סוף סוף מדליה: האם צפינו בריקוד האחרון של הטניסאי הגדול בהיסטוריה?

במשולש ששלט בטניס הבינלאומי בדור האחרון, לא חייבים להימנות על טים ג'וקוביץ'" דווקא, כדי להתרגש ממדליית הזהב שבה זכה הטניסאי המעוטר ביותר בהיסטוריה. אני בטוח שגם מעריצי נדאל ופדרר, אם להזכיר את שתי הצלעות האחרות, התרגשו כהוגן ממה שמתחיל להיראות כמו סוף הקריירה של האיש שלמדנו לכנות בשם "נולה".

האמת, לא צריך להיות אפילו חובב טניס מושבע כדי להרגיש לחלוחית בזווית העין, ממש כמו שלא היה צריך להיות אוהד כדורסל כדי להתרגש ממייקל ג'ורדן, אוהד כדורגל כדי להתמוגג מהיריבות הסמויה בין מסי לרונאלדו או גולפאי חובב כדי להשתאות נוכח סיפור החיים של טייגר וודס. הם היו ענקים שזכו לכך ששמם יהיה חלק מטריוויה שכל אדם שחי על כדור הארץ ב-50 השנים האחרונות חייב להכיר. בניגוד למשל לשמות גדולים אחרים, מד"ר ג'יי (ג'וליוס אירווינג) דרך ג'ון מקנרו ועד לזינאדין זידאן. כחובב טניס די קטן, ניסיתי לצפות בכמה שיותר משחקים במסגרת הטורניר האולימפי, שגם אם לא יהיה הטורניר האחרון בקריירה של הטניסאי הסרבי, הרי שהוא בוודאי אקורד בולט בשירת הברבור של הקריירה המופלאה שלו.

כל זיכרון, מלמיליאן

טורניר הטניס האולימפי אינו גרנד סלאם: ילדים שחובטים לראשונה בכדור הצהבהב, חולמים לזכות בווימבלדון, לא במדליה אולימפית, אבל עבור האיש שהשיג כבר באמת הכל, חוץ ממדליה מוזהבת, הפך הטורניר הזה למשימת חייו האחרונה. מי שעקב אחרי המשחקים, ראה את ג'וקוביץ' כשהוא כבר מעבר לשיאו, אבל מחפה על כל ירידה בזריזות או בחוזק, בתאוות ניצחון שאין שנייה לה. קחו את קרלוס אלקראס, הכוכב העולה בשמי הטניס העולמי. תנו לו עשרה משחקים מול ג'וקוביץ' "הקשיש" והוא ינצח לפחות תשעה מהם. העשירי היה הגמר של אולימפיאדת פריז 2024, פשוט כי "נולה" לא היה יכול להרשות שיקרה אחרת.

ספורט, יותר משהוא זקוק לאיכות, זקוק לגיבורים – כי אין רומן או סרט, איכותיים ככל שיהיו, שלא יתבססו על גיבור שיעורר בכולנו אמוציות. למי שהחמיץ את הביוגרפיה המרשימה שלי כאוהד-ספות, אני אוהד של הפועל חיפה בכדורגל. גדלתי על אגדות מקומיות כמו אבא גינדין, איציק אנגלנדר, יוחנן וולך ואחרים, אבל גיבור ילדותי היה דווקא אורי מלמיליאן. למה? כי בשנים שבהן התחלתי לצעוק "יש" בגולים, המחצית השנייה של שנות השבעים, הוא היה הגיבור הבלתי מעורער של הכדורגל הישראלי.

מאותה סיבה נדמה לפעמים שאפילו מוצר שהמציא מחדש את השיווק בספורט, כמו ה- NBA, למרות כוכבי ענק מקובי בריאנט, ינוח בשלום על משכבו או לברון ג'יימס (יבדל"א), לא התאושש מפירשתו של מייקל ג'ורדן. כי איך אפשר בכלל? וכמה אפשר להתפעל מקיליאן אמבפה למשל, כשזיכרון הקלאסיקו שהיה מפגיש לפחות פעמיים בעונה בין מסי לרונאלדו, עדיין טרי בזיכרון?

לרגע היה נדמה שזה עקב אכילס של אולימפיאדת פריז, היעדרם של כוכבים חדשים – רק ראו כמה אנחנו מתרפקים על סימון ביילס המופלאה באולימפיאדה האחרונה שלה וכמה פעמים הזכירו בבריכה את מייקל פלפס – ולא בגלל שיש שיאים שעדיין רשומים על שמו, אלא בגלל שאנחנו רוצים מלך חדש (או מלכה).

אדון לאון

למזלנו הגיע משום מקום (כלומר, עבור מי שמתעניינים בשחייה כמוני, פעם בארבע שנים), לאון מרשאן עם ארבע מדליות הזהב המדהימות שלו. נכון, הוא לא פלפס שענד חלק מהמדליות שלו גם על הגרון והגב, במקום על הצוואר והחזה, רק כדי שיהיה מקום לכולן, אבל הי, זה הכי טוב שהבריכה האולימפית יכלה לתת לנו השנה.

ולמה בכלל צפינו בקרבות הג'ודו אחרי שנבחרת ישראל סיימה את הופעתה, אם לא בגלל טדי רינר, שבשיא הדרמה והמתח, בשובר שוויון שאי אפשר היה שיוגרל אחרת, הטיח באיפון אל המזרן יפני במשקל 170 קילוגרם, כאילו הוא מניף תינוק? כי בחיים אנחנו זקוקים לסופרמן: שיציל אותנו מצרות – מאהבה נכזבת ועד לטיל איראני.

לכן לא היה דבר מרגיז יותר מהזמן המיותר שלקחו לעצמם המארגנים, כדי לנגן מוזיקה לא ברורה לפני גמר ה-100 מטר, אירוע השיא בכל אולימפיאדה. כן, גם האתלטיקה העולמית עוד מלקקת את פצעי הפרישה של יוסאין בולט, האיש והאגדה שבינתיים לא נמצא לו יורש – והנה בא נואה ליילס – עוד לא שם מבחינת ההישגים, אבל בהחלט עם האגו הנדרש ודופק כניסה של ווינר.

אחרי כניסה שחצנית שכזאת היה ברור שבעוד פחות מעשר שניות יהיה ליילס מפורסם יותר מטיילור סוויפט או נלעג יותר מגדעון סער – והעובדה שאלפיות שנייה הפרידו בין זו לזה, רק העצימה את גבורתו – עד שאין מי שלא מייחל לניצחון של השחצן הזה גם ב-200 מטר ובשליחים. למה? כי יותר משאנו זקוקים לשיאי עולם, אנחנו זקוקים לגיבורים. ככה זה בספורט – ואולי משום כך, אפילו בתוך מה שנראה כמו אורגיה של גאווה לאומית, עצרנו כולנו והתעטפנו לרגע בדגלי סרביה, מריעים לסרבי הכי מפורסם מאז המרשל טיטו, אפילו אם במקור אנחנו בכלל אוהדי נדאל או פדרר.