למרות זיכרון עמום מגמר המונדיאל של 1974, משחק הכדורגל הטראומתי בתולדות מדינת ישראל (מי שחושב שמדובר בתבוסה של הנבחרת 5:0 לדנמרק, סימן שהוא צעיר), הזיכרון הברור הראשון שלי מאירוע ספורט גדול הוא מהמשחקים האולימפיים במונטריאול, עיר שרק לאחרונה הצליחה להיחלץ מחובות הענק בגין אירוח האולימפיאדה ההיא.
שני דברים נחרטו היטב בזיכרוני: הראשון הוא מה שכל ילד (או הורה לילד בגיל הזה, הייתי בן שש וחצי) יוכל להבין – העובדה שבגלל התלכדות החופש הגדול עם האירוע, בשידורים ישירים בשחור-לבן בערוץ האחד והיחיד, אפשרו לי להישאר ער עד לשעות בלתי אפשריות בלילה, טעות שהורי הצטערו עליה מאוד בשנים הבאות, כשסירבתי ללכת למיטה בשעות שבהם ילדים טובים אומרים כבר לישון.
הדבר השני מתחלק לשניים, בעצם לשתיים: שתי ספורטאיות ענק שהציצו לרגע מעבר למסך הברזל. על נדיה קומאנץ' ("קומנצ'י" קראו לה השדרים בישראל, עד היום אין לי מושג אם זה נכון) בטח כבר שמעתם אפילו אם נולדתם הרבה אחרי האולימפיאדה ההיא. בכל זאת מדובר במתעמלת הגדולה ביותר בכל הזמנים, כלומר – לפחות עד שהגיעה סימון ביילס. הדבר הזכור ביותר מתצוגות השיא שלה במונטריאול הוא התקלה שגרמה לתצוגה הדיגיטלית של התוצאה, כשזכתה לציון העגול "10" (הם תוכנתו להציג רק עד 9.99, שכן איש לפניה לא זכה לציון המושלם).
השנייה היא קורנליה אנדר, השחיינית בת ה-18 ממזרח גרמניה, שנחשבה ליורשת ממן נקבה של מרק ספיץ האגדי אחרי שזכתה בחמש מדליות, ארבע מהן מזהב. אנדר הייתה נערת הפוסטר של אימפריית הרשע שמעבר למסך הברזל. לימים התברר שאפשר כי ההישגים הרבים להם זכתה הושגו באמצעות שימוש בחומרים אסורים שניתנו (גם) לנבחרת השחייה, אבל אל תטרחו לבלבל אותו עם העובדות: הילד שהייתי ממילא יסרב להאמין לדבר שכזה אודות הגיבורה שלו.
להורדת אפליקציית וואלה ספורט לחצו כאן
Kornelia Ender fu la prima donna a vincere 4 ori in una edizione dei giochi olimpici, tutti con record del mondo. pic.twitter.com/SXZUR20Gjx
— stefano iachetti (@stefanoiachetti) February 3, 2015
געגועיי לג'ימי
מעל כל אלה זהרה באור יקרות נבחרת ישראל בכדורגל. דוביד שוויצר המנוח, המאמן, היה חבר של קרובי משפחה וכך זכיתי לגלויה ממחנה האימונים של הנבחרת במזרח הרחוק, בחזיתה פגודה יפנית ובאחוריה חתימות של כל שחקני הנבחרת ההיא, כולל כוכבים כרפעת טורק, ויקי פרץ, דני נוימן – ומעל כולם אורי מלמיליאן, האיש שהיה חתום על התואר הראשון של ביתר ירושלים, זכייה בגביע המדינה.
אני זוכר את התיקו אפס המאכזב מול גוואטמלה, את התיקו המרשים מול צרפת, שבשורותיה כוכב צעיר בשם מישל פלאטיני ואת האכזבה שלי אחרי ההפסד הצפוי לנבחרת ברזיל – שאם צריך להזכיר כוכבים צעירים, שיחק בה אחד שהכינוי שלו היה זיקו. אני משום מה התחברתי דווקא לרפעת טורק, אולי בגלל הכינוי המגניב (מילה חוקית באותם ימים) שלו: ג'ימי.
