איזה מחזור משחקים מחכה לנו, החל מהיום ובכל אחד מהימים הקרובים, עד שניקח לרגע אוויר ו"נתכונן" לשלב הבא, עם כל הספקולציות וההצלבות האפשריות, אלה שבמסגרתן מישהו בעבודה אומר משהו כמו: "איך בא לי שהגמר יהיה אנגליה מול גרמניה!" ואז המעצבן ההוא, היחיד שאשכרה יודע לקרוא את כל הסעיפים בתלוש השכר אומר לו: "לא יכול להיות, אנגליה וגרמניה יכולות להיפגש רק בחצי הגמר!" (למען הסר ספק, אין לי כל מידע לגבי היתכנות ההנחה הזאת, חלק מהכיף שלי הוא לגלות את סדר המשחקים האפשרי תוך כדי הטורניר). עם הפנים למחזור המשחקים השלישי והמכריע של הבתים המוקדמים, אפשר להפוך חלק מסימני השאלה שליוו את הטורניר ערב פתיחתו, לסימני קריאה.
ראשית, זהו שלב הפתיחה הטוב ביותר של טורניר בינלאומי (או ליתר דיוק, יבשתי) חשוב: העובדה שהגענו אל המחזור השלישי, כשרק פולין יושבת לבד בחושך, כמנהג העדה – ומנועה מעליה לשלב הבא, בכל תרחיש אפשרי, היא נקודת אור ענקית. כלומר – אפילו גיאורגיה, סקוטלנד, אלבניה, סלובניה וסלובקיה (אם נתייחס לרגע לנבחרות שנחשבות – או לפחות נחשבו – שקולות ברמתן לישראל) עוד יכולות לצחוק אחרונות (כלומר, במקום בארבעת המקומות השלישיים שיעפילו לשלב הבא). זה נתון מטורף בהתחשב בכך שלא ראינו כמעט הפתעות שומטות לסת (כמו למשל ניצחון סעודי על ארגנטינה, ע"ע מונדיאל 2022).
בואו נדבר על זה
עכשיו לפיל שבחדר, שהוא בעצם ארון עטוף בדגל הלאום. זה לא הטורניר הראשון שנערך תחת אש, כלומר – כשאדמתנו בוערת. מונדיאל 1982 נערך כמעט במקביל למלחמת לבנון הראשונה. מונדיאל 2006 היה סמוך מאוד למלחמת לבנון השנייה, אפשר להיזכר גם במונדיאל 2014 ואולי עוד טורנירים גדולים שהתחככו במבצעים צבאיים, אבל ממש כזה עוד לא היה לנו. עבדכם הנאמן הוא עדיין מספיק זקן בכדי לזכור את הביקורת הציבורית על חגיגות "עיר הנוער" בגני התערוכה בתל אביב, במהלכן הוקרנו משחקי המונדיאל בספרד, בעת מלחמת לבנון הראשונה, עת את החגיגות "מפריעות" בשורות איוב על נפילת חיילים, אבל כמי שזוכר היטב כנער את הימים ההם, אקבע מיד – זה לא אותו הדבר.
האבל הלאומי שאופף אותנו כבר כמעט 9 חודשים הוא חסר תקדים, גם המספרים (המצטברים) המגיעים מעזה, גם הטראומה הנמשכת של החטופים. נכון שגם ב-1982 היו הפגנות שתבעו מממשלת בגין השנייה להתפטר, אבל לא הייתה תחושת ניכור כזאת (בעיקר לא בין המשטרה למפגינים).
זה לא טור פוליטי, לא אכפת לי אם אתם רוצים להפסיק את הלחימה לאלתר או חושבים שחמאס ימוגר רק עם העזתי האחרון, מה שחשוב לענייננו הוא שקשה לזנק מהספה ולצרוח "יייישששש!" במלוא ריאותיך, כאשר כמעט בכל יום "מותר לפרסום" דבר נפילתם של חיילים. גם התנועה בפאבים דלילה: ימי טורניר גדול כיורו או מונדיאל הם בדרך כלל ימים של מסכי ענק בוהקים מעל ברזי בירה וצלחות של המבורגר וצ'יפס. לא הפעם. זה לא שאין לגמרי, אבל יש פחות. הצופים, בהכללה, מתכנסים יותר בבתים, מביאים פיצוחים ובירות, מזמינים וולט במחצית, אבל יוצאים פחות.
לא בא כל הניתוח הסוציו-קולינרי הזה אלא כדי לקבוע ששמחת הטורניר הפעם מושפעת מהעצב של מהדורת החדשות שקודמת למשחק המרכזי בכל ערב. הכדורגל נפלא, המשחקים מותחים, הטורניר מהווה הסחת דעת מצוינת מענייני השעה, אבל לא יכול להתעלות מעל למצב הרוח הלאומי שלנו, שנדמה שלא היה מעולם במקום נמוך כל כך, מה גם שלא משנה איזו נבחרת תזכה בטורניר, דגלי פלסטין (שלמרבה השמחה נעדרים מהיציעים) ייראו ככל הנראה בחגיגות הניצחון שישטפו את הרחובות.
