לפני 11 שנה, ב-18 ביוני 2013, ישב טיאגו אלקנטרה במסיבת העיתונאים באיצטדיון טדי עם חיוך רחב על פניו. הוא בדיוק כבש שלושער בגמר אליפות אירופה עד גיל 21, ונבחר לשחקן המצטיין לא רק בניצחון 2:4 על איטליה, אלא בטורניר כולו. אחרי שכבש בגמר גם שנתיים קודם לכן, הוא הניף שוב את הגביע הפעם כקפטן וכמנהיג, והקונצנזוס סביבו היה מוחלט. לפי התוכניות, הוא היה אמור להיות הכוכב הבולט הבא של הכדורגל הספרדי – וגם העולמי.
כי הרי האדומים שלטו אז ללא עוררין. הם זכו ביורו 2008, במונדיאל 2010 וביורו 2012, והסגנון שלהם הכתיב את הכללים. השושלת היתה מפוארת, וההצלחות המסחררות של הצעירים הראו כי דור ההמשך מוכן לקבל את השרביט. כאשר חגג בירושלים, עם שלישיה כבר במחצית הראשונה, הוא קיבע את מעמדו, והצדיק עד הסוף את הבחירה לייצג את ספרד.
הרי הוא יכול היה להעדיף את ברזיל, כפי שרצה אביו. מאזיניו, קשר אחורי אפרורי שהתמקד בעיקר בעבודה השחורה, זכה בגביע העולם ב-1994, ורצה שבנו ילך בדרכו על אדמת המולדת ב-2014. ואולם טיאגו, שהיה מוכשר יותר בפער עצום מבחינה טכנית, התחנך בלה מאסיה בגיל 14, והרגיש שייך לשם יותר מאשר לסלסאו. באותו ערב קסום בטדי, היתה תחושה כי היה זה צעד גורלי שישפיע רבות על המשחק. בדיעבד, התברר כי היה זה דווקא משחקו הטוב ביותר של טיאגו במדי חולצה האדומה.
רק משחק אחד בהרכב בטורניר גדול
למעשה, כל השושלת הספרדית נקטעה בערך ב-2013. בגביע העולם בברזיל הודחה האלופה בשלב הבתים, וההגמוניה התפוגגה. הנאמנות לסגנון הפכה במהרה מיתרון מוחץ לחסרון משמעותי, ורק הקיץ, כאשר שינתה את גישתה בניצוחו של המאמן לואיס דה לה פואנטה, חזרה ספרד לפסגה וליקטה את מדליות הזהב באליפות אירופה. אלברו מוראטה, שהוכתר למלך השערים באליפות לנבחרות הצעירות בישראל, היה הקפטן הגאה של הנבחרת שכבשה את הטורניר בסערה, אבל הגיבורים המרכזיים היו צעירים הרבה יותר. לאמין ימאל, למשל, עוד לא היה בן שש כאשר טיאגו להט בישראל.
במקביל, באופן סמלי ביותר, מעין אירוניה כואבת, הודיע טיאגו על פרישה מכדורגל . הוא עשה זאת יום לפני המפגש מול צרפת בחצי הגמר, וההודעה הזו קצת נעלמה ברצף הדיווחים לקראת הקרב הגדול. האם העיתוי נבחר כך בכוונה? האם העדיף טיאגו לעזוב בדלת האחורית, כמעט ללא התייחסות תקשורתית, בדיוק כאשר ספרד צוברת סוף כל סוף תאוצה בלעדיו? כך או כך, בכל הקשור לנבחרת הקריירה ניתן לומר כי הוא לא מיצה אפילו עשירית מהפוטנציאל, והציפיות הגבוהות התפוגגו כבר מזמן.
לו מישהו היה אומר ב-2013 כי טיאגו יפתח בהרכב פעם אחת בלבד במשחק בטורניר גדול במשך חייו, לא היו מאמינים לו, אבל בשורה התחתונה זו המציאות. את הנסיעה לברזיל לפני עשור הוא החמיץ בגלל פציעה בברכו, וזה הכתיב את המשך יחסיו עם ויסנטה דל בוסקה שבנה את הקישור בלעדיו. ביורו 2016, הוגבל חלקו לשתי הופעות קצרות כמחליף.
