"כשאני מגיע למשחק מכריע, אני תמיד ארצה שלורנזו בראון יהיה בצד שלי. זו זכות לאמן אותו. הוא שחקן גדול, שחקן של משחקים גדולים ואחד המנהיגים שלנו – גם כשהוא בתקופה פחות טובה. אנחנו סומכים עליו. הוא מספיק טוב כדי להוציא את עצמו מסיטואציות כאלה. גם אני הייתי שחקן, ויצא לי לעבור שחקנים מוכשרים – לא תמיד גדולים כמוהו – שחוו מצבים דומים. כדי להשיג את המטרה שלנו, נצטרך אותו.
"הייתה לו פציעה שהוציאה אותו מהקצב. הוא צריך כמה דקות טובות כדי לחזור לעצמו. כדורסל זה משחק קבוצתי שמורכב מאינדיבידואלים, ועלינו למצוא את הדרך לשחק נכון. לורנזו מושך תשומת לב מהיריבה, הוא חשוב לנו, ואנחנו צריכים לדאוג שהוא יהיה הכי טוב. כשמסתכלים על עונה שלמה, צריכים לזכור את כל החבילה. בתקופה הכי קשה שלנו, כשווייד בולדווין היה חסר, הוא היה מדהים. השחקנים, הצוות ואני לא איבדנו בו אמון, ואנחנו מרגישים שהוא חוזר לקצב שלו".
(עודד קטש, אפריל 2024, לא ביום ספציפי)
אוהד הכדורסל הממוצע מצפה לדברים מסוימים מהמאמן שלו. שיעשה שואו, יצרח על השחקנים, יבצע תנועות לעבר היציע, יעיף את החליפה בעצבים. עודד קטש לא עושה אף אחד מהדברים האלה. כשמכבי תל אביב נקלעת למשבר או טסה לניצחון, הוא עומד בקור רוח מקפיא, עם ידיים שלובות או מונחות על המותניים ופוקר פייס מתובל במבט חודר, ומתנהל בשקט האופייני לו. בפסקי זמן הוא מדבר בנחת, לא מקלל או משתלח, ונותן הוראות נקודתיות וענייניות.
מבחוץ, לא כולם יודעים לאכול את זה. חלק מהאנשים תופסים את ההתנהלות הקטשית הזו כאדישות וחוסר אכפתיות. וכשהקבוצה משחקת פחות טוב, קל להם לומר שהשחקנים נדבקו מהמאמן האפאטי על הקווים.
זכותם לטעות.
קטש הוא לא רק גאון כדורסל, ששיכלל ופיתח את התקפת הפיק-אנד-רול לתורה שלמה הנלמדת בהשתלמויות ברחבי העולם, אלא גם אדם בעל אינטליגנציה רגשית ברמה גבוהה. כתבנו זאת בעבר, בולדווין אמר את זה לאחרונה בקולו, ומתקפת הכאפות בחגיגות אמש (שלישי) בחדר ההלבשה בבלגרד הוכיחה זאת: בסיטואציה הבלתי נתפסת שאליה נקלעה מכבי בעונה הזו, היא הייתה חייבת מאמן "של שחקנים", שיגרום להם לאהוב אותו ולהתגייס למענו ולמען עצמם, ובוודאי לא יופיע לאימונים ולמשחקים בארץ זרה ונטולת קהל בפרצוף זועף, בגרון ניחר מצעקות ובגישה מלאת דיסטנס שעלולה לפרק את התמהיל העדין.
השבוע האחרון ניקז לתוכו את מהותה של מכבי תל אביב מודל 2024: לכאורה, היו לה שלושה משחקי בית בחמישה ימים – במחזור האחרון ביורוליג, בליגת העל ובפלייאין. רק שבין כל משחק למשנהו היא הייתה צריכה לטוס מבלגרד ואליה בחזרה, באמצע עוד עברה את הלילה הלבן של המתקפה האיראנית, ששיבש את ההכנה והוביל ללילה לבן נוסף בטיסה, והכוכב שלה נאלץ להגיע בנפרד מחבריו; ואחרי כל זה, היא הפגינה כדורסל שנושק לשלמות וניצחה 85:113. מה עוד נותר לומר, מה עוד יש להגיד.
