שוטף פלוס תשעה חודשים: בסוף, הכדורגל הישראלי נאלץ לשלם מחיר

התיקו בבוקרשט גרם לשחקני מכבי תל אביב לרדת מהמגרש בתחושה טובה. במשחק הרשמי הראשון של העונה במסגרות האירופיות אתה ממילא לא מצפה ליכולת גבוהה, העיקר שתצא ממנו בשלום. מכבי תל אביב כמעט גנבה ניצחון, אבל גם 1:1 בחוץ היא לא תוצאה רעה.

הכול טוב ויפה, רק משהו קטן מפריע במשפט הזה – המילה "בחוץ". איזו משמעות יש לאותו "בחוץ" אם אין לך בית? מחשבת האוטומט שעלתה הייתה שבבלומפילד מכבי תל אביב תעבור, רק שאין בלומפילד. זה היה אפילו יותר מבלבל במשחק של מכבי חיפה. כשהיא ספגה את השער הראשון חשבתי לעצמי שלא תהיה לה בעיה מיוחדת למחוק את הפיגור הזה בסמי עופר. אפעס, לא רק שסמי עופר לא זמין, זה בכלל היה משחק ה"בית", באיזו עיירה הונגרית שאוכלוסייתה ממלאת חצי מהאצטדיון בדרום חיפה. איזה בלבול מדכא.

שלוש קבוצות ישראליות שיחקו אמש במוקדמות הקונפרנס ולא הבקיעו שער אחד. לא יהיה מופרך להמר על הדחות של מכבי חיפה ומכבי פתח תקווה, ולאור ההיסטוריה שלה והקושי האובייקטיבי שיש גם לה, הפועל באר שבע לא בדיוק מועמדת לעלייה. מכבי תל אביב כנראה תגיע לשלב בתים כלשהו, למי שמתחילה באלופות קשה עד בלתי אפשרי לא לשחק באחד המפעלים. אם תישאר הנציגה היחידה שלנו או, רחמנא ליצלן, תודח גם היא בכל אחת מהתחנות עד למפלה הסופית, זו תהיה חותמת סופית לעונה הכי גרועה של הכדורגל הישראלי בזירה האירופית בעשור האחרון.

עם הנטייה הטבעית לכתוש ולקטול, די היה לראות את התמונה העגומה בקישווארדה של כמה מאות אוהדים ירוקים שנעלמים באפרוריות המעיקה, ולחשוב על יקום חלופי שבו 25 אלף צופים דוחפים את הקבוצה בסמי עופר. כמה מאכזב לדעת שאוהדי הפועל באר שבע, על התפאורה הנפלאה שהם אוהבים להקים, לא יזכו לארח בטרנר. ובלומפילד, זה לא המגרש ההוא שבכלל משחקים בו את "אלוף האלופים"?

קל להאשים את ברק בכר בחוסר הכנה, את אלונה ברקת באי פתיחת הארנק או את מיטש גולדהאר ביקיצה המאוחרת שמלווה את מכבי תל אביב כמעט בכל קיץ. בכל אלה יש מידה כזו או אחרת של אמת, אבל הסיבה לתוצאות העגומות פשוטה בהרבה: הכדורגל הישראלי, שדחה את הקץ בשנה שעברה והגיע להישגים יפים למרות הגלות הכפויה, משלם כעת בריבית את נזקי המציאות שאליה נקלע. זה בא לידי ביטוי על המגרש, בהכנה ואם ללכת עוד לאחור – בבחירת הזרים.

דני דבורין, מהאורים והתומים של תקשורת הספורט הישראלית, כתב כאן לפני שבוע כי רכבת הזרים שהגיעה להפועל ומכבי תל אביב בכדורסל מוכיחה שאפשר להנחית כאן שחקנים מעולים גם בכדורגל. באופן עקרוני זו קביעה נכונה, אם כי כדאי לעמוד על שני הבדלים מהותיים הנכרכים זה בזה: ראשית, צמרת הכדורסל הישראלי, במיוחד מאז כניסת עופר ינאי לתמונה, משלמת הרבה כסף בקנה מידה אירופי. שם מתחרים בריאל מדריד וברצלונה. הכסף הזה מביא לפה אמריקאים, שהברית ההיסטורית שלהם עם הענף אצלנו קיימת יותר מיובל שנים. הם עברו פה תקופות קשות כמו מלחמת שלום הגליל ושתי אינתיפאדות. יש כאלה שמשחקים במדינות כמו לבנון ואיראן, לישראל הם לא יגיעו?

בכדורגל מציאת זרים טובים, בתקציבים מוגבלים יותר, אינה עניין של מה בכך. אם מלכתחילה קבוצות התקשו לפגוע, כעת המשימה קשה ומורכבת יותר. בניגוד לאמריקאים, שחקנים ממדינות רבות חוששים לבוא לכאן לא רק בגלל הפחד המובנה מהמלחמה אלא גם מסיבות פוליטיות ולחצים משפחתיים. גולדהאר, שחר וברקת עשו בדיוק את ההפך מינאי ולקחו צעד אחורה. הם מבינים שהשנה ספציפית ההימור גדול מדי, לכן הקבוצות שלהם נראות כפי שנראו בימים האחרונים.

וכך הגענו לנקודה שבה אנו מוצאים את עצמנו עם מועדונים חיוורים וחסרי אונים, שמקיימות משחקים שעשויים לאזן להן את התקציב השנתי מול יציעים ריקים ועצובים. כפי שזה נראה כרגע, צפויה לנו עונה אירופית שחונה מכפי שהתרגלנו. גם אם אין את מי להאשים, עדיין מותר להיות מאוכזבים.