עם ג'ולן לופטגי, שטיפח אותו בנבחרת הצעירה, החיבור היה טוב הרבה יותר, ובמונדיאל 2018, העניק לו המנטור את החולצה מספר 10, אך הוא פוטר כידוע ממש לפני תחילת הטורניר בגלל החתימה בריאל מדריד – ומעמדו של טיאגו נפגע. הוא היה בהרכב רק מול מרוקו בשלב הבתים, ולא קם מהספסל כאשר הנבחרת הודחה בידי רוסיה בשמינית הגמר. ביורו 2020, הבמה כבר היתה של פדרי, וטיאגו הסתפק שוב בהופעות כמחליף. למונדיאל 2022 הוא לא זומן כלל, הן בגלל מצבו הבריאותי והן כי כבר לא נתפס כרלוונטי. זמנו עבר. לאורך הקריירה, הוא מעולם לא התקרב למעמד של שחקן מרכזי בנבחרת, וסיים עם 46 הופעות בינלאומיות שהניבו שני שערים. כן, בגמר אחד מופלא בטדי כבש טיאגו יותר מאשר בכל משחקיו בנבחרת הבוגרת במצטבר.
המצטיין בגמר ליגת האלופות ב-2020
הפספוס הזה לא תקף רק לקריירה בנבחרת, כמובן. כאשר נסק בברצלונה בתחילת העשור הקודם וזכה לשבחים מפליגים מפפ גווארדיולה, הציפיה היתה כי הוא יגדיר את העידן החדש. כעת, כאשר תלה את הנעליים בגיל 33, איש לא יכלול אותו אפילו ברשימת 100 השחקנים הטובים בעשור הקדום. עבור פרשנים ואוהדים רבים מדי, הוא עבר לחלוטין מתחת לרדאר. כמה אנשים יזכרו בעוד כמה שנים שהיה בכלל כוכב כזה? הוא היה שקט מדי בסגנונו ובאופיו כדי לבלוט, ובעיקר סבל מחוסר מזל בכל הקשור לפציעות – והעלילה העגומה הזו החלה אף היא ב-2013.
במובנים רבים, זו היתה אמורה להיות השנה המכוננת עבור טיאגו. הוא בחר לנטוש את ברצלונה בה לא קיבל את היחס הראוי לדעתו, וניצל את הסעיף בחוזהו שאיפשר לו לעזוב תמורת 25 מיליון יורו בלבד. מנצ'סטר יונייטד נראתה בשלב מסוים כפייבוריטית להחתימו, אך דייויד מויס היסס, ובאיירן מינכן קפצה על המציאה. גווארדיולה, שבדיוק החל את דרכו במועדון הגרמני, קבע נחרצות לגבי התוכניות בשוק ההעברות: "או טיאגו, או אף אחד". האמירה הזו העלתה את רף הציפיות שהיה גבוה ממילא, אבל מיד אחרי הגעתו נפצע טיאגו בקרסולו, החמיץ 3 חודשים, ואז נפגע ברצועות בברכו. שיתוף הפעולה עם פפ, שהבטיח כל כך הרבה, לא עבד כמו שצריך כתוצאה מכך.
טיאגו נותר במינכן כסוג של ירושה אחרי עזיבתו של גווארדיולה, וסיפק לפרקים משחקים נהדרים כאשר היה בריא. כל המאמנים שהיו באליאנץ ארנה אהבו לעבוד איתו, והאנסי פליק היה מאושר במיוחד מתרומתו בדרך לזכיה בטרבל ב-2020. טיאגו היה על המגרש במשך כל 90 הדקות כאשר באיירן רמסה את ברצלונה 2:8 ברבע הגמר. הוא גם היה השחקן המצטיין ללא עוררין בגמר מול פריז סן ז'רמן – הספרדי לא רק חילק הכי הרבה מסירות מדויקות, אלא גם חילץ כדורים יותר מכולם.
