סייבן אפ: הטור של שי האוזמן על ערב גדול של מכבי והפועל ת"א

וואלק, איך שאנחנו יודעים להסביר כמה שזה מורכב. שמאמן כדורסל בכלל וקואץ' קטש בפרט צריך לארוג בעדינות שכבות של אינפורמציה, תזמון ודיוק אל תוך מוחם של שחקניו. ולאט לאט, אגב תרגול חוזר על יבש ועל רטוב, שלעיתים מתגלה כסיזיפי, להכניס אותם אל תוך נבכי הרעיונות הפתלתלים אשר יביאו לכדי ביצוע שלם של הסינפוניה הגאונית אותה הוא שומע בתוך מוחו הקודח. וואלק, זה לוקח זמן זה. וואלק, זה סיסטם זה. וואלק, זה יאללה יאללה זה.

רק בטור הקודם צקצקתי לכם כאן על הפוטנציאל הגלום בסייבן לי בעתיד הנראה לעין, בעוד שבהווה הנראה לעין הסיפור מורכב יותר. וואלק. ואז הגיע לו לי, אחרי ששרטטו לו כמה קווים מקווקוים בשחור על גבי לוח של מאמנים, אמר שלום שלום, אמר תודה רבה ופירק לאנאדולו אפס את הצורה. וואלק.

במשך חלקים משמעותיים של הרבע הראשון ושל הרבע השלישי זה הרגיש לא כוחות. אנאדולו של לארקין ושל פואריה נראתה ברמה שאיננה מתכתבת בעליל אל מול זאת שכאילו מארחת את המשחק. הכדורים עפו מעל ראשם של שחקני ההגנה הלא קשורים בצהוב מצד אחד, בעוד שריקודי הפיק אנד רול הקבועים של אלופת ישראל נעצרו במוטות הגנתיים של עוכרי ישראל, כשכל האוסמאניים של העולם נוגעים פעם אחר פעם בנסיונות לייצר את המסירות הנהדרות אליהן הרגילה אותנו מכבי תל אביב.

ואז קרו מספר דברים. שרובם, אבל לא כולם, קשורים בסייבן לי.

הפלוסים

ז'ק כהן לא אמור היה להיות כאן העונה. מכבי תל אביב החליטה, על פי סוג של פרסומים זרים, שתם הטקס. שאמנם אוהבים אותו, מעריכים וכו' וגו' ודו, אבל כשבודקים את מה שהוא יכול לתת מחד ואת המגבלות התקציביות שמאידך, המסקנה המתבקשת היא שזה הזמן לומר לך תודה. אמרו לו שהיה כיף ושיבוא לבקר בשבתות וחגים. והוא סירב בנימוס להיפרד בנימוס. ואז נלחצה אחת מהמיליציות שמרכיבה את האימפריה הצהובה ואמרה שרגע רגע. הקיצר, החליטו שז'ק לא מתאים יותר אבל התחרטו והחתימו על חוזה חדש, במהלך שכל כולו מופת של מועדון שאיננו מנוהל.

אתמול, אולי כדי לסייע לסייבן לי להבין מה עושים בהתקפה, נזרק הז'ק אלי פרקט כשהשעון הגדול הראה 3:10 ולוח התוצאות הראה 11:20 לטורקים. בנגיעה הראשונה שלו לקח כדור חוזר בהגנה. רגע אח"כ הוסיף כדור חוזר בהתקפה פלאס סל קל, בין כל הפוארייאים. את הרבע הראשון סיים עם שלשה מהפינה, כאילו כלום – וכך מחק כמעט את כל היתרון והמומנטום של אפס. כאשר מציצים בדף הסטטיסטיקה ומתמקדים במדד הפלוס מינוס, יענו בדקות של מי ניצחה הקבוצה בפער הגדול ביותר, התשובה הראשונה היא ז'ק, שג'יעג'ע 10 דקות שלמות אתמול במשחק, ואותן סיים בפלוס 15.

אה, ועל המסירה לאותה שלשה של כהן אחראי אחד ג'ון דיברתולומיאו. שאם נדבר גלויות, בכך כמעט התמצתה התרומה ההתקפית שלו עבור נציגתנו המשוריינת. במשך 21 דקות שלמות הוא הוסיף עוד אסיסט אחד, קלע עוד שלשה אחת – וזהו. ואם נדבר נניח על הקאמבק הצהוב בסיום הרבע השלישי, אי אפשר להתעלם מתרומתו הסטטיסטית. שהתבטאה, ותבדקו אותי, בשתי עבירות תוקף שסחט באומנות. וזהו. זה מה שהוא עשה. הפלופר האיכותי ביותר שיש למידל איסט להציע סחט אתמול 5 עבירות, וכל אחת מהן סייעה לקבוצה שלו לשרוד עוד רגע ועוד דקה, וכל אחת מהן ערערה קצת יותר את היריבה שממול, בטח ובטח בדקות שבהן חסר לה הלארקין, בדרך לקאמבק שיביא לה נצחון חשוב במיוחד. ניצחון שבו קרה משהו. ניצחון של ניצוץ. אמרנו שז'ק הוליך את מדד הפלוס מינוס? אז שני לו, עם פלוס 13, היה ג'ון די.

