נקודת קיצון: הטיפול של מכבי חיפה בפרשת דיא סבע

שלמה המלך, החכם באדם על פי המקורות, אמר פעם, בדרך שצוטטה בספר משלי כי "מוות וחיים ביד לשון". לאמור: תשגיחו על פליטות הפה שלכם, תזכרו כי הדרך ללב הקונצנזוס היא לקבל החלטות נכונות, לא רק במעשה, אלא גם באומר. אבל מה לעשות, שלפעמים, גם אם נדמה שיש שליטה ומדידה במה שאומרים, אין שליטה על השומע. יש אנשים שיגידו הפוך ממה ששומעיהם רוצים לשמוע רק כי מזה הם חיים. אלה הפרובוקטורים. ויש כאלה שאפילו לא אמרו – אמרו לידם – והם חוטפים את האש. דיא סבע הוא אחד מהם.

החזרה של סבע למכבי חיפה לוותה כצפוי במחלוקת בקרב יושבי היציע הירוק. אשתו, נרמין, פרסמה פוסט 10 ימים לאחר טבח ה-7 באוקטובר ובו, רחמנא ליצלן, השוותה לכאורה בין הילדים המתים בטבח לבין הילדים המתים בעזה. קראתי את הפוסט אין ספור פעמים, ואני חייב להגיד שלא הזדעזעתי. היא לא אמרה שצה"ל מבצע רצח, ולא קראה לחיילים נאצים. היא דיברה על הילדים, על הלא מעורבים באמת, אלה שאין להם שליטה על הנעשה. הרכים, הפגיעים, חסרי התבונה המלאה. "אין הבדל בין ילד לילד", כתבה נרמין בדרך אוניברסלית, לא כי היא ערביה, אלא כי היא אמא. "בין אם הם כלואים בין הרצחנות של חמאס להפצצות שלנו". שימו לב, "רצחנות של חמאס", "הפצצות שלנו". כך כותבת ישראלית.

באופן מדהים, למרות שלא מדובר אפילו בפוסט שמזכיר את זה של מואנס דאבור ("אללה ישלם"), ועל אף שמחקה והתנצלה, דיא סבע, בעלה, חוטף שריקות בוז מהקהל של הקבוצה שלו. אני חייב לומר, שזה מזעזע אותי יותר מהפוסט של נרמין שכאמור, בכלל לא מזעזע.

אבל הפוסט, המחיקה, ההתנצלות, והמחאה נגד סבע, הם רק מדגם בתוך תופעה מדאיגה שצוברת תאוצה בשנים האחרונות: הקהל כבר לא רק מעורב בנעשה בקבוצה שהוא אוהד, הוא כבר מתערב. דיא סבע ערבי. איך שלא נהפוך את זה, 10 אחוז בציבור – לפי הסקרים – מחזיקים בדעות שקרובות לאלה של הקו-קלוקס-קלן באמריקה. מעצם היותו ערבי, הוא בחזקת חשוד אצלם. אם לא יגלה נאמנות למדינה, יביע זעזוע מרצח יהודים, ילך עם חבריו לפקוד חיילים פצועים בבתי חולים, ויתגייס למען יחידות לוחמות, הוא בבעיה. לפחות שישתוק.

לה פמיליה כבר לא לבד. יש גורמים בפנאטיקס, יש כאלה בקופים הירוקים, אפילו ביציע של הפועל, יש כאלה שלא אוהבים ערבים. להיות ערבי במדינה זה לא פשוט, אפילו במקומות שבהם הם השתלבו מעולה. לא סתם שחקנים ערבים קופצים על ההצעה הראשונה מחו"ל – איחוד האמירויות, דרום קוריאה, סין, חרטאסטן – ועפים מפה. ואם אפשר לזרז את יציאתו, אותם גורמים קיצוניים יסייעו לכך.

וזה לא רק ערבים. קהל של מכבי חיפה קילל וגידף וניאץ את ערן זהבי במשחק הנבחרת מול אלבניה בסמי עופר, עד שזה זרק באימפולסיביות את סרט הקפטן, הושעה ופרש מהנבחרת. זה לא היה על רקע היותו ערבי או תומך טרור, זה היה רק כי הוא הכוכב של היריבה הגדולה. ואם אפשר להוציא אותו מדעתו, אדרבה. משחק נבחרת? את מי זה מעניין.

