הכוחות המיוחדים: היכולת של הספורטאים להכיל את הכאב הלאומי היא פנומנלית

זה היה השבוע הקסום של הספורט הישראלי. שש מדליות תוך שלושה ימים – הצליחו להשכיח את אימת גביע הטוטו שמתקיים ברקע ומנסה להזכיר לכולנו מה מחכה בפתח – עונת הכדורגל, שלא נדע מצרות. אבל עד שנגיע לשם, הבה נתמוגג ממה שאנחנו כנראה באמת טובים בו: ללכת לים וללכת מכות (בגדול. לפעמים יש לנו צד אסתטי ורך יותר, שבא לידי ביטוי בהתעמלות מכשירים). האולימפיאדה בפריז היא משהו שהספורט הישראלי יצטרך לדעת למנף היטב – משום שההישגים של מרבית הספורטאים שנשלחו לבירה הצרפתית – אלה שלא הניפו מדליה ועל אחת כמה וכמה אלה שכן – הם משהו שכן רצוי לספר עליו בבית.

בואו נניח רגע למלרלרים הקבועים שמכורים לדיונים על וירוס העסקנות שהוא הוא הענף האולימפי שבו אנחנו טובים יותר מכולם. בסופו של דבר, שישה מטובי בחורינו ובחורותינו הגשימו את החלום של כל ספורטאי – והצליחו להביא מדליה באירוע החשוב, המצולם והפופולרי מכולם בענף ההתחרות שלהם. ועל זה – עוד לפני המשמעויות הנלוות לאור השנה האחרונה שעוברת על העם היהודי – מגיע להם כל הכבוד והיקר שיש.

בפרק החמישי של העונה השביעית של "סיינפלד", "הג'קוזי", מככב האצן ז'אן פול ז'אן פול מטרינידד וטובגו, שהטרגדיה הספורטיבית שלו היא המנוע של העלילה: הוא מגיע לניו יורק כדי לרוץ מרתון, שלוש שנים אחרי שפישל בענק באולימפיאדה בברצלונה ולא התעורר בזמן. הסיבה: הכפתור הנסתר של השעון המעורר – שעליו לא לחץ ובשל כך השעון לא צלצל. ההיסטריה של ג'רי סביב הצורך שז'אן פול יתעורר היא דבר נחמד, אבל הסיפור עצמו מבליט את היופי והכאב שיש באולימפיאדה – ספורטאי עובד ארבע שנים, קורע את עצמו נפשית ופיזית, ובסוף ברגע אחד הכל יכול להתנפץ לו.

תחשבו מה הרגיש קישיין תומפסון ברגע שהבין שהוא לא לוקח את הזהב בסוף גמר ה־100 מטר גברים בתחילת השבוע, או מה עבר על יקוב אינגבריגסטן – המועמד המוביל לקחת את הזהב ב־1,500 מטר, שהוביל מהשנייה השנייה של הגמר ועד שתי שניות לסוף, וכשחצה את קו הסיום גילה שהוא אפילו לא עולה לפודיום. ולמה ללכת לגויים כשיש לנו את הדמעות של אבישג סמברג – שהודחה כבר בסיבוב הראשון בטקוואנדו. כגודל האושר של המנצחים, כך גודל הכאב של המפסידים. האולימפיאדה דורשת מהספורטאי לא רק את תעצומות הגוף, אלא גם את תעצומות הנפש.

אבל מהספורטאים הישראלים, במיוחד השנה, נדרש עוד משהו. אף פעם לא קל לייצג את מדינת ישראל, ומאז מינכן 1972 גם חלקת האלוהים הקטנה הזאת, של תחרות שכולה ספורט, טונפה באכזריות המרצחים שכנראה לעולם לא יניחו לנו, עד האחרון שבָּנו. ואת העומס הרגשי והלאומי שהוטל על הכתפיים של הספורטאים שלנו השנה אין צורך לפרט, כשהמשקל שהונח על שריריהם של חברי נבחרת הג'ודו שלנו היה כפול ומכופל בשל האסון האישי שפקד את אורן סמדג'ה, ששכל את בנו, גיבור ישראל רס"ל עומר סמדג'ה הי"ד. לעלות לתחרות ספורטיבית עם משקולות כאלה על הכתפיים ועל הרגליים – זה מסובך מאוד.

להבין שבכל רגע יושבים מיליוני אנשים ומתים שתפסיד רק כי אתה יהודי או את ציונית, לקשור לעצמך גומייה צהובה על השיער כדי לא לשכוח את מי שנחטפו על ידי הנאצים מבתיהם לפני עשרה חודשים, להסתכל על המאמן שלך ולראות את הכאב האיום והנורא בעיניים שלו – כל זה – לא אמור להיות חלק מהחיים של ספורטאי רגיל. והיכולת של הספורטאים שלנו להכיל את הכאב הלאומי עם העומס הפיזי והנפשי שדורשת מהם תחרות הספורט הגדולה בעולם והחשובה ביותר בחייהם – היא יכולת מדהימה ופנומנלית. העובדה שמאחוריהם באמת עומדת מדינה שלמה – הופכת אותם לסוג של גיבורי־על שנאבקים למען המטרה תוך כדי סיטואציה בלתי אפשרית כמעט.

ולכן, מדליית הארד של פלצ'יק שווה הרבה יותר מזהב. מדליות הכסף של לניר והרשקו, של דולגופיאט ושל קנטור – גם הן שוות יותר מזהב. ומדליית הזהב של תום ראובני, נו. הבנתם כבר. מה נשאר? רק להתפלל שעד לוס אנג'לס 2028 נגיע למצב שהחבר'ה האלה פשוט יוכלו להתמקד בספורט.