לכן, אם יש משימה עילאית באולימפיאדה הזאת בפריז, היא מבחינתי לא מדליית זהב בענפים כמו ג'ודו, טקוואנדו (עם כל הכבוד, כן?), גלישה או אפילו התעמלות אמנותית (על כל הכבוד 2), אלא רק הופעה מכובדת לנבחרת של גיא לוזון, כזאת שתפלרטט עם אחד מזיכרונות הכדורגל הראשונים שלי.
July 19, 1980 The XXII Summer Olympic Games opened in Moscow. These were the first Games in the history of the Olympic movement, held in Eastern Europe, and for the first time in a socialist country. The bear cub Misha, the hero of Russian folk tales, became the mascot of pic.twitter.com/jVzeeNCQmH
— ????? ????? (@andumkatresnan) July 20, 2023
בין מישקה לקרל לואיס
למרות ההתלהבות הילדותית, הרי שמהר מאוד הגיע גם משבר ביני לבין התנועה האולימפית. זה היה אחרי שחיכיתי בכיליון עיניים למשחקים שנערכו במוסקבה. רק שלליאוניד ברז'נייב היו תוכניות אחרות והוא פלש לאפגניסטן, מה שגרם למערב לשתי טעויות קריטיות: הראשונה הייתה לאמץ בחום את הקנאים המוסלמים הקיצוניים שלחמו בצבא האדום (מי שלא מאמין לי יכול לחפש את "רמבו 3" ולראות את ששון גבאי בתפקיד החבר הטוב של סילבסטר סטאלון, שמשתף פעולה עם המוג'אהדין כדי למגר את הרוסים).
השנייה הייתה להחרים את המשחקים, מה שגרם גם לגרורה הישראלית ללכת אחרי האמריקנים וצמצם את השידורים הישירים לתקציר של כחצי שעה בכל לילה (עדיין באותו ערוץ אחד ויחיד). לכן אל תאשימו אותי אם הזיכרון האולימפי שלי מהמשחקים ההם כולל בעיקר את מישקה הדובון, שהיה הסמל הרשמי של המשחקים ההם.
בתגובה החרימו הרוסים את האמריקאים ונמנעו מלהשתתף במשחקים בלוס אנג'לס ב-1984. אני כבר בחופש הגדול של התיכון, עם חברה "פרטית" כמו שקראו לזה בשכונת הפועלים הפוריטנית שבה גדלתי (להבדיל מחברה "כללית" בתנועת הנוער) ועם קרל לואיס על המסך.
לימים נודע שאפשר בהחלט שאותו לואיס היה מתוחזק בעזרת חומרים אסורים ממש כמו קורנליה אנדר וחברותיה ממזרח גרמניה, אבל הי – שום דבר לא הוכח ושום תואר לא נשלל, מה שמביא אותי לאחד שדווקא כן: את המשחקים האולימפיים של 1988 ראיתי כבר על מדים. אני לא זוכר באילו נסיבות יצאתי מהצבא באותו היום של אולימפיאדת סיאול, אני רק זוכר את הפריים: חדר האוכל בקיבוץ קלע גולן (לימים: "רמת טראמפ" גם אחרי שהוכח ששום רמה אין לאיש), אני עדיין עם המדים עלי, גלילון מונח על הנעליים האדומות שהספקתי כבר לחלוץ – ועל המסך קורע בן ג'ונסון את האם-אמא של אותו קארל לואיס.
אחר כך התברר שהוא היה על סטרואידים אנבוליים או משהו כזה, המדליה נלקחה ממנו והוא הושלך לפח האשפה האולימפי. חסר לי רק שייגלו את זה יום אחד גם על יוסאין בולט (למען הסר ספק: אין לי כל מידע תומך בהשמצה הזאת) – ואפשר מבחינתי לכבות את הלפיד.
Perfect Shots: Ben Johnson and
— SHED (@SHEDverse) November 15, 2023
Carl Lewis during the 100 meter final at the 1988 Seoul Olympics 100m final: Ben Johnson's record stripped, 5 others positive. Debated as tainted or a rewriting of athletic history.' pic.twitter.com/mgAVuLCSJz
גדולה עם כוכבית
עם השנים מתחדדים ההבדלים בין אוהדי כדורגל לכל השאר: עבור אוהדי כדורגל אמיתיים, אפילו האולימפיאדה התקבעה כסוג של תחליף, גרסת "כל ענפי הספורט האחרים" למונדיאל או ליורו. אלא שעבורי, אולי בגלל זיכרונות הילדות, מדובר בחגיגה מתמשכת שמדבירה אותי למסך.
