קרן אור בעצב הגדול: האולימפיאדה שנתנה תקווה לישראל

הארבעה ביוני, קצת יותר מחודשיים אחורה, היה עוד יום קשוח במלחמה הנוראית בה נמצאת המדינה כבר יותר מעשרה חודשים. זה היה יום של עוד בשורות קשות מהגבול הצפוני. אפשר היה לראות זאת היטב על הפנים של מיקי זוהר כשנכנס לחדר הישיבות בוועד האולימפי בתל אביב. כמו לפני כל אולימפיאדה, גם באותם אחר הצהריים הוזמנו העיתונאים לתדרוך נוסף של יושבת ראש הוועד האולימפי יעל ארד והמנכ"ל גילי לוסטיג לקראת המשחקים האולימפיים בפריז. לישיבה הזו הוזמן גם שר התרבות והספורט. ארד ולוסטיג הציגו את המשלחת, דיברו על מי שבאותה עת לא השיגו עדיין סופית את הקריטריון, וכמו תמיד הגיעו לחלק של היעדים והציפיות. על מסך גדול היה כתוב בקטגוריה הזו: "צפי ל-4-5 מדליות ול-15-18 גמרים".

השר זוהר ישב ליד הקיר עליו הוקרנו המספרים וקשה היה להחליט האם הוא תוהה אם יש סיכוי לעמוד במשימה הזו, או שהמחשבות שלו נדדו לשאלה כיצד ישראל הולכת למשחקים בפריז, אם בכל יום יכולה לפרוץ מלחמה גדולה וכוללת, שעשויה אפילו להשבית את נתב"ג.

ארד ולוסטיג לא באו עם השקף הזה משום מקום. שלוש שנים אחרי המשחקים האולימפיים בטוקיו, הם ידעו שיש לישראל מה למכור בפריז 2024 ובטח שבמארסיי, שם נערכו תחרויות הגלישה והשייט. היחידה לספורט הישגי בראשות דני אורן ישבה בשנה האחרונה על הרשימות. כל מי שסומן ככזה שצריך להביא מדליה, הביא. שרון קנטור, נבחרת ההתעמלות האמנותית, רז הרשקו, ענבר לניר וארטיום דולגופיאט היו שם מאז טוקיו חזק מאוד כמעט בכל תחרות. נתנו הופעות מרשימות באליפויות עולם ואליפויות אירופה. גרפו מדליות בגראנד סלאם ובגראנד פרי. היה ברור ליחידה במכון וינגייט ולוועד האולימפי שיש על מי לבנות. במעגל השני היו אבישג סמברג, פיטר פלצ'יק, אנסטסיה גורבנקו, מיכאל יעקובלב והיה ברור שיכולה גם לבוא מדליה מעוד ג'ודוקות או אפילו מהדואט בשחייה אמנותית. הנבחרת היתה מרשימה, אבל הפתיחה כאן היתה צולעת. לוסטיג לא אחד שמתחבא ואחרי כמה ימים לא טובים של הג'ודו, השחייה ויתר הענפים שפתחו את המשחקים האולימפיים, הוא לא חשש להגיד שבינתיים נרשמת אכזבה.

אבל לכולם היה ברור שמה שיגדיר את פריז 2024 עבור המשלחת הישראלית הם האחד באוגוסט עד השלושה בו. אלה היו שלושת הימים להם חיכו במשלחת. הימים של פלצ'יק ולניר, אלה של הרשקו, קנטור וראובני וזה של דולגופיאט. היעדר הרוח במארסיי ביום שישי, השניים באוגוסט, הפך את השבת של השלושה באוגוסט לשבת הגדולה של הספורט הישראלי מאז ומעולם. קנטור וראובני זינקו לים למשט המדליות במארסיי ודולגופיאט עלה לתרגיל הגמר בברסי ארנה בפריז. שלוש מדליות הצטרפו אל השלוש שהושגו קודם, ובמוצאי השבת לפני תשעה ימים, היינו כחולמים. שש מדליות היסטוריות וישראל רק באמצע הדרך כאן.

הפיניש שלשום, בשבת האחרונה בלה שאפל ארנה, היה מושלם. גם מדליה שביעית, שחייבה התייחסות סימבולית לשבעה באוקטובר, וגם מדליה קבוצתית הסטורית לישראל. השיאים נשברו כאן אחד אחרי השני. שני המגדרים הביאו את המדליות, וארד את לוסטיג מיהרו לצרף את קפטנית הנבחרת רומי פריצקי לתום ראובני כנושאי הדגל אמש בטקס הסיום.

באותו יום של הארבעה ביוני במשרדי הוועד האולימפי גם דיברו הרבה על כסף. מיליון שקל לזהב, 700 אלף שקל לכסף ו-500 אלף שקל לארד. הכל פטור ממס. השר זוהר ירה לחלל החדר: "רק תביאו מדליות. תאתגרו אותנו ותגרמו לי ללכת לשר סמוטריץ' ולהביא עוד כסף להישגים שלנו. שיהיו כמה שיותר".

הבוקר בנמל התעופה כאן בפריז, תעשה את הדרך המשלחת הישראלית חזרה הביתה. לא מעט ספורטאים כבר חזרו וזכו לכבוד של מלכים. הנבחרת של ההתעמלות תהיה על המטוס, וגם ראובני נשאר כאן למעלה משבוע כדי לשאת את הדגל. ספורטאים אולימפיים לא זוכים לעשירית מהסיקור של הכדורגל והכדורסל. הם עובדים הרבה יותר קשה וזוכים לתהילה רק באליפויות עולם או משחקים אולימפיים. בתוך האבל העמוק בו אנחנו נמצאים כבר יותר מעשרה חודשים, הבליחה המשלחת האולימפית של ישראל וב-16 ימים הכניסה קרן אור אל חיינו העצובים. 16 ימים של שפיות וכמיהה להיות חלק מעולם בו נאבקים על מזרן הג'ודו, נלחמים על מדליה ומתכתשים על מקום גבוה יותר בפודיום. פריז 2024 תיזכר אולי כאולימפיאדה הכי מוצלחת של ישראל גם בעתיד. היא בטוח תהיה זו שנתנה לנו תקווה שהחיים יכולים להיות גם נורמליים.