קפה יורו: בלי משחק בארבע, אבל עם האורקל מגלזנקירשן ונתן זך

אתמול בערב שתיתי קפה עם אשתי. כלומר, אני חושב שהיא אשתי לפי זה שהיא מוכרת לי מהימים שלפני היורו וגם זה שהיא התנהלה פה כאילו זה גם הבית שלה. טוב, אולי קצת הגזמתי, אבל לא המון, כי זו דרכם של טורנירים גדולים כמו יורו או מונדיאל: מדברים עליהם לאורך כל החודש שבין סיום הליגות הסדירות לתחילת המשחקים ואז מגיע משחק הפתיחה שהוא כמו כחכוח קל בגרון, רגע לפני שמתחילים לשיר – ואז הטורניר מתפוצץ לך בסלון (כן, דימוי קצת בעייתי בימים שכאלה, אבל לא יכולתי לחשוב על מוצלח ממנו) בצורה של שלושה משחקים ביום.

בהתחלה אתה מנסה איזה שוויץ-הונגריה קטן, לא משהו שאמור להיות משחק לפנתיאון, אבל יותר טוב ממשחק (תיאורטי, כן?) בין סין לגוואטמלה, כי בכל זאת מותר היורו מהמונדיאל. ממנו אתה ממשיך לעוד משחק שעל הנייר נראה בינוני – ואופס, לקראת המשחק של עשר אתה תופס את עצמך מגניב מבטים לשעון כבר מתשע, ולקראת תשע וחצי עושה כאילו אתה מתעניין בתחזית מזג האוויר (אחסוך לכם שלוש דקות כפול משהו כמו 120 הימים הקרובים: יהיה חם, אחר כך חם מאוד, באילת יהיה בלתי נסבל ויקר, אבל לפחות יבש ובתל אביב יש לחות של תאילנד אבל אין חנייה. אני הייתי החזאי שלכם, תודה – אייל בי גון טיל נובמבר). במילים אחרות: אתה מכור.

פתאום החיים שהיו עניין די גמיש עד לפני פחות משבועיים, מתחלקים לשלושה: מה שעושים לפני ארבע ועוד שתי הפוגות – בין שש לשבע ובין תשע לעשר, שתיהן היו יכולות להיות הזדמנויות לתקשר עם הסביבה שלא למטרות עבודה, אבל למרבה הצער צריך גם להתקלח ולנשנש משהו.

פתאום אתה מצמיד חובות חברתיות למקומות שיש בהם טלוויזיה, פתאום אתה שוכח לרגע מחדשות שלא כוללות חישובי העפלה (ברכה לא מבוטלת בימים האלה) ומתבאס נורא בגלל שער שנפסל ב- VAR, במשחק של שתי מדינות שתתקשה למקם על המפה, רק בגלל שזה התאים לך לטופס ההימורים הפיראטי של החבר'ה בעבודה (שיותר משהוא מתגמל בכסף, הוא מעניק יוקרה – עד לטורניר הבא תהיה עבורם אליל, האורקל מגלזנקירשן, זה שמתייעצים אתו לפני ששמים בווינר על ריינה-אשדוד).

זך מנבחרת פולין?

ופתאום נתן זך. לא, זה לא חלוץ בנבחרת פולין שעלה מהספסל כדי להציל את מה שנותר מהכבוד הלאומי, אלא המשורר העברי במילים שהלחין אילן וירצברג ושרה נורית גלרון: "העולם הוא רע, כלומר רע בטובו: את שבדעתו תמיד לקחת הוא נותן תחילה, נותן ובשפע – מה יעשה אדם יצור חלש ולא ייקח?". או בתרגום לשפת היום-יום, כמו האינצידנט שהפגיש ביני לבין הגברת קיפניס אמש (כלומר, אני כמעט בטוח שזו הייתה היא) – פתאום לוקחים לך את המשחק של ארבע!

נו מה עכשיו – מסיבת סיום בחוג ג'ודו של הילד? אתה חושב לעצמך כשאתה פוגש שוב, מקרוב, את מטלות החיים שמאפיינות שעות אחר הצהרים בימים כתיקונם, אצל אנשים רגילים. ומילא זה, נגיד שאת ארבע אתה נותן בקלות יחסית, אבל היורו האלה, אשכרה פלסטינים: כמה תיתן להם, זה לא מספיק – פתאום יש דיבור גם על המשחק של שבע! הנה אתמול לא היה – וגם היום לא יהיה, ובאופק כבר פגרה של יומיים ו… אללי, הידעתם שהשבת הבאה היא גם היום האחרון שבו ישודר משחק בשבע (רבע הגמר השלישי)?

ואז, עוד לפני שהספקת להירשם כמי שיביא שרוול של כוסות חד פעמיות לחג הג'ודו, וכדרכם של טורנירים גדולים, הוא מתחיל להתפייד: אם פגרה בין שלב השמיניות לרבעים היא עוד איכשהו מובנת, הרי שדלילות המשחקים ככל שמתקרבים לפסגה, כמוה כאוויר שכמות החמצן בו פוחתת לקראת חצאי הגמר, עד שאת הגמר כבר לא בא לך לראות במחאה על כך שהזיזו לך את היורו. מרוב תסכול על שזה הולך להיגמר, בא לך לבעוט למישהו בראש – וכשאולימפיאדת פריז מהבהבת באופק, זה הזמן לתהות האם לא כך המציאו בעצם את הטקוואנדו?!