הכדורגל יכול לחכות: אוהדי מכבי ת"א ומכבי חיפה מצאו אויב משותף

השעה הייתה 20:20 דקות. 10 דקות לפתיחת משחק העונה היוקרתי והקריטי בין מכבי תל אביב ומכבי חיפה באצטדיון בלומפילד. באופן משונה, היציע המזרחי, שיכול להכיל כמעט 12 אלף איש, נראה ריק מאדם. אלפי אוהדי מכבי תל אביב שהגיעו למגרש פשוט העדיפו להסתתר מחוץ לכניסה ליציע, בזמן שתל אביב-יפו נספגה בגשם חזק. זה היה כנראה אחד מאותם "שני ימי גשם בעונה" עליהם דיבר ראש העירייה רון חולדאי, בתירוץ המביך להחלטה לא לבנות גג מעל האצטדיון, כחלק מעבודות השיפוץ הנרחבות שנעשו בו בעשור הקודם.

עלות השיפוץ המוערכת של בלומפילד עמדה על חצי מיליארד שקל, והתוצאה היא פשוט פשע מוניציפלי. זה לא רק הכיעור האובייקטיבי של המעטפת המוזרה שנבנתה סביב מה שהיה במשך שנים האצטדיון הטוב בישראל. אלה הן דרכי הגישה הבלתי אפשריות (בכוונה) לרכב פרטי, בזמן שהרכבת הקלה המקרטעת ממילא לא עובדת בשבת ומשאירה את האוהדים בלי פיתרון למשחקים בסוף השבוע. סיפור הגג הוא רק בונוס, שממחיש את הביזיון כולו.

תאמרו, ובצדק, שבמשך עשרות שנים לא היה גג בבלומפילד, ואף אחד לא התלונן. למעשה רק בשנת 1993 בנו גג קטן מעל היציע המערבי. האוהדים הסתדרו עם המצב הזה, כפי שהם הסתדרו עם סירחון הסיגריות, קללות גזעניות, מיזוגניות והומופוביות וקבוצות שיכולות לראות את אירופה רק בטלוויזיה. המצב השתפר, המתקנים השתכללו, וההחלטה שרק כ-3,000 צופים באצטדיון המחודש יזכו להגנה בסיסית מפני מזג האוויר היא אחת האומללות שהתקבלו ב-20 השנים של חולדאי בשלטון. אגב, בתור אחד שדווקא כן ישב מתחת לגג אתמול, אני יכול לחשוף שהקירוי לא עושה את העבודה שלשמה הוא הוקם.

עם הגשם הגיעו הקללות לאמו המנוחה של רון חולדאי, שככל הידוע לא לקחה חלק בהחלטה לא לבנות גג לבלומפילד המחודש. ובכל זאת, כמעט 26 אלף איש, כולל אוהדי מכבי חיפה, הצטרפו לשירה האדירה. דו-קיום של אנשים שבסך הכל רצו לבוא לראות כדורגל ומצאו את עצמם נרטבים בגשם במקרה הטוב, או נמחצים בניסיון למצוא מסתור במקרה הרע. לא מגיע לאמו של חולדאי לסבול את הקללות האלה, אבל ראש העירייה הוותיק שנבחר לאחרונה לעוד קדנציה בתפקיד יעשה טוב אם יפעל לתיקון הטעות בשנים הקרובות. ואם על הדרך הוא יכול להילחם על הפעלת הקו האדום גם בשבתות, בכלל טוב.

מחוץ לאצטדיון בלומפילד, חצי שעה לפני שריקת הפתיחה למשחק העונה, עומדים שני אוהדי מכבי תל אביב ואוכלים בורקס תרד חם בדוכן של ליאון. סביבם יורד גשם קל שתיכף יתחזק, אך נראה שהוא לא מפריע להם. הם מחוממים, ולא בגלל הבורקס. "עזוב אותי", אומר אחד מהם בצעקה, "כף הרגל שלי לא תדרוך במדינה הזאת". השני מנסה לשכנע אותו, ומספר לו כמה יפה חבל הארץ אליו הוא רוצה שהם יטוסו יחד. "הייתי שם כמה פעמים והם לא באמת אנטישמים, זו סתם הגזמה של התקשורת", הוא אומר. השני מזעיף את פניו ואומר ספק בצחוק: "מה קשור אנטישמיות? אני לא רוצה לנסוע לאירלנד בגלל שזו המדינה של האנטי מאמן הזה".

זו הייתה שיחה מוזרה, במציאות מוזרה, במזג אוויר מוזר – אבל היא למעשה מסמלת את הנורמה של מכבי תל אביב של רובי קין. קבוצה עם סגל טוב אך לא מאוזן; שהובילה כבר בפער של 10 נקודות בטבלה על חיפה ואז נכנסה למשבר קשה ואיבדה את כל היתרון; שניצחה 1:4 ביוון את אולימפיאקוס, רק כדי לסבול את אם כל ההשפלות עם 6:1 "ביתי" בסרביה; שהצליחה לעלות שוב ל-10 נקודות הפרש בפסגה, ואז הודחה מהגביע במשחק שלומיאלי מול מכבי פתח תקוה – ובעיקר קבוצה שכל חילוף או פציעה בה גורר מיני התקף לב אצל האוהדים שלה.

ה-1:1 עם מכבי חיפה אמש קירב את הצהובים של רובי קין לזכות באליפות ראשונה אחרי שלוש שנים שחונות – אבל לאוהדים ביציע זה לא מספיק. התיקו הזה אמנם קירב אותם עוד צעד לצלחת, אבל הוא הרגיש כמו הפסד. הפציעה של ואן אובריים מדאיגה כשלעצמה, אבל האוהדים ביציע לא הצליחו להבין את ההחלטה המוזרה של קין להחליף אותו דווקא בדן ביטון, ולהשאיר את מרכז המגרש של מכבי חשוף לחלוטין.

