מחצית ראשונה בין ווסטהאם למנצ'סטר יונייטד, שלשום. מרכוס רשפורד מקבל את הכדור ומוסר נהדר לדיוגו דאלוט. הפורטוגלי משאיר מאחור את המגן וכאשר כל השער פתוח לפניו, באין מפריע, הוא משגר בעיטה אדירה שחולפת בערך מטר מעל למשקוף. מסוג המצבים שבעקבותיהם נוטים שדרני כדורגל לאוורר את הקלישאה לפיה יותר קל לכבוש את זה מאשר להחמיץ.
במהלך הזה, אם תרצו, טמון כל הסיפור של מנצ'סטר יונייטד בעונה הזאת – ואולי בכלל, בכל 11 וחצי השנים שחלפו מאז תלה סר אלכס פרגוסון את הטרנינג בפעם האחרונה על הקולב של חדר ההלבשה. תכף ננסה לסכם את פועלו של אריק טן האח, המנג'ר ההולנדי המפוטר של המועדון, אבל לא לפני שנבהיר:
א. הפיטורים שלו מוצדקים (מיד נסביר).
ב. זה לא יעזור למנצ'סטר יונייטד להחלים.
נתחיל ממה שקל יותר לנמק. הטעות עם טן האח הייתה להשאיר אותו בתפקיד בסוף העונה הקודמת, שהתאפיינה בכדורגל נוראי אפילו ביחס למה שהיינו רגילים לראות ממנצ'סטר יונייטד, פעם מועדון פאר, במהלך התקופה השחונה שלה, ימי פוסט פרגי.
העובדה שבניגוד לכל הסיכויים הצליחה הקבוצה שלו להתעלות במשחק הגמר של הגביע האנגלי מול מנצ'סטר סיטי השבעה, גרמה להנהלה החדשה (הנציגים של ג'ים רתקליף), להשאיר אותו גם לעונה הנוכחית.
הטעות הזאת לכשעצמה מעידה על כך שהבעיה של מנצ'סטר יונייטד היא גדולה בהרבה מתפקיד המנג'ר: אם בהנהלה חשבו שההולנדי הוא האיש המתאים כדי לבנות מחדש את הקבוצה, סימן שאין בעל בית אמיתי במנצ'סטר יונייטד. ניחא לו היו אלה הגלייזרים החמדנים וחסרי המושג, אבל האנשים שמונו ישירות לתפקידיהם על ידיד האיש העשיר יותר בבריטניה?
ניוקאסל פינת סנדרלנד
טן האח היה חייב ללכת מפני שבנה במנצ'סטר יונייטד סגל בינוני, כזה שביום טוב מתאים לקבוצות שנמצאות בדרגת האיכות שבקצה העליון שלה נמצאת אסטון וילה ובקצה התחתון מועדונים כמו סנדרלנד. זהו סגל עם מידת כישרון ראויה מספיק בכדי להתמודד במרכז הטבלה, אולי להבליח עם העפלה לקונפרנס ליג, בושה שאתה לא ידעו אפילו איך להתמודד במועדון.
הייתי עובר איתכם שם שם, החל מאוננה בשער, שהובא בעשרות מיליוני ליש"ט כדי להחליף את דוד דה חאה (למרות שעמדת השוער לא הייתה הבעייתית ביותר, בלשון המעטה) ועד לזירקזי שמאוד משתדל, אבל כנראה לא מסוגל ליותר. רק שבמקום לעבור על רשימת השחקנים אחד לאחד, נשאל רק את השאלה הבאה: האם יש בכל הסגל הרחב של מנצ'סטר יונייטד, שעליו נמנים למעלה מ-30 שחקנים, אפילו אחד שיימצא לו מקום בסגל של האלופה והיריבה העירונית, מנצ'סטר סיטי?
תנו לי שם אחד – ותקבלו את אלבום ההופעה הכפול של ברונו פרננדש: "הנה אני בוכה לשופט". כמה שחקנים מהסגל של השדים האדומים היו מתאימים להרכב של ליברפול? אולי לארסנל?