למכבי תל אביב יש כמה שחקנים לא רעים בכלל, עוד לפני שדיברנו על הסייבן. את המשחק אתמול היא ניצחה הרבה בזכות שועלי הקרבות הוותיקים שלה. בזכות הפלוסים שלה. בזכות אלו שלהם יש עדיין טריק אחד או שניים שהם מסליקים עמוק במעלה השרוול.

מרסי. WTF

אם תשאל את האדם הממוצע ברחוב מיהו מלהק השחקנים המוכשר ביותר ביבשת הישנה, ספק אם התשובה תהיה ארקן האקיוגלו, שפייר, אני לא מכיר, ופייר, אני לא יודע כמה הוא באמת קשור, אבל מדובר בג'נרל מנג'ר החדש של מאניסה, קבוצת הכדורסל של עיר מנומנמת השוכנת על הכביש המתפתל בין איזמיר לאהקיסאר. הקיצר, הבחור האקיוגלו, ואולי היה זה מישהו אחר, הנחית שם בקיץ שני שחקנים עם עבר NBA לא רע בכלל. האחד, ג'אבון פרימן-ליברטי, חתם ושיחק שני משחקים תמימים טרם נטש בחזרה לליגה הטובה בעולם. השני, סייבן לי, שהוא גם בחירת דראפט על הדרך, השקיע הרבה יותר ונשאר שלושה משחקים תמימים בעיר הציורית טרם מימש את סעיף היציאה החוזי שלו וברח אל ארץ הקודש. ואגב, אחרי ששני אלו עזבו, הונחת שם עוד שחקן NBA, אפילו בכיר יותר, אשר עונה לשם טרוי בראון ג'וניור. יודעים לעבוד שם במאניסה. ויודעים גם לשחרר שחקנים. ואם מכבי תל אביב מנומסת מספיק, היא אמורה לשלוח איזה מסרון קטן אל האיש ולומר לו מרסי, מר האקיוגלו.

אחרי שסיפק הצגות היסטריות במדי מאניסה בכלל ובמסגרת משחקי ה-BCL בפרט, תוך כדי שג'ורדן לויד נוטש, יוקובאיטיס דופק ת'אגודל וקואץ' שאראס מוותר על התענוג, פתאום מצא עצמו סייבן לי בבלגרד, מתכונן למשחק מול אנאדולו. עכשיו בואו נעצור רגע, לטובת עצירה מתודית.

יש רגעים קטנים בחייה של קבוצה שמשנים את הכל. שחקני מכבי תל אביב יכולים להתייצב אל מול המצלמות או המיקרופונים ולדקלם איזו קלישאה שתתבקש על ידי מחלקת הדוברות של המועדון, כמו בכל מועדון, אבל בלב פנימה יודעים שם כולם עד כמה אפור ובינוני המצב בכלל, והקבוצה עצמה בפרט. שחסר שם זה, וחסר שם הוא, וחסר עוד יותר הבית ויד אליהו הישן. זאת האמת. ושעם כל הכבוד ויש, הרי שקבוצה שהשחקן המוביל שלה הוא תמיר בלאט, עילוי התקפי בעל סקס אפיל שאת מידתו אפשר להקביל לחשיבותה של העיר מאניסה בטורקיה, יכולה במקרה הטוב להיפרד לשלום בפליי-אין, מבלי להותיר אחריה שום חותם משמעותי.

ואז הגיע הסייבן, שאת שתי הנקודות הראשונות שלו בליגה השנייה בטיבה בעולם פיסטר על הפרצוף של אוסמאני, ושלח את כל הספסל הצהוב, מקאבה החביב ועד רגב פנאן שמאחור, לתפוס את הראש בואכה לזנק ולנגוח בתקרת האולם. ועם כל ליהטוט נוסף שליהטט העלם, במהלך המשחק ובטח בעת ירידה לפסקי זמן, אי אפשר היה לפספס את הפרצופים של חבריו החדשים. שהביטו אחד בשני במבט שכולו WTF. WTF קורה פה. WTF זה השחקן הזה. WTF.

