". ריאיונות סיום המשחק איתו היו רוויים במשפטים מעייפים, במילים חסרות שחר כמו "תהליך" ובתיאורים שלא אחת היו רחוקים מהתוצאות. סגנון המשחק שלו לא היה אהוד במיוחד ושחקנים רבים לא הסתדרו איתו. הפיטורים מהפועל באר שבע והחתימה בהפועל חיפה היו, לכאורה, עוד תחנה בדמדומי הקריירה. מאידך, הוא היה מאז ומתמיד מאמן טוב ויסודי.

איפה כל זה פגש אותו בהפועל חיפה? היה הגיוני לצפות שההתנהלות הקפריזית של יואב כץ תוביל את לוי למסלול התנגשות איתו, מה שאכן קרה במהלך הקיץ. ואז החלה העונה, והתברר שמהברווזון הזה יצא ברבור. פתאום הפועל חיפה מנצחת, מגלה אופי, נחלצת מפיגורים לניצחונות. הדרבי לפני שבועיים היה אמור על הנייר להסתיים בעוד שלישייה או רביעייה למכבי. תחת זאת הוא הפך כמעט לניצחון של הפועל.

זה לא שלוי הפך את עורו, אבל הוא כן למד איפה לעגל פינות. בתקופת העומס ביקש עוד מעסה וסורב. בעבר זו הייתה עבורו עילה לכסאח שמוביל לעזיבה, הפעם המהלך עבר מתחת לרדאר, הוא החליט להמשיך הלאה. העובדה שהוא בוטח בשחקנים צעירים כמו נועם בן הרוש גם היא לא טריוויאלית. זה אולי קורה מסיבות של רוטציה מצומצמת, ועדיין, זה לא רוני לוי של פעם.

בכדורגל צריך להתפשר, ולוי למד את זה, גם המערכת למדה את זה והשלם הפך לגדול בהרבה מסך חלקיו. עם דרך בטוחה לכרטיס לאירופה, הוא נותן פייט גדול וראוי למימר. נותר רק לקוות בשבילו ובשביל הקבוצה שהפלייאוף לא יקלקל את הרושם מהעונה המופלאה הזאת.

בבייסבול יש לכל קבוצה סוללה של מגישים פותחים, starting pitchers. מאחר שכל משחק מאמץ מאוד את הזרוע, מגיש פותח זורק אחת לחמישה משחקים בממוצע. מושג ידוע בענף הוא There is no such thing as enough pitching – דהיינו, לא משנה כמה מגישים פותחים טובים יהיו בקבוצה, בעונה כל כך ארוכה, אינטנסיבית ורווית פציעות לכולם יהיה תמיד מקום.

לאורך חלון ההעברות מכבי תל אביב הבינה שהיא זקוקה לבלם. המצב לא אפשר להביא רכש מחו"ל, ולכן היא הלכה על שני ישראלים – מתן בלטקסה ורז שלמה, שיגבו את אנריק סבוריט, דרק לוקאסן ובמידת הצורך גם שרן ייני. עידן נחמיאס לא ממש היה בתוכניות. הוא נחשב לחוליה החלשה, היו דיבורים על כך שהוא בדרך החוצה. ואז זה נפצע, וההוא נפצע וככה פתאום, נחמיאס הוא באנקר בהרכב. כמו שבבייסבול אין מספיק מגישים, כך, מסתבר, גם אין מספיק בלמים.

לא ברור כמה זמן יימשך הרנסנס של נחמיאס, שהצטיין במשחקים האחרונים של מכבי תל אביב. טעות אחת והכול יכול להתהפך, אבל אחרי חזרה מפציעה כל כך ארוכה ועם מעמד לא ברור במועדון, אי אפשר לטעות באופי שלו. הבחור קשוח.

לכאורה, הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים נמצאות באותו מקום, שקועות עד צוואר בבור התחתית ורואות כיצד האיום קורם עור וגידים. אלא שדווקא בסוף השבוע הזה, כשהפועל תל אביב השיגה נקודה יותר מבית"ר, התברר ההבדל התהומי ביניהן.

בית"ר ירושלים היא קבוצה חסרת אינטליגנציה, וכשחוסר אינטליגנציה משתלב עם חוסר ביטחון התוצאה הרסנית. קבלת ההחלטות ברחבה פשוט איומה, ועם מעט יותר תעוזה וחוכמת משחק היא הייתה מנצחת בבאר שבע ומחלצת תיקו ממכבי תל אביב.

על היעדר חוכמה וביטחון יכול לחפות כישרון. באיזשהו שלב השער הרי יגיע, כי יש גבול להחמצות. זה משהו שאי אפשר לומר על הפועל תל אביב, קבוצה שמעט הכישרון שהיה לה עזב ומסתמכת היום לחלוטין על היכולת של אמיליוס זובאס הנהדר. כל הנקודה משבת שייכת לו, אבל אי אפשר להסתמך על שוער, טוב ככל שיהיה. הפועל תל אביב מקדימה בשלוש נקודות (כרגע) את בית"ר, אבל לטעמי היא בסכנה הרבה יותר גדולה.

אי אפשר שלא להתייחס לעניין הפחתת הנקודות. לטעמי, לטווח הארוך מדובר דווקא בעונש יעיל, אבל הוא חייב לקבל מתודיות מסודרת. מתישהו אוהדים יבינו שהם פוגעים בקבוצה שלהם ויתיישרו. הבעיה היא שאין ממש משנה סדורה ואוהדי כדורגל הם לא עורכי דין. הם לא אמורים להבין את הפרצות החוקיות שבגינן פתאום מוחזרת למכבי תל אביב נקודה, ומה ההבדל בין המקרה שלה לזה של מכבי חיפה ובית"ר ירושלים. דודי ליפט תיאר זאת במדויק בטורו: "באמצע משחק אני מתווכח עם הג'ינג'י שיושב מעליי אם העובדה שהשופט לא מחדש את המשחק כי אוהדים זרקו רימון עשן נחשבת לנסיבות מחמירות או רק להתפרעות אוהדים, או שאולי זה בכלל התנהגות בלתי ספורטיבית של אוהדים, ואני די בטוח ששמעתי מישהו נוהם, אבל אחר כך שמעתי אותו מדבר במזנון והבנתי שזה רק הסיגריות, ואחרי שנגמר המשחק וניצחנו, אז במקום להוסיף שלוש נקודות אני עושה חשבון ויוצא לי מינוס חמש (ועוד שתיים על תנאי למשך שנה)".

אפשר להמשיך ולהתפלמס על הנושא, לתת זוויות בעד ונגד, להזכיר שוב שהקבוצות נתנו את הסכמתן לענישה הזאת וכו'. רק דבר אחד לא נשמע הגיוני: מדוע לעזאזל מפרסמים את ההחלטות הללו ביום של משחק? מה כל כך כאב לדיינים לחכות לסיום ההתמודדות של בית"ר נגד באר שבע או להמתין עם החזרת הנקודה למכבי תל אביב ביום שבו היא ומכבי חיפה יוצאות למשחקי חוץ קשים? אם יש לקח מידי ליישום, הרי שפסקי דין צריכים להתפרסם בין שלישי לחמישי. אף טיעון משפטי לא יסתור את זה.