בגבול השביר: בזמן שמכבי תל אביב מפתחת חסינות, מכבי חיפה מאבדת אותה

אחרי העיסוק בבית הדין ובבני סכנין מכבי חיפה שמטה לעצמה את הקייס, כשמימר ובני ריינה הזכירו לה שהדרך לאליפות עוברת תמיד במגרש. מכבי תל אביב אולי לא מגלה את הדומיננטיות שמשתקפת מהפער בטבלה, אבל פיתחה חוסן ראוי, מה שאין לגיא צרפתי ומכבי נתניה

בשלהי מאי 2020 החל הפלייאוף העליון, שסבל מדחייה ארוכה בשל הקורונה. מכבי תל אביב נכנסה אליו ביתרון של שש נקודות על פני מכבי חיפה. סגנית המוליכה אירחה את הפועל תל אביב והפסידה 2:1, בזמן שמכבי תל אביב מנצחת את הפועל חיפה 0:2 ומגדילה את הפער לתשע נקודות, ערב משחק העונה ביניהן.

הפרשי הנקודות, ובמיוחד התוצאות הזהות ביומיים האחרונים, מציירים, לכאורה, קווי דמיון ברורים בין שתי העונות הללו, אבל כל מי שעקב אחרי 2019/20 יודע עד כמה תהומי הפער בינה לבין זו הנוכחית. מכבי תל אביב הייתה אז קבוצה דומיננטית שהמשיכה לקרוע את הליגה, מכבי חיפה רק בנתה, לאחר עשור של דשדוש, את התשתית לשושלת שתזכה שלוש פעמים באליפות. היום מכבי חיפה היא קבוצה מותשת, פיזית ומנטלית, שנראית כמי שמחכה שהכול כבר ייגמר.

מה שמעביר אותנו למכבי תל אביב. מי את, בעצם, מכבי תל אביב?

צריך לקרות משהו מאוד לא צפוי כדי שרובי קין ושחקניו לא יחגגו אליפות. ברמה המעשית יש להם אפילו סיכוי להשלים טרבל, ממש כמו הקבוצה של 2014/15, שהייתה הפחות טובה בארבע שנות הזוהר הרצופות של המועדון (כולל 2015/16 שהסתיימה בסגנות). איך אפשר להגדיר את עונת 2023/24? פתגם ישן אומר ש"אתה טוב כמו המאזן שלך". האם מכבי תל אביב טובה כמו פער של עשר נקודות בפסגה (נניח אפילו שמונה, אם לא מחשיבים שתיים שהורדו ליריבה)?

זו שאלה שקשה לענות עליה. מכבי תל אביב הנוכחית נטולת כל תכונה של דומיננטיות, נראית שבירה, מתקשה להרוג משחקים, משחקת עם זר אפקטיבי אחד (אחד!) בכל הסגל – ובכל זאת יש סיכוי לא רע שבעוד שבוע היא תסגור סופית את סיפור האליפות. באותה מידה לא מופרך לחשוב שהמאבק ייפתח מחדש. בניגוד לקבוצה ההיא של איביץ', פער נקודות כה גדול לפני משחק העונה (היום עשר, אז תשע) הוא לא תעודת ביטוח. רק בשבוע שעבר אמר רותם חטואל ברדיו דרום שהפועל באר שבע יותר טובה ממכבי תל אביב. עד כדי כך אין ריספקט.

אבל בהנחה שהיא אכן תזכה, כשנביט לאחור על העונה נגלה שלמכבי תל אביב היו לא מעט צמתים שבהם הפגינה חוסן מנטאלי. נחזור לשיבה מפגרת המלחמה ולשלושה מהפכים בחמישה משחקים, למשבר הגדול שלווה בשיפור המתבקש אחרי החזרה של מילסון ובעיקר למשחק נגד הפועל חיפה, פחות משלושה ימים לאחר ההשפלה הגדולה נגד אולימפיאקוס. מי היה מאמין שדווקא אותו יום חמישי, שממנו מכבי חיפה חזרה מאיטליה בתחושה של שביעות רצון יחסית, יהיה נקודת הפיצול הגדולה של העונה?

האם הייתה עבירה של מוחמד שכר על גבי קניקובסקי? כנראה שכן, אבל אני סבור שהקריאה של גל לייבוביץ' לאביעד שילוח הייתה שגויה, וכמוה גם הפסיקה הסופית של השופט לאחר שצפה במסך. אף הילוך חוזר לא הציג הוכחה חד משמעית לעבירה ולפסילת השער היו השלכות מרחיקות לכת.

מי שכעסה אפילו יותר מסכנין על הפסילה הזאת היא מכבי חיפה. ההצהרות על מסירת האליפות למכבי תל אביב הצטרפו לתלונות המוקדמות יותר על הותרת הנקודה המופחתת על כנה. הקרקע לטענות על אובדן לא כשר של התואר הוכשרה ואז, בשלומיאליות של עורך דין שמתמקד בפרטים הקטנים אבל שוכח את הבסיס, האלופה הרסה לעצמה את הקייס. כשאתה במינוס עשר, שיכול להפוך למינוס 13, שום תירוץ על עזרה מהשופטים או שליטה של מכבי תל אביב בבית הדין כבר לא יעזור לך. איבדת שתי נקודות בבית הדין, אבל שש נקודות לבני ריינה. זה כל הסיפור.