ואם תרצו, זה הסיפור של מנצ'סטר יונייטד: שאיפות של מועדון צמרת, אבל סגל ברמה של מרכז טבלה (ביום טוב, כן?). לא בכדי המהלך ההוא מרשפורד לדאלוט הוא סיפורה של מנצ'סטר יונייטד בקליפת אגוז: שחקן שקיוו שיהפוך לכישרון גדול, אבל הפך למי שנוכחותו על המגרש קשה מנשוא, מצליח לספק מסירה חכמה אחת (ויחידה!) לשחקן בינוני כמו דאלוט, שכמו הרבה שחקנים במנצ'סטר יונייטד, הוא מספיק טוב כדי להניב פעולה מצוינת אחת (במקרה דנן, השארת המגן מאחור), אבל נעדר התכונה שהופכת שחקנים טובים לגדולים: חיבור של כמה פעולות כאלה ברצף.
לכן באה ההחטאה שאין עליה מחילה מול שער ריק, מיד לאחר הטאץ' החכם שהביא אותו להפוך את המסירה של רשפורד למצב כיבוש.
אתם מוזמנים למתוח את הסטטוס הזה לרוחב כל הסגל של יונייטד: יש בו המון שחקנים בינוניים: אנתוני, זירקזי, הוילונד, אוננה, ברונו (למרות הכתרים שנקשרו לו) ואחרים, יש שחקנים גמורים כמו: מייסון מאונט, מרכוס רשפורד או קאסמירו ויש תקוות שנכזבו, כלומר צעירים מוכשרים שכרגע יש לגביהם שתי אפשרויות: או שמלכתחילה לא היו מספיק טובים, או שהקבוצה כל כך גרועה עד שאפילו כישרון שצומח בה לא יכול להתפתח כראוי. רשפורד היה כזה כשעוד ציפו ממנו, גרנאצ'ו וקובי מאינו הם כאלה היום.
מגווייר ההולנדי
מאחר שטן האח אחראי למקומם של רוב השמות האלה בסגל ומכיוון שאפשר להוסיף עליהם רכש בינוני להחריד כמו אוגרטה, מזראווי או דה ליכט (כאילו הארי מגווייר מתוצרת אנגליה אחד לא הספיק, היו חייבים להביא גם את הגרסה ההולנדית שלו!), הרי שטוב מאוד שהוא הולך הביתה. אמנם באיחור של יותר משנה, אבל מוטב מאוחר.
אלא שאפילו אם יוחתם במקומו אלכס פרגוסון של עונת 1999, אין ליונייטד תוחלת בטרם יוחלף לפחות 80% מהסגל. נכון שאת זה אפשר היה לומר גם על הירושות שהשאירו לבאים אחריהם, מנג'רים כמו מוריניו, ואן חאל, סולשיאר ואחרים, אבל אם בתקופתם הוויכוח היה האם המאמן הבא יצטרך להחליף 10 שחקנים בהרכב או שאפשר להסתפק רק בחמישה, הרי שאחרי תקופת טן האח, ברור שיש כאן לפחות 20 מועמדים להחלפה. שום מנג'ר לא יכול להגיע להישגים ותארים במצב עניינים שכזה.
וזו החדשה הכי רעה מבחינת אוהדי מנצ'סטר יונייטד הרבים: הקבוצה נמצאת בסיטואציה שההתאוששות ממנה תהיה ארוכה ורבת משברים ואכזבות, ממש כפי שהייתה בנובמבר 1986, עת הגיע אליה המנג'ר שזכה להצלחה קודמת ב… אברדין מהליגה הסקוטית.
במילים אחרות: אם עד לאחרונה היה נדמה שיונייטד צריכה לערוג למאמנים ברמתם של פפ גווארדיולה, קרלו אנצ'לוטי או יורגן קלופ, הרי שעתה ברור שאפילו קונסוליום של שלושתם ביחד לא יעזור בטרם יוחלף רוב הסגל, תהליך שלאור חוקי הפייר-פליי של אופ"א ופיפ"א, קשה יהיה לזרז – אפילו אם קוראים לך מנצ'סטר יונייטד.
יוחתם מימר לאלתר
הבעיה העוד יותר קשה של המועדון היא שגם המנג'רים מהאיי-ליסט יודעים את זה – ואם פעם היה כל מאמן כדורגל בכיר מוכן לתת חמש שנים מחייו כדי להיות היורש של פרגי הגדול במנצ'סטר יונייטד, הרי שעתה יש סיכוי שאפילו אם יפנו לשרון מימר, הם יזכו לתשובה כמו "אני מוחמא, אבל טוב לי בבני ריינה".