ואולי הגיע הזמן להודות שהחילופים של קין לא "מוזרים" ולא "מפתיעים" אלא הם פשוט חלק מקריסה קבועה של מאמן שנכון לכרגע ניהול משחק הוא לא הצד החזק שלו, בלשון המעטה. מאמן שבאופן עקבי מחליט להתעלל בקישור שלו, לא מחוסר ברירה, אלא כטקטיקה מקצועית. ובכל זאת הוא מוביל את הליגה בפער גדול, ובכל זאת הוא הוציא את הקבוצה שלו משני משברים גדולים, ובכל זאת מגיעות לו לא מעט מילים טובות על כך שהוא בכלל נשאר לאמן בישראל למרות לחצים שהוא מקבל ממולדתו. ובכל זאת, נראה שאם מכבי תל אביב תשלים את העבודה ותזכה באליפות השנה, זו תהיה אליפות למרות המאמן, ולא בזכותו.

האתוס של האוהדים בצהוב דוגל במכביזם שמתעדף תוצאות על כל דבר אחר. זה היה נכון גם לפני עשור, כשהקבוצה השלימה טרבל היסטורי כשהייתה הראשונה לזכות בכל התארים בישראל בעונה אחת – ובכל זאת, המאמן פאקו אייסטרן לא נשאר לעונה נוספת, ואף אוהד לא הזיל דמעה. המצב של קין רחוק מלהזכיר את זה של פאקו, אבל אם האוהדים עדיין סבלניים כרגע כלפי הטעויות שלו, זה רק בגלל שהם לא רוצים לקלקל את הסיכוי להחזיר את הצלחת לקרית שלום בסיום העונה.

אחרי המשחק אמר קין כי הוא מעוניין לראות את אופיר דוידזאדה חסר החוזה במכבי בעונה הבאה. האמירה הזאת הקפיצה את האוהדים הצהובים ברשת, שלפתע הבינו שיש אופציה שהמאמן שעשוי להוביל אותם לאליפות, עוד מסוגל להישאר בטעות לעונה נוספת של רכבת הרים.

קטנות

1. פירוטכניקה זה יפה, זה יהיה חטא לאמת לכתוב אחרת. הסיבה שלפיה אסור להכניס אבוקות ופצצות עשן לאצטדיון היא לא כי אנשי ההתאחדות שונאים פירוטכניקה, אלא כי זה מסוכן. בכדורסל הישראלי כבר רשמנו תקרית חמורה בה מאבטח איבד שלוש אצבעות בגלל חזיז שנזרק לפרקט. מכבי חיפה כנראה לא תיענש בהורדת נקודות בעקבות הדלקת האבוקות ביציע שלה, כנ"ל לגבי מכבי תל אביב, שאוהדיה הדליקו פצצות עשן צהובות-כחולות ביציע. זה בטח ייגמר בקנס, ואולי עם עונש על תנאי. כן יש לציין שמעבר לבזבוז הזמן שגורם העשן ביציעים, הוא גם גורם למחנק ביציעים. כנראה שבבית הדין יטענו הקבוצות שאף אחד לא נפגע מהעשן, זה לכל הפחות יהיה לא מדויק. במו עיניי ראיתי אנשים שבורחים מהעשן תוך כדי שיעול כבד, ביניהם ילדה על כסא גלגלים שנלקחה אל מחוץ ליציע.

2. אוהדי מכבי חיפה שרים עדיין שירים על שמועה זדונית מלפני עשור על מאמן מכבי תל אביב לשעבר אוסקר גרסיה (עברו מאז 13 מאמנים שונים בקרית שלום), אוהדי מכבי תל אביב שרים עדיין שירים על עומר אצילי שבכלל סובל בשנה האחרונה ממיעוט דקות באמירויות. זו תזכורת לכמה שהיריבות בין שתי הקבוצות כל כך יצרית, גם אם היא מבוססת על אנקדוטות. ובכל זאת ראוי לציין שהמשחק עבר בלי מקרים אלימים, כשאוהדי שתי הקבוצות מתפנים יחד אל רחובות יפו הרטובים בלי שום תקריות שאנחנו לא אוהבים לדווח עליהם אחרי משחקים. בסוף, גם הרכבת הקלה נעה לה באיטיות כשבקרונות נדחסים יחד אוהדים בצהוב ובירוק.

3. בצל משחק העונה אפשר היה לפספס את הידיעה העצובה של היום, על כך שאיתי שכטר סיים את העונה עקב פציעה, ולמעשה פרש דה פקטו מכדורגל. הילד מעמק יזרעאל מצא את דרכו לכל קבוצות הפאר של הכדורגל הישראלי לדורותיו – הוא הוא זכה בדאבל עם הפועל תל אביב, באליפויות וגביעים עם מכבי תל אביב, בגביע עם הפועל באר שבע ובגביע הליגה האנגלי עם סוונסי. בדרך היה גם קפטן בית"ר ירושלים, עבר במכבי חיפה, כיכב במכבי נתניה, שיחק בגרמניה וצרפת וכאמור סיים את הקריירה בהפועל פתח תקוה, בדרך לסיום עונה עצוב גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה אישית. היו לו גם רגעי שפל בקריירה, בעיקר בגלל התנהלות לא נכונה, אך בשורה התחתונה מדובר באחת הקריירות המרתקות שהיו כאן, וכדאי שהפרידה שלו מהכדורגל הישראלי תהיה מכובדת וראויה.