הפציעות חיסלו את חלומות בליברפול
אז גם הוחלט שיהיה זה אקורד הסיום שלו במועדון בתום 7 שנים. הקשר חיפש אתגר חדש וסירב להאריך את החוזה שהיה אמור לפוג כעבור שנה, המועדון לא רצה לאבד אותו ללא תמורה, וכך הוא עשה את דרכו לליברפול תמורת 24 מיליון יורו. יורגן קלופ קיבל אותו בזרועות פתוחות באנפילד, והמועדון האדום חרג מהמדיניות להעדיף רכישת שחקנים צעירים. טיאגו, שהיה כבר בן 29, נתפס כחיזוק שמסוגל להביא איכויות חדשות למרכז המגרש, והרושם הראשוני היה מצוין. במשחק הבכורה מול צ'לסי, הוא שבר את שיא המסירות למחצית אחת עם 75 מסירות – ופשוט לא טעה. אלא שבמשחקו השני הוא נפצע מתיקול של רישארליסון בדרבי מול אברטון, ומעולם לא התשקם עד הסוף.
גם בליברפול היו לטיאגו משחקים גדולים ורגעים מופלאים. הביצוע הזכור ביותר הוא השער מול פורטו בנובמבר 2021 כאשר הבעיטה ממרחק טסה לאורך כל הדרך לפינת השער סנטימנטרים ספורים מעל הדשא אך לא נגעה בו. רק שחקן נדיר מסוגל לספק רגע כה חריג, אבל לרוע המזל היה זה הכיבוש היחיד של טיאגו במדי ליברפול בליגת האלופות. הוא לא הצליח לייצר רצף סביר של משחקים בשתי העונות הראשונות, נעלם במהלך עונתו השלישית, ובעונה האחרונה כבר לא שיחק כלל. 5 דקות משחק היו לו ב-2023/24, הותקוות כי יתרום מנסיונו על הדשא לדומיניק סובוסלאי ולאלכסיס מק אליסטר לא התממשו. הוא חנך אותם רק בחדר ההלבשה ובאימונים, וכעת מסתבר שהיתה זו ההכנה לקראת המעבר המהיר לאימון.
מאמן ברצלונה לעתיד?
היו לטיאגו הצעות להאריך את הקריירה – לא רק בסעודיה חיכו לו, אלא גם ג'ירונה היתה שמחה לראות אותו בשורותיה. הוא החליט לא לענות את הגוף סתם, השלים עם המציאות כפי שהיא, ונענה להצעה מפתה במיוחד לחזור הביתה כדי להתאחד עם המאמן איתו חווה את התקופה הכי כייפית. טיאגו שב לברצלונה על תקן עוזרו של פליק, ויש לכך יתרונות לכל הצדדים. קשר העבר יקבל נסיון חיוני בלי למשוך תשומת לב מיוחדת, המועדון מחזיר את הסמל שעזב לפני 11 שנה בטונים צורמים למדי, והמאמן הגרמני יזכה לאדם עליו ניתן לסמוך שמכיר את המנטליות, את התקשורת, ואת המערכת מבפנים.
במקום להפוך לפנים של הדור הספרדי המנצח, ינסה כעת טיאגו להדריך את הדור המנצח האמיתי. הוא יהיה הבוס של פדרי, גאבי, לאמין ימאל, פאו קובארסי, אלחנדרו באלדה, פרמין לופס, ואולי גם ניקו וויליאמס. אלה השחקנים שעשויים לתרום להיווצרות השושלת הספרדית החדשה בכדורגל האירופי והעולמי. טיאגו יודע על בשרו שההבטחה הגדולה לא תמיד מתממשת, ויעשה את המקסימום על מנת לעזור לכוכבים הצעירים לפרוח. על פציעותיהם, כמובן, לא תהיה לו אחריות.
ואז, בבוא העת, הוא עשוי להיות גם המאמן הראשי בעצמו. זו המטרה, וניתן היה לחוש זאת עוד כאשר העניק טיאגו את הראיון לגרדיאן לפני שלוש שנים. "יש פחות קסם על המגרש, פחות יצירתיות. שחקנים מבצעים יותר פעולות מהר יותר. אין צורך לכדרר כי אפשר לרוץ במקום. הקצב גבוה יותר, הכל יותר פיזי. אנחנו מאבדים את השחקנים השונים, אלה שאוהבים לשחק לאט יותר. הפליימייקרים נעלמים", הוא אמר, ואפשר היה להבין שזה לא לרוחו. כמאמן, ישמח טיאגו לשים דגש על היצירתיות, ולתת לשחקנים כמוהו לתת לידי ביטוי. אם יצליח, אפשר יהיה רק לברך על כך.
מה דעתך על הכתבה?