אוהדים רוצים שהבעלים שלהם ירכשו מכל הבא ליד, ייקחו 40 שקל לכרטיס ואם אפשר פחות, ישמרו על שחקני בית, ינשקו את הסמל, ואם אפשר יעשו קולולוש ביציע עם הכסף מהגבייה בנוער. אם לא, הם ינהלו נגדם קמפיין, מחאה, ייכנסו דקה 30 ולא יעודדו מחצית. ואם אפשר להעיף את הבעלים, אז הם יזרקו אבוקות ויחדרו למגרש, רק כדי שהקבוצה תחטוף קנסות והבעלים יישבר ויילך. זה קרה בהפועל ת"א, בבית"ר ירושלים, בבני יהודה, אפילו במכבי ת"א ומכבי חיפה. הקמפיין "יענקל'ך" צבר תאוצה עד לאליפות הראשונה של ברק בכר. הוא כרגע בהקפאה. אל תדאגו, הוא לא נגנז.

"אנחנו רוצים לקבוע פעם אחת ולתמיד מי יהיו השחקנים, מי יהיו המאמנים, מי יהיו השופטים, מה תהיה התוצאה ומה יהיה מזג האוויר. אם לא- נשרוף את המועדון", כתב יוסי בנאי ל'גשש החיוור' לפני 50 שנה, וגברי בנאי, אוהד הפועל ת"א שהיטיב לדבר כאוהד בית"ר ירושלים – דקלם. אין משפט שמבטא את מה שקורה בשנים האחרונות במגרשי הכדורגל בישראל – עוד חיקוי זול לנעשה בארגוני אולטראס גדולים באירופה – שבו הקהל רוצה ללמד את הבעלים איך להתנהג.

הכדורגל שייך לאוהדים, המועדון לא, אלא אם הוא מוגדר ככה. את זה חייבים כולם לשנן, כי הסיפור הוא לא דיא סבע, ולא מואנס דאבור, ולא ערן זהבי ולא אלי טביב. הסיפור הוא הכדורגל שלנו. יש מעט מאוד אנשים שמוכנים לזרוק את כל מה שהם בנו בעשר אצבעות ולהתמסר לעבודה הסיזיפית הזו שקרויה בעלות על מועדון כדורגל. אהדה, פרסום, שליטה וכוח לא שווים את זה. כל עוד האוהדים לא יכולים לממן את הפעילות, הם צריכים להבין מאיזה שלב הם עלולים לסכן את מימון המועדון, בכך שיגרמו למי שמממן – בעלים, ספונסרים, נותני חסויות – ללכת.

יענקל'ה שחר הוכיח – הכי הוכיח – ב-30 השנים האחרונות מה היא נאמנות למקום. הוא לא נולד אוהד מכבי חיפה, אבל הוא מכבי חיפה. וככזה, אם הוא החליט שמה שכתבה-ומחקה נרמין סבע לא מחייב את שחרורו של דיא סבע, אלא דווקא את החזרתו (גם בגלל עזיבת ענאן חלאילי), זה מחייב את הקהל לנהוג כקהל אוהדים ולא כאנשי מחאה.

דיא סבע לפני שהוא ערבי, או בעל דעה, או שחקן עם קבלת החלטות כזו או אחרת, הוא בן אדם. לשחק על רקע מחאה נגדך, ולתת את כל כולך, זו משימה מאוד קשה שמעטים יכולים לעמוד בה. בשבת הוא עמד בה, כשכבש את השער השלישי לרשת הפועל ב"ש, חמש דקות לאחר שנכנס כמחליף. והוא עוד יכבוש, אם יניחו לו.

לא השחקן, ולא אשתו, ולא המאמן ולא הבעלים וגם לא הקהל עומדים פה מעל הכל. המועדון הוא מעל הכל. ואת זה כולם צריכים לזכור.