נכון, יש כל מני ענפים מעצבנים כמו קליעה למטרה או אפילו סייף (והייתי סייף פעיל, פאר חוג הסייף של בית אבא חושי בנווה שאנן, אי שם בכיתה ו' ב-1980!) שמוטב כבר לצפות בסיד מתייבש על הקיר מאשר לחזות בהם, אבל תמיד מגלים עוד ענפים, מלקרוס ועד בדמינגטון או איך שלא קוראים לזה – ותמיד יש את התקווה הישראלית למדליה אולימפית באיזה ענף ששמעתם את שמו לראשונה רק לפני חמש דקות (וראו זה פלא: כבר הפכתם למומחים!), עיינו ערך "טקוואנדו".
ויש גם תמיד את יוצאי הדופן, בין אם מדובר במרים משקולות טורקי שמתנשא לגובה של מאה וארבעים סנטימטרים, מה שלא מונע ממנו להניף כמשקל הזה בקילוגרמים – ועד להרי האדם, מפינלנד עד בולגריה, שדוחקים אגב חיקוי מוצלח של צירי לידה משקל של רכב משפחתי קטן.
ותמיד יהיו דרמות של מי שיתייבש באמצע המרתון או תיפול על המסלול וכמובן, הגאווה הלאומית, זאת שעוד לפני שהיא מייחלת למדליה, יורקת בפניו של התוניסאי שסרב ללחוץ את היד של יריבו, הג'ודוקא מישראל – או עולצת נוכח איראני שהעדיף למות ולא להתגייס, סליחה – לפרוש מהתחרות ולא להתמודד מול יריב ישראלי.
ומעל על אלה תהיה כמובן שאלת המחאה האנטי-ישראלית פינת אנטישמית. אולי נמנע מדגלי פלסטין ביציעים (ביורו כמעט שלא ראינו, אם כי ביורו לא הייתה נבחרת ישראלית על המגרש), אבל מחוץ לאולמות ולמגרשים קשה להאמין שמישהו יצליח לבלום את המחאה, בטח כשאפילו מקרון המתון, בחר לחסום את הניאו-נאצים מימן בברית עם תומכי מרצחי חמאס משמאל… ככה שעוד בטרם נפתחה אולימפיאדת פריז, אפשר להניח שצפויים לנו מיצגי שנאה קשים בשוליה, אם לא ממש במרכזה.
איך זה ישפיע על המשלחת הישראלית – יפריע לה להתרכז במשימה הספורטיבית-לאומית, או להפך – ידחוף אותה להצלחה, מוקדם להעריך. הדבר היחיד שאפשר להמר עליו די בוודאות, לפי שעה, הוא שנוצף באייטמים על אבטחה מוגברת סביב הספורטאים שלנו, ברמה שבה יתקשו אפילו לסור אל השירותים ללא מאבטח צמוד.
אז הבה נרשום ביומנים לא רק את אירוע הפתיחה ב-26.7, זה שבו נחכה לשמוע האם ישרקו בוז לספורטאים שלנו, אלא גם את הפיק, שלאחריו תמיד מורגשת דעיכה קלה בעניין שלנו במשחקים: ריצת הגמר ל-100 מטרים גברים (שמגיעה תמיד בדיוק ברגע שבו אנו חשים שיש לנו כבר טעם של כלור בפה מרוב תחרויות שחייה), בלילה של ה-4.8 ואם אנו מצווים גם לאיזון מגדרי, נציין שזה של הנשים יתקיים בדיוק 24 שעות קודם לכן.
כך או כך, עם מדליות לישראל או בלעדיהן, עם אנטישמיים או (הלוואי!) בהיעדרם, עם שיאי עולם כאלה שיושגו אולי גם באמצעות סמים כאלה שעוד לא הומצאה הבדיקה לגלותם, אני מבטיח להיצמד למסך עד שתיגמר האולימפיאדה וייחלו ליגות הכדורגל השונות. לא רק בגלל הספורט, אלא כדי לפגוש מחדש את הילד בן ה-6.5 שהייתי, זה שהיה לו קראש על שחיינית מזרח-גרמנית בשם קורנליה אנדר.
מה דעתך על הכתבה?