בינתיים, בנבחרת ישראל
כדורגל משחקים 90 דקות – ולפעמים כשברור שהגרמנים ינצחו, מזדרזים כמה טיפשים לקפוץ בראש ולהכריז: "מזל שלא עלינו ליורו", כמו שקרה אחרי התבוסה הסקוטית לגרמניה. אז ראשית, הלוואי שהיינו עולים גם במחיר תבוסה לנבחרת עדיפה בהרבה במחזור הפתיחה. שנית – העובדה שהלילה, בערב העשירי של הטורניר, יישבו אזרחי סקוטלנד, שיכורים-מתים מול המסכים בכל פאב אפשרי בפרובינציה הזאת של בריטניה – וייחלו לניצחון נבחרתם על הונגריה (העדיפה, יובהר מראש) היא הוכחה לכך שהשמועות על מותם של המק-משהו הייתה מוקדמת מדי.
אם נדמה למישהו שמדובר בנחמה לכדורגל הישראלי, אז ממש לא: סקוטלנד היא נבחרת חסרת כישרון (כאוהד של מנצ'סטר יונייטד שרואה בעובדה שסקוט מקטומיני למשל, נכלל בסגל הרחב שלה, תעודת עניות, העובדה שבנבחרת סקוטלנד הוא באנקר בהרכב, מעידה על רמת הכישרון שלה), אין לה בהרכב אפילו שחקן אחד שמתקרב ליכולת הטכנית של מנור סולומון או אוסקר גלוך, אבל היא עדיין נבחרת שמתאימה הרבה יותר לשחק ביורו מאשר נבחרת ישראל.
למה? כי אם למדנו משהו מהטורניר הזה הרי זה רק שאסור להפסיק לרוץ בו לשנייה אחת (ובמקרה של הטורקים, אסור גם להחזיר כדור לשוער. מצטער אבל לא יכולתי להתאפק). כן כישרון, לא כישרון, תחבר עשר מסירות או תיעצר אחרי שתיים, אבל אל תפסיק לרוץ לשנייה. העובדה שנבחרות שנחשבו זהות לישראל ברמתן, כאלה שכאשר אנחנו מקבלים אותן בהגרלה, אנו כבר מתחילים לדמיין טיסה ומלון במדינה שבה ייערך הטורניר הבא (שלא לדבר על נבחרות חלשות מישראל), משאירות לנו אבק, היא רק מפני שהן לא מפסיקות לרוץ.
לאלבנים למשל אין יותר מדי כוכבים בליגות הבכירות של אירופה, אבל כל שחקן שם, גם אם הרמה הטכנית שלו נמוכה, עושה משהו כמו 11 קילומטר למשחק. אני מודה שבהתחלה התרגזתי – כי אם הסקוטים למשל משחקים בליגה האנגלית השנייה, הקצבית, הפיזית והמהירה, הרי שיש בטורניר הזה נבחרות שכוכביהן משחקים בליגות איטיות יחסית – ובכל זאת, הם מסוגלים לרוץ.
זה מרגיז, בעיקר כשלנגד העיניים עולה תמונתו של כדורגלן ישראלי מצוי שבדקה ה-60 לערך מתחיל להניח את הידיים על המותניים, בדקה ה-70 כבר מתקשה בספרינטים – והחל מהדקה ה-80 מאבד כל קשר בין תאי השריר לתאי המוח.
בשנים כתיקונן הייתי מפתח את התיאוריה הזאת ומוכיח באותות ובמופתים שכל ספורטאי ישראלי מצליח, משחר פאר ועד לדני אבדיה ומטל בן חיים (הבלם, כן?) עד לינוי אשרם, כלומר – שזכה להצלחה על הבמה הבינלאומית, הצליח למרות שהוא ישראלי ולא בזכות הישראליות. אלא שבואו לא נוסיף את התיאוריה המצערת הזאת לרשימת טרדותינו בעת הזו, ונאמר רק שהמנטליות העצלנית-לכאורה הזאת גם עוזרת לנו להיות יזמי הייטק מצליחים, למשל.
אבל יאללה, עזבו אתכם מתיאוריות נוגות וניתוחים, עת אנו מתכנסים ללילות של מסכים מפוצלים: למשחקים שבהם כל שער עשוי להיות חורץ גורלות, לא רק במשחק הנתון שבו יובקע, אלא גם במשחק המקביל באותו הבית. וכנזכרים שצריך להכניס את הביטוי "חורץ גורלות" למירכאות, בהשוואה לעניינים חורצי גורלות ולא כמטאפורה, הרי שאפשר להבין איזו ברכה הכניס יורו 2024 לחיינו, אפילו אם לא נעים לצרוח "ייישששש!" בקולי קולות ב- 23:15 בלילה.
מה דעתך על הכתבה?