את התרומה של סייבן לי אתמול לא כדאי למדוד רק בנתונים הסטטיסטיים המטורפים שהציג ולא רק באסיסט שהוביל לסל הנצחון של ג'יילן הורד. לי, גם אם זה למשחק אחד בלבד, הפך קבוצה שלמה למאמינה. את המור"קים ונטילת הקרדיט על מי הגאון שאיתר והביא אותו עוד נשמע, בגרסאות שונות וסותרות, בעתיד. את ההווה, זה שבו מגיע מישהו משום מקום ומייצר בטחון, כשרון ובעיקר כריזמה שמדליקה את הכל סביבו, קיבלנו כבר בנגיעה הראשונה שלו בכדור. ופתאום אפשר להשתמש בתמירי כספוט אפ שוטר, כזה שפשוט מחכה שימסרו לו כשהוא מחוץ לקשת שלוש הנקודות. ופתאום יש שחקן שאפשר לתת לו את הכדור ולזוז הצידה. ופתאום נדלק האור. איזה פרק ראשון מגניב סיפר לנו סייבן לי אתמול, מתוך ספרו המבטיח אשר שמו WTF. אי אפשר כבר לחכות לפרק השני, זה שיכתב כבר מחר מול ז'ליקו ופרטיזן בלגרד.

לא מפסיק לנסות

דוגמטי. מקובע. שמרן. אלו, ועוד, תיארו ומתארים את האופן שבו רואה ומאמן כדורסל האיש אשר על הקווים הצהובים. גאון, אבל. עילוי, אבל. אתמול, וזה כבר הפך להרגל, הציג בפנינו קטש גרסה תזזיתית של מי שהכרנו – או שחשבנו שהכרנו. כדי לחסוך לכם עוגמת נפש גדולה, אמנה כעת רק חלק מהדברים החדשים/ שונים/ משתנים שקיבלנו אתמול על הפרקט.

חמישיה עם רפי מנקו ב-2, כאשר במקביל הוא מוצב הגנתית על אוסמאני, גיבור טורנו, על 210 סנטימטריו. מיד לאחר מכן, חמישיה שכוללת את ליווי רנדולף ב-2 וג'יילן הורד ב-3. כשהורד, על הדרך, גם מריץ פה ושם איזה פיק אנד רול קטן, בשביל הנשמה. הגנה לוחצת על כל המגרש אנחנו כבר מכירים ממזמן, אבל היי, פתאום זה לחץ מעכב של 1-3-1 שמתחלף כשההתקפה עוברת את החצי. והנה שוב התרגיל שמשלב אקזיט סקרין (חסימה לפינה), דרכו דפק דיברתולומיאו שלשה מנצחת במשחק מול וילרבאן, שהפעם משך אליו את השומר הרלוונטי ואיפשר מסירה ללייאפ קל. אמרנו הרכב סופר גבוה? אז את המשחק מסיימים, שוב, בהרכב סופר נמוך. וז'ק כבר אמרנו. עודד קטש עשה אתמול את כל מה שהוא יכול, ועוד, כדי לעזור לקבוצה שלו לנצח. זה הגיע בדמות טקטיקה, זה הגיע בדמות בטחון וזה הגיע בדמות סייבן לי.

חילופים

ובינתיים, בקצה השני של העיר, כלומר איפשהו באיזשהו חור בבולגריה, התייצבה לה היריבה העירונית באדום, במלוא מובן המילה. הקרקס הנודד של הפועל תל אביב, כך לפחות זה נראה מול גראן קנריה, מתחיל לקבל דפוסים ראשונים של הגיון. ואתמול זה בא לידי ביטוי, בעיקר, בכל הקשור לחילופים.

סטפנוס דדאס הוא לא מאמן של התמונה הגדולה, אלא של דברים נקודתיים קטנים. הוא מנסה לאתר יתרונות ספציפיים ולרכב עליהם. הוא מנסה לאתר חסרונות ספציפיים ולנסות לכסות אותם. גראן קנריה, קבוצה ספרדית מוגבלת יחסית, אבל ספרדית, ניזונה מכדורסל מאוד מסוים. כזה שמערב תנועתיות, הנעת כדור, תזמון וקליעה. כל הדברים, אגב, בהם לוקה כרגע הקבוצה העשירה במדינת ישראל.