קריירת המשחק של קטש הייתה קצרה, אבל הוא הספיק לעבור בה אצל כמה ממוחות הכדורסל והפסיכולוגיה הטובים שיש (דייויד בלאט, צביקה שרף, פיני גרשון ואחד, ז'ליקו אוברדוביץ'). מהם הוא למד, בין היתר, איך להשתמש בתקשורת הפומבית להעברת מסרים מוצפנים לתוך הקבוצה פנימה; המילים שאמר על בראון בשבועיים האחרונים, ביותר מהזדמנות אחת, הן הדוגמה המושלמת.
המאמן הבין שללא הרכז שלו בפורמה הישנה והטובה (גם אם באופן חלקי), קבוצתו תיתקל בקרוב בתקרת זכוכית. ומה לעשות, האיש לא תיפקד. שיחק בהליכה, הפך למעבר חציה בהגנה, החטיא זריקות שבעבר הלא רחוק היה קולע בעיניים עצומות. ההידרדרות שלו הייתה מהירה וכואבת. קטש לא ויתר; גם כששילם על כך מחיר תוך כדי משחקים, גם כשהטוקבקיסטים והפרשנים קרעו אותו שהוא "מקובע". אבל הייתה לו מטרה: לעשות הכל כדי שבראון יחזור. ולפחות לערב אחד, זה עבד. מה עבד, התפוצץ.
* בשנייה ה-11 הוא קלע את השלשה הראשונה שלו; לא רק הראשונה במשחק הפלייאין מול באסקוניה, אלא הראשונה אחרי 11 החטאות רצופות בארבעה משחקים וחצי.
* בדקה החמישית כבר היו לו שלוש שלשות; זה לא קרה לו עדיין בשנת 2024.
* להפסקת המחצית הוא ירד עם שיא עונתי של חמש שלשות.
* את המשחק כולו הוא סיים עם 7 מ-8 מעבר לקשת. וזה כבר שיא ברמה היסטורית. רק פעם אחת (טיילר דורסי עם 8 מ-13 ב-2021) הצליח שחקן במכבי תל אביב לקלוע יותר; גם הוא, וגם שרונאס יאסיקביצ'יוס, דווין סמית' וסקוטי ווילבקין שהגיעו לשבע שלשות בערב אחד, לא ניפקו את ההצגה הזו במשחק נוקאאוט. בראון כן.
* מדהים, אגב, שאף אחד ממפגני הקליעה האלה לא התקיים ביד אליהו.
אז בראון חזר. אם זו הייתה הבלחה, הרי שהיא שווה כרטיס לפלייאוף. ואם זו רק הייתה הסנונית, הרי שאולי היא מבשרת את בוא התל אביב אתם-יודעים-לאן. בעונה שבה אין בית, אבל בולדווין משחק ברמת MVP, ג'וש ניבו בשיאו, בונזי קולסון הופך לסמול פורוורד האירופאי האולטימטיבי, וכל המחליפים יודעים את תפקידם ומבצעים אותו בצורה כל כך טובה – קאמבק של בראון יכול לקחת את הקבוצה לרמה אחרת.
ואם כל כך הרבה שחקנים פוגשים בצוותא את שיא הקריירה שלהם, למי אכפת אם פניו של המאמן מאדימות או מסגילות, או שהוא בכלל עומד בידיים שלובות? זה כנראה בזכותו.
בסוף, כדורסל יכול להתפרש פעמים רבות כעניין למיסטיקנים. לבאסקוניה לא היה סיכוי מול מכבי תל אביב ביום העשור לנס מילאנו הראשון של הצהובים. וכשזה קורה דווקא בערב שבו הולך לעולמו המוזיקאי האגדי ג'קי אלקיים, הקול שמאחורי להיט הסבנטיז "מכבי שלנו, מכבי תל אביב", אז אין פלא שזה נגמר כמו שנגמר.
ושוב, מוצאי חג הפסח ביוון, מכבי תל אביב נגד פנאתינייקוס, וקטש מככב. האם ייתכן ש-24 שנים אחרי שובר הקופות סוחט הדמעות, הבמאי האיכותי ביקום עומד להוציא סוף סוף את סרט ההמשך?
מה דעתך על הכתבה?