לראשונה אחרי כמעט שנתיים האלופה הפסידה משחק ליגה בבית, אך ההפסד לכשעצמו הוא העניין המשני פה. היא נראתה משועממת, עייפה, חסרת מחץ ויצירתיות, התנהלות של קבוצה שסיימה את העונה ובאה להעביר את הזמן בפלייאוף – נניח, מה שבני ריינה הייתה אמורה להיות על הנייר. כמו נגד הפועל תל אביב, גם הפעם מסאי דגו ספג מט מהמאמן היריב, הפעם שרון מימר ששם כנראה חותמת על הבחירה בו בתואר מאמן העונה.

גם אם לא תזכה לבסוף באליפות, מכבי חיפה חייבת להילחם על המורשת של העונה הזאת, שמתחלקת כרגע לשלושה – הדשדוש והמשבר בפתיחה, סגירת הפער המהירה בהמשך והצלילה בסיום הסיבוב השני. במפגש הקודם עם מכבי תל אביב בבלומפילד, ליאור רפאלוב הכריע את ההתמודדות. רפאלוב כבה מאז וכמוהו גם הכוכבים האחרים של הקאמבק – דין דוד פצוע, שריף כיוף משרה פחות ביטחון, ענאן חלאיילי עדיין כישרון-על אבל עושה לא מעט שטויות ועבדולאיי סק איבד סבלנות לכל דבר שסובב אותו.

אם מכבי תל אביב תגדיל את הפער ל-13 נקודות, הניחוח של העונה הזאת יהיה שונה לחלוטין, מבחינתה כמובן אבל גם מבחינת סגניתה האלופה המיועדת לצאת. מכבי חיפה חייבת לכל הפחות לא להפסיד כדי להותיר איזשהו רושם טוב מהעונה הזאת ואולי, רק אולי, ליצור מומנטום מעניין לפני הסוף. אחרי הכול, זה לא משהו שלא קרה השנה. עם אילו כלים היא תעשה את זה? זו כבר שאלה אחרת.

בתחילת פברואר חתם אלמוג כהן כמנהל המקצועי של בית"ר ירושלים. תחילה סוכם שיעבור בסיום העונה, אבל המצב של הקבוצה היה מחייב, כשבד בבד סללו פיטורי רן קוז'וך ממכבי נתניה את דרכו המהירה של כהן החוצה. פחות מחודשיים חלפו, והוא ניצב מהצד השני של המתרס כשתחושת הדחיפות פחות בוערת בקבוצה שלו ויותר בזו של האקסית.

קצרה היריעה מלמנות את הטעויות של אייל סגל במכבי נתניה בעונות האחרונות. אי אפשר לפקפק באכפתיות שלו, אבל בנייה לא נכונה גובה מחיר מהמועדון שנה אחר שנה. בעונות הקודמות מכבי נתניה הצליחה לשים פלסטרים עבים בדמות בני לם וקוז'וך. השנה נראה היה שזה מה שיקרה גם עם גיא צרפתי, אבל הפתיחה המבטיחה התחלפה בשורת כישלונות, וכך פתאום מכבי נתניה מרוחקת שלוש נקודות בלבד מהקו האדום.

הלחץ הגובר שם את צרפתי על המוקד, וכל זאת ברקע הדיווחים שימונה לעוזרו של ברק בכר בנבחרת ישראל. לא ברור אם בכר יאמן לבסוף את הנבחרת, אבל צרפתי כבר קיבל כרטיס אדום שעלול לפגום קשות בקריירה שלו. שוק המאמנים המצומצם לא ישוש לצוד דווקא אותו, ובמקרה כזה הוא עלול למצוא את עצמו בעמדה לא נוחה בטווח הארוך. הקדנציה הקצרה בנתניה לא סייעה לו להשיל מעליו את תדמית העוזר. נבחרת ישראל תהיה בריחה נוספת לאזור נוחות, שתקבע אותו עוד יותר במעמד השוליה.

ומה אם בכר לא יגיע לנבחרת או ייקח קבוצה בקרוב? ובכן, גם זו בעיה מבחינת צרפתי. שום דבר טוב לא מאיים עליו כרגע.

לא זכיתי לצפות בגיורא שפיגל משחק. מהמעט ששמעתי וראיתי (בעצם, הבישול לשפיגלר באוסטרליה היה הדבר היחיד שראיתי), התרשמתי שמדובר בגאון. אבי ז"ל ואחרים סיפרו ששפיגל היה עצלן, מהפרימדונות שעומדות על המגרש ואז, בהבלחה אחת, נהג לבקע את חומת היריב. השער של ירדן שועה אמש היה בדיוק אחד מהגולים של שפיגל שמעולם לא ראיתי – בעמידה, בנון שלאנט, בלי למצמץ. בקריירה של שועה היו לא מעט תקלות, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו – את רגעי הקסם האלה.