אז דדאס טמן לו מלכודות קטנות, שבאו לידי ביטוי בחילופים האוטומטיים הבלתי פוסקים שלו בהגנה. וסימן ליאקה לאקה, המאמן מהצד השני, שהנה כאן יש לו יתרונות ומיסמאצ'ים. ולאקוביץ' אכל את הפתיון ושלח פעם אחר פעם כל מיני גמלוניים פנימה, אל מול טימורים ופוסטרים, כדי לנסות ולנצל יתרון נקודתי שלא באמת קיים. ושם זה נגמר. אז נכון, החילופים האוטומטיים הללו יצרו גם בעיות באדום, למשל בריבאונד הגנה, אבל ביטלו את כל מה שגראנקה מאמינה בו. וביטלו את גראנקה.

אבל אלו הם החילופים החשובים פחות. אחרי מספר משחקים שבהם כל מה שהיה לנו להגיד על חילופי השחקנים של דדאס זה שזה פשוט הזוי ומביך, אתמול קיבלנו משחק ראשון שבו מרבית החילופים היו אשכרה קשורים למתרחש על הפרקט. לא כולם, חלילה, אבל רובם. אין יותר חמישיות שנכנסות ויוצאות. אין יותר חילופים כדי להרגיע את ההוא שעל הספסל וההוא שעומד ממול. 'סדר, נסחפתי. יש עדיין לא מעט, אבל פחות. וכשהשחקנים הנכונים נמצאים על המגרש, אי אפשר לטעות ביחס לכמות הכשרון שיש לקבוצה האדומה הזאת להציע. יש לה דברים שאין לאף יריבה אחרת שלה. בטח במסגרת היורוקאפ, אבל לא רק.

ויש לה את פטריק בוורלי. שבתחילת העונה הרגיש כמו קוריוז. כמו איזה תרגיל יח"צ של מדינת ישראל בימים טרופים אלו, במימון הכסף הגדול של עופר ינאי. תהינו כולנו אם מאחורי הרזומה והפוזות מסתתר גם מספיק כדורסל. ולא רק כדורסל של נקודות פה ושם, אלא כדורסל של רכז. שיודע גם ללחוץ על הגז אבל גם לשחק נקי ובשליטה (יחסית). והאמת? זה נראה טוב יותר ממשחק למשחק. זה נראה הגיוני יותר ממשחק למשחק. זה נראה כמו משהו שמקבל ומעלים אט אט את הרושם הראשוני הגרוע במיוחד מהמפגש מול בדלונה. ואם רק תשרוד את הטרוף מסביב (ואולי גם את בדיקות השתן, לכאורה), אז הפועל תל אביב הזאת עוד תעשה דברים השנה – כמו שהיא אמורה.

שלוש נקודות לסיום

* 1. איזה באסה – שתי התל אביביות שלנו שיחקו אתמול והשיגו נצחונות משמעותיים. ושני המשחקים הללו התקיימו בפני יציעים כמעט שוממים. אלו הם חיינו בזמן האחרון, את זה אנחנו כבר יודעים, והמחיר הזה הוא המחיר הכי קטן שאפשר לדמיין בתוך המלחמה המקוללת שסובבת אותנו כבר יותר משנה. ועדיין, בתוך עולמנו הספורטיבי, בתוך הבועה של אוהד הכדורסל, אין לי אלא לומר שאיזה באסה.

* 2. מה זה יורוליג? – הנה פריז, העולה החדשה מהיורוקאפ, נותנת בראש לאלופת היורוליג, כשהיא מונהגת בידי איש קטן בשם שורטס שלא אמור לעשות דברים כאלו להגנה של עתמאן. הנה מגיע שחקן שהשמיד את ה-BCL משך שני משחקים תמימים, ומיד לאחר מכן מתייצב על הבמה הגדולה יותר ומתעלל בהגנה שמורכבת מוונסן פואריה. הנה מגיע לו שחקן שאוחז בדרכון דרום סודני, שעונה כשקוראים לו קרליק, שבמשחקו השלישי בלבד ביורוליג מציל את ז'לקו, מלך היורוליג, בדרך לניצחון של פרטיזן על באיירן. השאלה הרווחת: זה שחקן יורוליג זה? מעולם לא קיבלה תשובות כל כך מגומגמות.

* 3. שואו דאון – אני לא יודע מה יהיה בסיום העונה ואפילו לא מחר ואני בטח לא יודע אם שני גיבורי הטור שלנו בכלל יסתובבו על הפרקט או אפילו יהיו בארץ כאשר יתקיים המשחק שיכריע את גורל אלופת המדינה לעונת 2024/25, אבל עיוור, נטול דמיון וחלש אופי מי שלא מדמיין פוזשן אחרון, על הצלחת ואולי ההיסטוריה, בדמות שואו דאון בין סייבן לי לבין פטריק בוורלי.

חג שמח. שיהיה לנו טוב.