אין מדובר רק בחסרונו של מישהו שיגבש מחדש את חדר ההלבשה, אפילו עם הבעייתיות המובנית בסגל, אלא בהיעדר דמות שיכולה למשוך שחקנים איכותיים.
נכונותם של שחקנים להגיע למועדון נגזרת (מלבד הכסף כמובן) משני פרמטרים מקצועיים ברורים: שאיפות מקצועיות וזהות המאמן.
השאיפות של יונייטד הן, לכל היותר – וגם בהינתן המשך עונה מוצלח בהרבה מפתיחתה – העפלה לליגה האירופית. לא בדיוק דבק לכוכבים מבטיחים. האיש שעל הספסל (כרגע רוד ואן נסטלרוי) גם הוא לא אטרקטיבי דיו.
להזכירכם מדובר במנצ'סטר יונייטד, לא רק זו שבה גדלו גיגס, סקולס ובקהאם, אלא גם זו שהחתימה את השחקנים הכי מבוקשים באנגליה ובאירופה, כמו ואן ניסטלרוי עצמו, כמו ואן פרסי, כמו ויין רוני.
זאת הקבוצה שגם כאשר שלא פגעה ממטר, עם שחקני רכש כמו פביאן בארטז וחואן סבסטיאן ורון (בעידן פרגי) ועד לדי מריה ופול פוגבה, עדיין הייתה אבן שואבת לכוכבים נוצצים.
מה נותר ממנה? הזכרנו את שרון מימר בעמדת המנג'ר, ובכן – לו הייתי מקבל הצעה מהמועדון לחתום לחצי שנה, מינואר, אפשר שהייתי מסרב גם אם היו קוראים לי רותם חטואל (שנופה לאחרונה על ידי רן קוז'וך מהסגל של הפועל באר שבע…).
אז נכון: ליונייטד יש כמה גחלים שאפשר לנשוף עליהם בעדינות בתקווה שידלקו: ברונו (למרות התקופה הרעה מדי והארוכה מדי שעוברת עליו), מאינו (לכשישוב מהפציעה), מרטינס וגרנאצ'ו, שיכולים להיות ציר מסוים. אל אלה אפשר להוסיף כמה מהבינוניים כמו אוננה שיכול לתת עוד כמה עצירות והוילונד, שעם הנעת כדור נורמלית בחלק הקדמי, עוד עשוי להגיע למשהו כמו 15 שערים לעונה.
זה לא מספיק כדי לכבוש מחדש את המעמד הייחודי של מועדון כמו מנצ'סטר יונייטד, אבל אולי מספיק כדי להשאיר אותה רלוונטית לדיבור על מאבק על מקום בליגת האלופות בעונה הבאה (כלומר העפלה לליגת האלופות של עונת 2026-2027, אחרי סיום במקום הרביעי בעונה הבאה. העפלה כזאת בעונה הנוכחית תהיה בגדר נס ספורטיבי שיפתיע יותר מאשר האליפות ההיא של לסטר…).
מנצ'סטר יונייטד היא שלד בורסאי מפואר, עם שם שאין רבים כמוהו בספורט העולמי, עם מגרש מלא בקרוב ל-76,000 אוהדים כמעט בכל משחק, עם חולצות ומרצ'נדייז שנמכרים היטב גם בשנים רעות, עם הכנסות מצוינות מזכויות שידור, הימורים ועוד, עם מניה יציבה ושווי שוק אסטרונומי.
רק שלתוך השלד הפואר הזה צריך לצקת פעילות חדשה לגמרי: זה לא יהיה מהיר, זה בטח שלא יהיה קל, אבל אולי יש כאן לאינאוס (הקבוצה שמחזיקה בזכויות הניהול של המועדון) גם איזו הזדמנות: להתחיל לבנות מאפס במקום לחלום על רמונט בבניין שמישהו אחר בנה לא מספיק טוב. במילים אחרות: אולי שרון מימר הוא בכל זאת רעיון לא רע כל כך…
מה דעתך על הכתבה?